מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

עתירה נגד פקיעת תושבות וסירוב לרישיון ישיבה קבוע

בהליך עע"מ (עע"מ) שהוגש בשנת 2017 בעליון נפסק כדקלמן:

ראייתם של תושבי מזרח ירושלים כתושבי קבע לפי חוק הכניסה לישראל הביאה לכך שגם שלילתו של מעמדם תיעשה לפי ההסדר הקבוע בחוק ובתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 שהותקנו מכוחו.
בהתאם להוראות דין אלה, נקבע בשורה של פסקי-דין כי תושב מזרח ירושלים שהעתיק את מרכז חייו למדינה אחרת – רישיון ישיבת הקבע שלו פוקע "מתוכו הוא" (ראו: עניין עווד, שבו נקבעה ההלכה המנחה בנושא, בעמוד 433; כן ראו: עניין אלחאק, פסקה 2 לפסק דינו של השופט מ' מזוז).
הדבר בא לידי ביטוי בנוהל מס' 5.2.0018 "נוהל פקיעת אשרת רשיון לישיבת קבע" (3.1.2008) עליו הצהיר שר הפנים לשעבר, נתן שרנסקי, במסגרת תשובה לעתירה שהוגשה בבג"ץ 2227/98 המוקד להגנת הפרט נ' שר הפנים.
בקשה זו סורבה בחודש יוני 1997 מהטעם שהמערערת לא הוכיחה כי מרכז חייה בישראל, ולא משום שתושבותה פקעה (נספח מש/2 לסיכומי המשיבים, נספח ה').
לטענת המערערות, כנגד ההודעה על פקיעת התושבות הוגש ערר.
...
בנסיבות אלה, אני סבורה כי ניתן להסתמך על הנתונים המופיעים בו. כך או כך, אין חולק כי בשנת 1994 שבה המערערת כאמור באופן סופי לישראל.
סוף דבר אנו מנהלים את ההליך בעניינן של המערערות במשך תקופה ארוכה.
הערעור מתקבל איפוא במובן זה שהמערערת תהא זכאית לרישיון קבע לאלתר, בכפוף להעדרה של מניעה פלילית או ביטחונית.
לבסוף, אף אני סבורה כי בנסיבות אלה, חרף העובדה שההלכה אשר נקבעה בבג"ץ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה, פ"ד מב(2) 424 (1988) מעוררת שאלות לא פשוטות, ניתן להותיר את בחינתן לעת מצוא (ראו גם: בג"ץ 7803/06 אבו ערפה נ' שר הפנים, פסקה 8 לפסק דיני (13.9.2017)).

בהליך ערעור מנהלי (עמ"נ) שהוגש בשנת 2019 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

העירעור לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – בית-הדין), מיום 5.2.18, בתיק ערר (י-ם) 3915-16, אשר דחה ערר שהגישה המערערת נגד החלטת המשיב שלא להשיב למערערת את מעמדה כתושבת המדינה, לאחר שהמשיב הודיע לה, על-פי הנטען על-ידו עוד בשנת 1998, על פקיעת רישיונה לשהיית קבע בישראל.
במכתב, שהוא בנוסח מודפס וקבוע, צוין כי הנתונים שבידי המשיב מראים שהמערערת העתיקה את מרכז חייה לעזה לתקופה העולה לשבע שנים, בין השנים 1978 ל-1998; כי לאור נתונים אלו והוראות תקנות הכניסה לישראל "נראה כי פקע רישיון ישיבת הקבע"; כי המערערת רשאית לסתור את הנתונים בתוך 45 ימים; וכי "אם לא יומצאו טענות וראיות כאמור", יראו את המערערת כמי שחדלה להיות תושבת ישראל.
הפונה נענה על-ידי המשיב, כי רישיון העותרת לשהייה בישראל פקע מהטעמים שצוינו במכתב שנימסר לה ואשר לא הגיבה עליו.
חמישית, מדגיש המשיב, כי לנוכח האמור הרי שפקיעת התושבות נעשתה כדין, ולאור הוראות חוק הוראת השעה והחלטת הממשלה 3598 משנת 2008, בדין סורבה בקשתה של המערערת למתן רישיון קבע, בהיותה מי שרשומה במירשם כתושבת רצועת עזה והתגוררה בעבר באיזור.
...
בעניין "המניעה הנורמטיבית", דעתי שונה מזו של בית-הדין לעררים; וסבורני, כי לא היה מקום לדחות את בקשתה של המערערת על הסף, והיה על המשיב לדון בבקשות להשבת מעמד התושבות לגופן – הן בקשתה לבטל את ההחלטה משנת 1998 בדבר פקיעת מעמד התושבות, היות שלטענתה לא העתיקה את מרכז חייה מישראל לאזור רצועת עזה לתקופה העולה על שבע שנים; והן הבקשה החלופית להשבת התושבות מכוח נוהל שרנסקי.
התוצאה על-יסוד האמור לעיל הערעור מתקבל, במובן זה שפסק-דינו של בית הדין לעררים שדחה את הערר על הסף, מבוטל; ובקשותיה של המערערת תידונה ותוכרעה לגופן על-ידי המשיב אגב הכרעה בכל המחלוקות – הן הבקשה לבטל את ההחלטה משנת 1998 בדבר פקיעת מעמד התושבות, לנוכח טענותיה של המערערת שלא העתיקה את מרכז חייה מישראל לאזור רצועת עזה לתקופה העולה על שבע שנים, והן הבקשה החלופית להשבת התושבות.
המשיבים ישלמו למערערת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ כערכו של סכום זה היום, וכן ישלמו לה את סכום אגרת הערעור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה.

