עתירה נגד פסק דין בית הדין הארצי לעבודה בעניין תושבות לביטוח לאומי

התובע הוסיף, כי די בהפרת הוראות החוק כדי להעיד על תביעת התובע, שכן המנעות מר קבהא מלדווח על העסקת התובע למוסד לביטוח לאומי והמנעותו מלבטח את התובע בביטוח רפואי או בבצוע הפקדות בגין העובד לקופה פנסיונית מלמדות, כי מדובר בהעסקה שלא כדין – השומטת את הקרקע תחת הטענות בבקשה.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לבצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תדחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

בהקשר זה עוד נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעיניין אבו מוחסן כדלקמן: "בהחלטה אם לחייב בעל דין בהפקדת ערובה, על בית המשפט לאזן בין תכלית התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צימצומה של האפשרות להגיש תביעת סרק, ומנגד – להגן על זכות הגישה לערכאות, ולאפשר לתובעים לממש את זכויותיהם. במסגרת זו, יש ליתן משקל יחסי למיהות התובע ומצבו הכלכלי; למיהות הנתבע ומעמדו; לטיב השאלות שהתובענה מעלה; סכויי התביעה ומורכבותה; שהוי בהגשת התביעה, ככל שהיה; מקום מגוריו ומצבו הכלכלי של התובע; השלב בהליך שבו מוגשת הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה; תום ליבו של התובע;" (ס' 13 לפסק הדין בעיניין אבו מוחסן והאסמכתאות שם, א.נ.) מן הכלל אל הפרט בשים לב לכך שהתובע הוא מבקש מקלט מאריתראה ובהתאם ללשון תקנה 116א(ב) המצוטטת לעיל למדים, כי נקודת המוצא בעיניינו היא חיובו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת, למעט בהתקיים אחד משלושת החריגים שלהלן: התובע הראה 'ראשית ראיה' להוכחת תביעתו; התובע הראה, כי המבקשים יכולים להפרע את הוצאותיהם ממנו ככל שהתביעה תדחה; מתקיימים טעמים מיוחדים, שיירשמו.

למקרא כתב התביעה עולה, כי התובע עותר, בין היתר, לקבלת הפרישי שכר וזכויות קוגנטיות המגיעות לו לטענתו בגין עבודתו אצל הנתבעים משך 13 חודשים, כאשר בכתב התביעה ו/או בעדותו מסר התובע, כי מי שהציג עצמו כקבלן מטעם הנתבעים, מי ששילם את שכרו לאורך תקופת העבודה ומי שפיטר אותו מהעבודה היה מר קבהא.

...

לדידי התובע, לא מתקיימים התנאים לחיובו בהפקדת ערובה ואין בנימוק היחיד העומד בבסיס הבקשה – עזיבת שטחי מדינת ישראל – כדי להוות בסיס ראשוני להצדקת הבקשה, שעה שמדובר בנתבעים אשר העסיקו את התובע משך 13 חודשים, תוך הנפקת תלושי שכר חלקיים פיקטיביים, כאשר מזמינות השירות כולן מפנות אצבע מאשימה כלפי מר קבהא כמי שהעסיק את התובע בצורה כה פוגענית ובידי התובע ראיות המוכיחות לדבריו את יחסי העבודה בין הצדדים, כך שמדובר בצד רלוונטי להליך ודין בקשתו להידחות.

לדידי המבקש, משהצהיר התובע, כי הוא עוזב את שטחי מדינת ישראל, הרי שמדובר בבקשה בסיסית, סבירה, לגיטימית ומוצדקת שיש להיעתר לה. הכרעה המסגרת הנורמטיבית תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן: "116א. ערובה לתשלום הוצאות

" בית הדין הארצי לעבודה דן בהרחבה בעניין אבו מוחסן באופן יישום כל אחד מהחריגים שנקבעו בתקנה 116א לתקנות ובהתייחס לדרישה להצגת 'ראשית ראיה', נפסק בין היתר, כדלקמן (ס' 39-42): "... לטעמנו, השימוש בביטוי "ראשית ראייה", מצביע על כך שהתובע אינו אמור להציג בכתב התביעה או בתגובה לבקשה לחיוב בהפקדת ערובה ראיות שיתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם, אלא נדרשת רק ראשית ראייה להוכחת תביעתו באופן כללי.

