לפניי עתירה לשינוי מדיניות המשיבים, כך שלילדים שנולדו מחוץ לישראל לתושבי ירושלים המזרחית שמעמד הקבע שלהם פקע והם מצויים בהליך להשבתו ובמסגרת זו מחזיקים הם ברישיונות לישיבת אירעי, יינתן המעמד של ההורה התושב שלצידו הם חיים; לקבוע כי בבחינת בקשות להסדרת מעמד ילדים אלו, המועד הקובע לעניין גיל הילדים יהיה מועד הגשת הבקשה בעיניין מעמד ההורה; ולחלופין כי ההורים יוכלו להגיש בקשה להסדר מעמד הילדים במקביל להסדרת מעמדם שלהם.
לעניין זה מזכירה העותרת, כי "נוהל הטיפול בבקשה למתן רישיון ישיבה בישראל לקטין שנולד מחוץ לישראל שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע" (נוהל 5.2.0030) קובע כי רישיון לישיבה בישראל יינתן אך ורק לקטינים מתחת לגיל 14, וזאת בשל מיגבלת הגיל הקבועה בסעיף 3א(1) לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן – חוק הוראת השעה).
לטענתה, העקרון של השוואת המעמד של הילד למעמד הורהו המשמורן חל לא רק בהקשר של תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן – תקנות הכניסה לישראל), שם הדבר נקבע מפורשות לא רק ביחס לילדים שנולדו בישראל, אלא גם בהקשרים אחרים, וכי דברי חקיקה אחרים צריכים להתפרש לפי עקרון זה. לטענת העותרת, אין כל הצדקה לסרוב המשיבים לאפשר להורים לטפל בהסדרת המעמד של ילדיהם באותו הזמן שבו מטופלת הסדרת המעמד שלהם, כך שלילדים יינתנו רישיונות לישיבת אירעי בתקופת הבחינה של מרכז החיים של משפחתם, ולאחר מכן רישיונות לישיבת קבע, אם הזכאות שלהם לכך תוכח כנדרש.
החשש מפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות, הקושי לפקח על מתן סעד כוללני ולאוכפו, וכן טעמי צדק וקשיים דיוניים – כל אלה פועלים כנגד הזקקות לעתירה כוללנית שאין מאחוריה סיכסוך ספציפי (בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון, פ"ד נג (5) 241, 250 (1999); (בג"צ 240/98 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לעינייני דתות, פ"ד נב(5) 167, 181-183 (1998); בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד סד(3) 204, 232 (2011); בג"ץ 4750/18 אדמתי נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים; 15.1.2020)).
...
עוד בחנתי את טענות העותרת בדבר היעדר קוהרנטיות במדיניות המשיבים כלפי קטינים שהוריהם מבקשים להסדיר את מעמדם, ולא מצאתי כי הטענות מבוססות דיין, כך שדין העתירה בעיקרה להידחות, למעט לעניין הגיל הקובע לקטין שבגר במשך שנות התהליך שעבר ההורה וילדו, נושא שהמשיבים הביעו נכונות לשקול את מדיניותם בקשר אליו, וכך סבורה אני כי מן הדין שייעשה.
מטעמים אלה, משלא מצאתי היעדר קוהרנטיות במדיניות המשיבים, ולנוכח הפסיקה המתוארת בהרחבה לעיל ביחס למעמדם של קטינים בתקופת הביניים שבה נבחנת הבקשה למתן מעמד, אינני מוצאת מקום להיעתר לבקשת העותרת לפסילת מדיניות המשיבים למתן רישיון ארעי מסוג ב/2 לקטינים המצויים בתקופת הביניים שבמהלכה נבחנת בקשת הוריהם להשבת רישיון ישיבת הקבע שהיה ברשותם.
אכן, בדיון הבהירה ב"כ המשיבים כי הדברים הוצעו לפתרון העתירה בכללותה, דבר שב"כ העותרת לא הביעה הסכמתה לו. עם זאת, נראה כי בהקשר זה אכן יש מקום לשינוי הנוהל, שכן בעתירה הוצגה קושי קונקרטי שמעורר הנוהל במתכונתו בסוגיה זו לאור התמשכות התהליכים, בלא שהוצג מענה מטעם המשיבים לקושי ולהצדקה לו. על המשיבים להידרש אפוא לעדכון נהליהם בהקשר זה.
בכפוף לכך העתירה נדחית.