בהליך ערעור מנהלי (עמ"נ) שהוגש בשנת 2016 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

כחודשיים לאחר פקיעת האשרה פנו מערער 1 ומערערת 2 ללישכת משרד הפנים וביררו כיצד ניתן להגיש בקשה למעמד עבור מערער 1 בשל חיים משותפים.
ב- 28.11.2009 ניתן בעתירה זו פסק דין בהסכמה, בו נקבע כי "לבקשתם המשותפת של הצדדים העתירה נמחקת ללא צו להוצאות. בבסיס הבקשה מצויה הודעת ב"כ משרד הפנים שבהתאם להחלטת הממשלה מיום 1.11.09 לא ניתן להרחיק את העותר 3 שהוא תלמיד בית ספר עד לסוף שנת הלימודים הנוכחית. על כן העתירה התייתרה". בשנת 2010 פנה ב"כ מערער 1 למשיב בבקשה לקבל רישיון עבודה על מנת לפרנס את בנו.
כנגד החלטה זו הגישו המערערים עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב יפו (עת"מ 32688-10-10).
בעקבות החלטה זו פנו המערערים בערר לבית הדין, ומשעררם נדחה הגישו את ערעורם לבית משפט זה. החלטת בית הדין בבית הדין טענו המערערים כי החלטת המשיב עומדת בסתירה להבטחה מפורשת שניתנה להם במכתבה של באת כוחו, מ- 21.12.2009, ולפיו "לא מרחיקים הורים לילדים אשר שוהים בהתאם להחלטת ממשלה כדין בישראל". עוד טענו כי החלטת המשיב אינה סבירה שכן היא גוזרת על מערער 1 נתוק מבנו הקטין, ולמצער היה על המשיב לשקול להאריך את רישיון ישיבתו בישראל עד שיימלאו לבנו 18 שנים.
בית הדין עומד על כך שמערער 1 עודנו נשוי בטורקיה, שומר על קשר קבוע עם ילדיו, התלויים בו לפרנסתם, יש לו דירה בטורקיה ויש לו בני מישפחה נוספים.
הטענות בעירעור בהודעת העירעור נטען כי "מערער 1 לא היה בארץ בעת הוראת השעה להגשת בקשות למעמד ... על כן לא הוכר כתושב אירעי ונידרש לעזוב את ישראל". עוד נטען, כי במסגרת העתירה שהגיש על סרוב המשיב להעניק לו מעמד מכוחה של אותה החלטת ממשלה קיבל מערער 1 הבטחה מפורשת לפיה אין מרחיקים הורים לילדים השוהים בהתאם להחלטת הממשלה כדין בישראל.
...
בצדק הגיע בית הדין למסקנה כי זיקתו של מערער 1 לישראל אינה עולה על זיקתו למדינת מוצאו.
הערעור נדחה.
המערערים ישלמו למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,500 ₪.