סוף דבר על יסוד כל האמור – הבקשה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 127/24 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ח' כבוב העותרת: עירית גלנטה נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד אורית קורזרץ ][]פסק-דין

המונח "נכה" מוגדר בסעיף 195 לאותו חוק כ"מבוטח, למעט עקרת בית" שמתקיימים לגביו מספר תנאים; ואילו המונח "מבוטח" מוגדר בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, ככולל את מי שהוא "תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הפרישה". סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר את המונח "גיל הפרישה", כדלהלן: "(1) לגבי גבר – הגיל הקבוע לו בהתאם לחודש לידתו בחלק א' בלוח א'1;

בית הדין האיזורי קבע כי "קבלת פרשנות המוסד, המביאה הלכה למעשה להפלייה בין גברים עובדים לבין נשים עובדות, מביאה לתוצאה אבסורדית המעודדת נשים שלא להמשיך ולעבוד ובכך למעשה פועלת כנגד עיקרון השויון וכנגד התועלת המצרפית לנשים ולחברה כולה. בהצטרף האמור לעובדה שכל עוד אישה עובדת היא ממשיכה ומשלמת דמי ביטוח כפי ששילמה קודם לכן, לרווחתה ולרווחת הקופה הציבורית, כאשר מנגד היא אינה נופלת לנטל על הציבור שכן אינה מקבלת גמלת אזרח ותיק, הרי שהפגיעה היא כפולה ומכופלת. היינו, קבלת עמדת [העותרת] שלפיה בכל הנוגע לקבוצת הייחוס של נשים עובדות, וכל עוד הן עובדות, יש להשוות את גיל הפרישה בין גברים לנשים, מקדמת את ערכי היסוד, יש בה יותר תועלת ועל החברה לשאוף לכך" (ההדגשות במקור – ח' כ').

למעשה, טענות העותרת – הן בפני בית הדין האיזורי לעבודה, הן בפני בית הדין הארצי לעבודה, הן בפנינו – נסובו על אודות פרשנות התיבות "טרם הגיע לגיל הפרישה" שבחוק הביטוח הלאומי.

...

נמצאנו למדים, כי בהתאם להשקפת המחוקק, קיים שוני רלוונטי בין גברים לנשים אשר יש בכוחו להצדיק נקיטת מדיניות מבחינה ביניהם לעניין קביעת גיל הפרישה.

ככל שהשקפה זו אינה נתקפת מהפן החוקתי, אין כל דרך להגיע למסקנה 'פרשנית' שלפיה המחוקק התכוון להשוות בין גברים ובין נשים לעניין קביעת גיל הפרישה.

עם זאת, לא נוכל לסיים את פסק דיננו מבלי להצטרף לקריאתו של בית הדין הארצי למחוקק "לשקול את תיקון החוק [...] 'באופן שיעמוד בקנה אחד עם חוקי היסוד, עם ערכי הליבה של השיטה המשפטית ועם תכליתו הסוציאלית של החוק'". העתירה נדחית אפוא בזאת.

ביום 19.12.23 הבקשה התקבלה והתובענה הועברה לבית דין זה. ביום 5.2.24 עתרה הנתבעת להעברת הדיון בתובענה לבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים.

מנגד, טענה הנתבעת בסיכומיה כי בנסיבות העניין יש לחייב את התובע בהוצאות בגין היתנהלותו חסרת תום הלב, תוך ניצול לרעה של הליכי המשפט, מעצם הגשת תביעה במרחק רב ממקום מגורי התובע עצמו (תושב הרשות הפלסטינאית) וכלל הגורמים בתיק, למעט בא כח התובע, אך ורק במטרה להפעיל לחץ פסול על הנתבעת.

הנתבעת הדגישה, כי פנייה מקדימה אליה היה בה כדי לייתר את ההליך דנן ולחסוך זמן שפוטי יקר והוצאות לצדדים, קל וחומר עת בא כח התובע מייצג שבעה עובדים בעיניין זהה כנגד הנתבעת.

אשר לשאלת פסיקת הוצאות משפט ושיעורן – מדובר בסוגיה הנתונה לשיקול דעת בית הדין וכך קובעת תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצוו הראשון." בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים הרלוואנטיים שעל בית הדין לשקול בעת פסיקת הוצאות, וכלשונו (ע"ע (ארצי) 753 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מעון הורים בית אורה בע"מ, מיום 2.11.06): "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבאנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סיכסוך קבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה.". לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים בסיכומיהם וכן לאחר ששקלתי את השיקולים שהותוו בפסיקה ובכלל זה העובדה, כי מחד גיסא התביעה הוגשה ביום 14.12.23, כאשר ייפוי הכח מטעם הנתבעת הוגש לתיק ביום 17.1.24 ואילו חלק מהמסמכים המבוקשים הומצאו לתובע רק יממה לפני מועד הדיון שהיה קבוע בתיק ליום 27.3.24, והחלק הנותר נימסר לתובע בסמוך לפני שעת תחילת הדיון, כאשר הנתבעת לא הגישה כתב הגנה במועד שנקבע על ידי בית הדין ואף לא תגובה לבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגדה ולא הוגשה כל בקשה לארכה, תוך היתעלמות מהחלטות בית הדין, גרימת הוצאות מיותרות לתובע והארכת ההליך שלא לצורך; מאידך גיסא, התובע לא צירף לתיק כל אסמכתה בדבר פנייה מקדימה לנתבעת בדרישה להמצאת המסמכים המבוקשים ואף טענת התובע בסיכומיו, כי מזכירת בא כוחו פנתה לבעלי הנתבעת ומנהלה בתאריכים 10.12.23, 11.12.23 ו- 12.12.23 בדרישה לקבלת המסמכים וכי כבר ביום 14.12.23 הוגשה התביעה מלמדת, כי ממילא לא ניתנה לנתבעת שהות מספקת לתת מענה לדרישת התובע, קל וחומר עת המדובר בעיתות מילחמה; לכך אוסיף, כי הנתבעת פעלה להמצאת המסמכים המבוקשים עד למועד הדיון.

...

הכרעה בהמשך להחלטת בית הדין מיום 27.3.24 ובשים לב לכך שהצדדים מסכימים, כי כלל המסמכים שחובה להנפיקם על פי דין הומצאו לתובע כנדרש ועילת התביעה מוצתה – אני מורה בזאת על מחיקת התביעה.

אשר לשאלת פסיקת הוצאות משפט ושיעורן – מדובר בסוגיה הנתונה לשיקול דעת בית הדין וכך קובעת תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון." בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים הרלוונטיים שעל בית הדין לשקול בעת פסיקת הוצאות, וכלשונו (ע"ע (ארצי) 753 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מעון הורים בית אורה בע"מ, מיום 2.11.06): "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סכסוך קיבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה.". לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים בסיכומיהם וכן לאחר ששקלתי את השיקולים שהותוו בפסיקה ובכלל זה העובדה, כי מחד גיסא התביעה הוגשה ביום 14.12.23, כאשר ייפוי הכח מטעם הנתבעת הוגש לתיק ביום 17.1.24 ואילו חלק מהמסמכים המבוקשים הומצאו לתובע רק יממה לפני מועד הדיון שהיה קבוע בתיק ליום 27.3.24, והחלק הנותר נמסר לתובע בסמוך לפני שעת תחילת הדיון, כאשר הנתבעת לא הגישה כתב הגנה במועד שנקבע על ידי בית הדין ואף לא תגובה לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגדה ולא הוגשה כל בקשה לארכה, תוך התעלמות מהחלטות בית הדין, גרימת הוצאות מיותרות לתובע והארכת ההליך שלא לצורך; מאידך גיסא, התובע לא צירף לתיק כל אסמכתה בדבר פנייה מקדימה לנתבעת בדרישה להמצאת המסמכים המבוקשים ואף טענת התובע בסיכומיו, כי מזכירת בא כוחו פנתה לבעלי הנתבעת ומנהלה בתאריכים 10.12.23, 11.12.23 ו- 12.12.23 בדרישה לקבלת המסמכים וכי כבר ביום 14.12.23 הוגשה התביעה מלמדת, כי ממילא לא ניתנה לנתבעת שהות מספקת לתת מענה לדרישת התובע, קל וחומר עת המדובר בעתות מלחמה; לכך אוסיף, כי הנתבעת פעלה להמצאת המסמכים המבוקשים עד למועד הדיון.

עוד עתר התובע לפדיון של 23 ימי חופשה שנצברו לו במהלך תקופת עבודתו, אותם לטענתו לא מימש בהתאם לחוק חופשה שנתית תשי"א, 1951.

פערי כוחות אלה מתעצמים עת מדובר בעובדים זרים, עובדים תושבי הרשות הפלסטינאית ועובדים מבקשי מקלט, המשתכרים שכר נמוך; מתמודדים גם עם פערי שפה, תרבות, מידע וכוח פוליטי; נעדרי גישה למנגנוני התמיכה הסוציאלית במדינה, לרבות ביטוח בריאות ורוב הענפים בביטוח לאומי, כך ששכר עבודתם הוא מקור הקיום היחיד שלהם; ופעמים רבות מתמודדים עם קשיים אלה ללא כרית בטחון משפחתית או קהילתית" (ע"ע 20880-07-20, ע"ע 39638-06-20, ע"ע 5403-05-20 ע"ע 18428-11-20, ע"ע 6091-11-20, סעיף 10 לפסק הדין, ניתן ביום 20.6.22).

עדותו של העד הייתה מהימנה על בית הדין (הגם שהוא מנהל הליך משפטי נפרד כנגד הנתבעת).

לעניין הקו הפאסיבי בניהול ההליך נפנה לפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה שניתן לאחרונה (ע"ע ROSOM KIDNE נ' שג'ראוי – ליבוביץ בניה בע"מ, ניתן ביום 4.1.24).

לאור האמור, שעה שהנטל עבר לנתבעת להוכיח את תקופת העבודה; שעה שלא הובאו עדים מטעם הנתבעת בעיניין זה; שעה שהנתבעת לא הציגה מסמכים להוכחת תקופת העבודה ונקטה בקוו פאסיבי; שעה שפלט השיחות מצביע על עשרות שיחות בין התובע למנהלים בתקופה בה לכאורה לא עבד; שעה שגירסת התובע הייתה מהימנה על בית הדין ומקבלת חזוק מעדותו של עד מטעם התובע – יש לקבל את גרסת התובע לעניין תקופת העבודה.

...

מדוע עדאל לא הובא לעדות ישירה בבית הדין? לאחר שקילת גרסאות הצדדים בעניין זה ומאחר שהתובע לא עומת בחקירתו הנגדית בבית הדין עם נסיבות סיום העבודה; מאחר שהנתבעת לא הביאה עדים להוכחת טענתה לפיה התובע עזב את עבודתו מיוזמתו – אנו מקבלים את גרסתו של התובע לכך שהוא פוטר מעבודתו.

סוף דבר: משקבענו כי התובע אכן הועסק בנתבעת בין התאריכים 8/18 – 6/20 כלומר סך של 22 חודשים אזי הוא זכאי לתשלום עבור רכיבי השכר הבאים: פיצויי פיטורין: 14,750 ₪ שכר של 4 ימים בחודש 6/20: 1,200 ₪ העדר שימוע: 5,000 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 60382-06-22 ניתן ביום 25 אוגוסט 2022 גלן רוברט המבקש 1.המוסד לביטוח לאומי 2.הפועל רמת גן המשיבים לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופט רועי פוליאק, השופטת סיגל דוידוב - מוטולה נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר בשם המבקש – עו"ד יהב ארגמן בשם המשיב 1 – עו"ד ענת דיירי המשיבה 2 בעצמה פסק דין

יצוין, כי המוסד עתר למשלוח הודעת צד ג' כנגד הפועל ר"ג, והותר לו להגישה.

יצוין, כי בבקשה נטען כי הוא תושב ואזרח ארה"ב ושב למולדתו.

יובהר, כי החלטה בעיניין מתן עדות מחוץ לכותלי בית הדין ובכלל זה בדרך של היועדות חזותית הוחרגה אמנם מצו בית הדין לעבודה (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), תשע"ח – 2017 (להלן – צו הבר"עות) (ראו סעיף 1(5) לצוו זה), כך שניתן להשיג עליה ברשות כבר במסגרת ההליך.

...

בתגובה – לה הצטרפה הפועל ר"ג – טען המוסד, כי יש לדחות את הבקשה.

נוכח העובדה שהמערער לא הגיש תצהיר לתמיכה בבקשתו בבית הדין האזורי וכן לא התייחס לכל הפרמטרים בתקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, לא נפלה טעות בהחלטתו של בית הדין האזורי שלא להיעתר לבקשתו.

ככל שתוגש בקשה כזו בתוך 30 יום, ולאחר קבלת עמדות המשיבים, ישקול בית הדין מחדש אם יש מקום להיעתר לבקשה.

סוף דבר בקשת רשות הערעור מתקבלת חלקית, כאמור בסעיף 13 לעיל.