בהליך עתירה מנהלית (עת"מ) שהוגש בשנת 2021 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

לפניי עתירה לשינוי מדיניות המשיבים, כך שלילדים שנולדו מחוץ לישראל לתושבי ירושלים המזרחית שמעמד הקבע שלהם פקע והם מצויים בהליך להשבתו ובמסגרת זו מחזיקים הם ברישיונות לישיבת אירעי, יינתן המעמד של ההורה התושב שלצידו הם חיים; לקבוע כי בבחינת בקשות להסדרת מעמד ילדים אלו, המועד הקובע לעניין גיל הילדים יהיה מועד הגשת הבקשה בעיניין מעמד ההורה; ולחלופין כי ההורים יוכלו להגיש בקשה להסדר מעמד הילדים במקביל להסדרת מעמדם שלהם.
לעניין זה מזכירה העותרת, כי "נוהל הטיפול בבקשה למתן רישיון ישיבה בישראל לקטין שנולד מחוץ לישראל שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע" (נוהל 5.2.0030) קובע כי רישיון לישיבה בישראל יינתן אך ורק לקטינים מתחת לגיל 14, וזאת בשל מיגבלת הגיל הקבועה בסעיף 3א(1) לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן – חוק הוראת השעה).
לטענתה, העקרון של השוואת המעמד של הילד למעמד הורהו המשמורן חל לא רק בהקשר של תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן – תקנות הכניסה לישראל), שם הדבר נקבע מפורשות לא רק ביחס לילדים שנולדו בישראל, אלא גם בהקשרים אחרים, וכי דברי חקיקה אחרים צריכים להתפרש לפי עקרון זה. לטענת העותרת, אין כל הצדקה לסרוב המשיבים לאפשר להורים לטפל בהסדרת המעמד של ילדיהם באותו הזמן שבו מטופלת הסדרת המעמד שלהם, כך שלילדים יינתנו רישיונות לישיבת אירעי בתקופת הבחינה של מרכז החיים של משפחתם, ולאחר מכן רישיונות לישיבת קבע, אם הזכאות שלהם לכך תוכח כנדרש.
החשש מפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות, הקושי לפקח על מתן סעד כוללני ולאוכפו, וכן טעמי צדק וקשיים דיוניים – כל אלה פועלים כנגד הזקקות לעתירה כוללנית שאין מאחוריה סיכסוך ספציפי (בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון, פ"ד נג (5) 241, 250 (1999); (בג"צ 240/98 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לעינייני דתות, פ"ד נב(5) 167, 181-183 (1998); בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד סד(3) 204, 232 (2011); בג"ץ 4750/18 אדמתי נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים; 15.1.2020)).
...
עוד בחנתי את טענות העותרת בדבר היעדר קוהרנטיות במדיניות המשיבים כלפי קטינים שהוריהם מבקשים להסדיר את מעמדם, ולא מצאתי כי הטענות מבוססות דיין, כך שדין העתירה בעיקרה להידחות, למעט לעניין הגיל הקובע לקטין שבגר במשך שנות התהליך שעבר ההורה וילדו, נושא שהמשיבים הביעו נכונות לשקול את מדיניותם בקשר אליו, וכך סבורה אני כי מן הדין שייעשה.
מטעמים אלה, משלא מצאתי היעדר קוהרנטיות במדיניות המשיבים, ולנוכח הפסיקה המתוארת בהרחבה לעיל ביחס למעמדם של קטינים בתקופת הביניים שבה נבחנת הבקשה למתן מעמד, אינני מוצאת מקום להיעתר לבקשת העותרת לפסילת מדיניות המשיבים למתן רישיון ארעי מסוג ב/2 לקטינים המצויים בתקופת הביניים שבמהלכה נבחנת בקשת הוריהם להשבת רישיון ישיבת הקבע שהיה ברשותם.
אכן, בדיון הבהירה ב"כ המשיבים כי הדברים הוצעו לפתרון העתירה בכללותה, דבר שב"כ העותרת לא הביעה הסכמתה לו. עם זאת, נראה כי בהקשר זה אכן יש מקום לשינוי הנוהל, שכן בעתירה הוצגה קושי קונקרטי שמעורר הנוהל במתכונתו בסוגיה זו לאור התמשכות התהליכים, בלא שהוצג מענה מטעם המשיבים לקושי ולהצדקה לו. על המשיבים להידרש אפוא לעדכון נהליהם בהקשר זה. בכפוף לכך העתירה נדחית.

בהליך עתירה מנהלית (עת"מ) שהוגש בשנת 2022 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

בפסקי הדין בעיניין הפרשה האמורה אף עמד בית המשפט העליון על חומרת העבירות ועל מסוכנותם של העותר ושותפיו, תוך ציון העובדה שאף הצער שהביעו והכרתם באחריותם למעשים לא היו כנים, כאמור שם (פסקה 5): "בעניינינו ביצעו המערערים עבירות חמורות. אמצעי החטיפה כדרך לגבות חוב – אף אם מדובר בחוב על פי דין – פוגע באושיות המשפט. עוד יש לזכור כי מטבעם של דברים, סופה של חטיפה אינו תמיד נראה בתחילת המעשה. נקודה זו נכונה במיוחד מנקודת מבטו של נפגע העבירה, הוא הנחטף. כפי שעולה, כל חטאו שהוא בנו של החייב. הפגיעה בנחטף אינה רק בשלילת חירותו שבוצעה בפועל, אלא בפוטנציאל הסיכון הטמון במעשה, שעלול אף להיתדרדר לפגיעה פיזית חמורה. יצוין בהקשר זה הפחד ואי הוודאות המלווים את מישפחת הנחטף במהלך ה'משא ומתן' בינם לבין החוטפים. עשיית דין עצמי על ידי החוטפים בקנה המידה המתואר – שימוש באקדח, חטיפה של בן בעל החוב למספר ימים ועריכת הסכם אי מעורבות משטרתית – מלמדת על המסוכנות הרבה של המערערים. בית המשפט חייב להשמיע קולו נגד תופעות מעין אלו המערערות על סמכותו ותפקידו בחברה. זאת ועוד, מיגזר דינו של בית המשפט המחוזי ומתסקירי שירות המבחן עולה תמונה לפיה על אף הסכם הסולחה, הבעת הצער ולקיחת האחריות על ידי המערערים אינן כנות. ניכר כי שלושתם נוטים להמעיט מחומרת מעשיהם ורואים עצמם כקרבנות..." (ההדגשות אינן במקור) (ראו גם עניין דרדון, פסקה 9).
בשנת 2012, לאחר פקיעתו, לא פנה העותר בבקשה להארכת תוקפו.
רק בשנת 2014 פנה העותר אל המשיבות ובקש לחדש את רישיון ישיבת הארעי שהיה לו בעבר ושהיה בתוקף עד שנת 2012.
כן הודגש, כי הוא "הורשע... בעבירות חמורות... ולפיכך סרב המשיב לבקשתו לפי שהוא מהוה סכנה לשלום הציבור, בהתאם להמלצת הגורמים המתאימים במישטרה". ביום 17.10.2019 נישא העותר לאזרחית ישראלית.
לכלל זה נקבעו מספר חריגים, הקבועים בסעיפים 9-4 בהוראת השעה.
סעיף 7 קובע חריג שלפיו שר הפנים רשאי לתת רישיון לישיבת אירעי בישראל לתושב האיזור (ולאחרים המנויים בסעיף זה) "מטעמים הומנטריים מיוחדים, בהמלצת ועדה מקצועית שמינה לעניין זה" על-פי הוראות סעיף זה. עם זאת הודגש, כי "העובדה כי בן מישפחה של מבקש ההיתר או הרישיון, השוהה כדין בישראל, הוא בן זוגו, או כי לבני הזוג ילדים משותפים לא תהווה כשלעצמה טעם הומניטארי מיוחד" (סעיף 7(ו)(1) בהוראת השעה).
...
כך גם נדחה ערעורם של שני שותפים נוספים, שעניינם נדון בנפרד בת"פ (מחוזי ת"א) 4259-12-11 (ע"פ 6478/12 דרדון נ' מדינת ישראל (17.4.2013) (להלן – עניין דרדון)).
לנוכח כל האמור וביחוד משלא הצביע העותר על טעם הומניטרי מיוחד המצדיק להיעתר לבקשתו להסדרת מעמדו בישראל, אין מנוס מדחיית עתירתו.
העתירה נדחית.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו