עתירה נגד עיריית ת"א-יפו על חסימת כניסה למגרש חנייה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 6629-12-22 הדרי ואח' נ' ועדת ערר מחוזית לתיכנון ובניה מחוז תל אביב ואח' לפני כבוד השופטת יעל בלכר העותרים 1.משה הדרי 2.נירה הדרי ע"י ב"כ עוה"ד מורן גור ואור דבוש המשיבים 1.ועדת ערר מחוזית לתיכנון ובניה מחוז תל אביב ע"י ב"כ עו"ד מיכל פליגלר מפמת"א (אזרחי) 2.ועדה מקומית לתיכנון ובניה תל אביב ע"י ב"כ עו"ד הגר גנין מהלישכה משפטית עריית ת"א 3.רחל סלע ציטרין 4.דוד ציטרין בעצמם פסק דין

לפניי עתירה כנגד החלטת המשיבה 1 (ועדת הערר) מיום 18.10.22 שדחתה את ערר העותרים על החלטת המשיבה 2 (הועדה המקומית) לפיה נדחתה בקשתם להיתר בניה לתוספת ממ"ד (הבקשה להיתר או הבקשה).

לשיטתם, שגתה ועדת הערר בכך שהתעלמה "מנתונים אקוטיים" שהוצגו לה לפיהם התקנון המוסכם קובע מפורשות כי ניתנת הסכמת בעלי הזכויות האחרים (המשיבים) להקמת הממ"ד. ועדת הערר היתעלמה גם מכך שהחלופה שנבחרה לצורך הבקשה להיתר (שני קירות המשך של הממ"ד יורדים ב- 50% לקומת הקרקע), התבקשה על מנת שלא לחסום את האור והאויר של בית המשיבים, ואושרה על ידי פיקוד העורף.

הועדה המקומית הוסיפה והדגישה כי בבסיס דחיית הבקשה מספר עניינים: אי התאמה לתכנית רובע 4, אי הצגת הסכמת בעלי החלקה הגובלת (הסכמה כזו כפי שהוצגה בעתירה, הושגה רק לאחר החלטת ועדת הערר), הצגה שאינה תואמת לתכנית ולהיתרים של החניות במיגרש והצגת מידע חלקי בנודע למצב העצים המושפעים מהבקשה.

גם אין בפסקי הדין או בהסכמות אחרות בין הצדדים כדי לייתר חובה זו. אעיר עוד כי על פניו, הסכמות הצדדים לפי פסק הדין מיום 10.11.2015 מבוססות על התכנית האדריכלית שערכה המומחית מטעם בית המשפט, שנערכה טרם כניסת תכנית רובע 4 לתוקף (בשנת 2018).

...

כך, בסעיף 4.1.3ב(11)(ד) לתכנית שכותרתו "הוראות להקמת מרחבים מוגנים" בפרק 4.1.3 לתכנית שעניינו ב"הוראות לתוספות לבניינים קיימים", נקבע כי "הבלטת מרחב מוגן כאמור בקומות התוספת תותנה בהרחבת כל הדירות הקיימות באגף שמתחתיו...". בנוסף, בסעיף 4.1.3 ו(1) שעוסק בהרחבות בניינים שהוצא היתר לבנייתם קודם ליום 1.1.1980 (כגון במבנה שבענייננו) נקבע כי "הרחבת דירות קיימות, כולל דירות קיימות בהיתר במרתף, תבוצע ברצף אנכי במלוא גובה הבניין ..." דרישה זו לבניה ברצף אנכי במלוא גובה קומות הבניין, חוזרת גם בסעיפים קטנים 2 ו- 3 לסעיף ו הנ"ל. מקובלת עלי גם עמדת המשיבות 1-2 כי אין עמידה בתקנים ובדרישות פיקוד העורף ביחס לממ"ד, מייתרת את החובה לעמוד בהוראות התכנית.

לא מצאתי ממש ביתר טענות העותרים והן נדחות.

סוף דבר: מכל האמור העתירה נדחית.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 49870-12-18 לסט נ' עריית בני ברק ואח' לפני כבוד השופט רונן אילן התובע: אברהם לסט הנתבעים: 1. עריית בני ברק 2. החברה הכלכלית לבני-ברק בע"מ פסק דין

בעקבות קבלת שמאות קמיל, נמשכו המגעים בין הצדדים נוכח דרישת הנתבעות לפינוי השטח המופקע ודרישת התובע לפצוי כנגד פינוי זה. ביום 20.2.17 נכרת בין הצדדים הסכם המסדיר את פינוי השטח המופקע (על גבי ההסכם צוין בשוגג יום 20.2.16 כמועד חתימתו; להלן: "ההסכם").

תקופה זו הסתיימה זה מכבר, בחזית המיגרש שני נתיבי תנועה עמוסים ואין כל היגיון בטענה לזכות שיש לתובע לחסום אחד מהם בשל צרכי העסק שהוא מפעיל במיגרש.

עוד ראוי לציין כי התובע איננו עותר כלל לפצוי על שווי הזכויות בשטח המופקע, באשר אלו, לפי טענתו, זכויות הנתונות לבעלת המיגרש – החברה (סעיף 27 (א) בכתב התביעה המתוקן).

נקודת המוצא בהתחקות זו הנה ההוראה בסעיף 2.8 בהסכם המורה כך: בזמן ביצוע עבודות סלילת הכביש תעשה החברה כמיטב יכולתה על מנת לאפשר למחזיק להמשיך ולפעול בשטח הנותר, ובין היתר, תתאפשר עד כמה שניתן כניסה, יציאה וחניה זמנית של כלי רכב בחזית השטח הנותר, בצמוד למדרכה וזאת למטרות פריקה ו/או טעינת סחורה בלבד ולא יוצבו מחסומים בחזית המיגרש, אלא לשם ביצוע עבודות חפירות לשם הטמנת תשתיות ו/או לשם סלילת הכביש, ו/או המדרכה ובכפוף לאמור ובמידת האפשר, תתאפשר חניה זמנית של כלי רכב עד השלמת סלילת הכביש.

...

בהיעדר ראיות סותרות, אני מקבל את טענת הנתבעות שלפיה בכל הנוגע להסכם הרי שעבודות הסלילה של הדרך הסתיימו.

ולסיכום: טענת התובע לפיצוי המגיע לו בגין ההפקעה נדחית, מאחר והתברר שהוא איננו הבעלים אלא המחזיק ולא הובאו ראיות לביסוס זכויות התובע במבנים שפורקו; מאחר והתברר שבכלל מדובר במבנים שנבנו בניגוד להוראות חוק התכנון והבנייה וניתן צו שיפוטי להריסתם; מאחר ולא הובאו ראיות לחישוב הנזק שנגרם לתובע בשל פירוק והרכבת מבנים; ובהיעדר טענה לנזקים נוספים שנגרמו לתובע עקב ההפקעה, כגון פגיעה בהכנסות העסק או במוניטין שלו.

אף טענות התובע לצו המחייב את הנתבעות במתן אפשרות לשימוש בנתיב הדרך לפריקה וטעינה נדחו, באשר אותה התחייבות בהסכם עליה התבסס הטענה נמצאה כחיוב לפרק הזמן המוגבל של עבודות סלילת הדרך ולא לאחר שהסתיימו, ומה גם שמדובר בחיוב השתדלות ותו לא. אשר על כן אני דוחה את התביעה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ה"פ 4493-03-14 צדקיה ואח' נ' רומם ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת צילה צפת מבקשים 1.אור צדקיה 2.גיא צדקיה משיבים 1.אביבה רומם 2.רומם אלון פסק דין

בד בבד עם הגשת התובענה עתרו צדקיה לצוו מניעה זמני (להלן: "הבקשה"), האוסר על רומם מלעשות כל פעולה ו/או דיספוזיציה המשנה את המצב הקיים במקרקעין במשך למעלה מ-40 שנים.

עוד נטען על ידי צדקיה, כי אין להם כיום היתר מהעירייה לחנות בתוך מגרשם (מיגרש הנצח).

צדקיה מוסיפים, כי המעבר והשער שנוצרו לאחרונה בחזית ביתם הפונה לרחוב הנצח, אינו מאפשר היתר לכניסה רכב למגרשם, אינו מאפשר חניה מוסדרת צמודה לבתיהם, שכן מקומות החניה המסומנים ב"כחול לבן" לצד המדרכה בחזית ביתם ברח' הנצח, אינה מיועדים לדיירי המקום כי אם משמשים את באי הפארק הסמוך.

ההלכה היוצאת מבתי המשפט קובעת, כי כאשר קיימת הרשאה פוזיטיבית לשימוש במקרקעין הכפופים אזי אין מדובר ב"שימוש נוגד" המוביל ליצירתה של זיקת הנאה: "בעיניין אסטרחאן עמד השופט בן יאיר על כך שעל השמוש במקרקעין להיות שימוש נוגד, באופן המהוה הפרה של זכויות הבעלים במקרקעיו. דרישה זו מובנת, שהרי שימוש שאינו נוגד את זכותו של הבעלים, אינו יוצר אצל זה האחרון כל אינטרס לעצור את מרוץ תקופת ההתיישנות, המהוה את הבסיס לקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים. ויוער בהקשר זה, כי על מנת להחשב שימוש נוגד, אין השמוש יכול לנבוע מזכות חוזית או אחרת שהוענקה על ידי בעל המקרקעין הכפופים למשתמש. שהרי אילו דובר בשימוש הנעשה על פי הסכם עם הבעלים, שוב אין הוא יכול להפעיל את זכותו על פי סעיף 94(ב) להיתנגד לשימוש הנעשה במקרקעיו. גישה זו מתיישבת היטב עם הרציונל הניצב בבסיס דיני ההתיישנות, הטמון בהמנעותו של הבעלים מלתבוע את זכותו. מטבע הדברים, יכולת זו אינה מתקיימת מקום בו השמוש בנכס נעשה בהסכמת הבעלים." (ר': ע"א 9308/06 עריית רמת גן נ' עזבון המנוחה הגב' ורדה בורשטיין (פורסם בנבו, ניתן ביום 22.9.11) פסקה 57 לפסה"ד; ור' גם פס"ד אסטרחאן לעיל; ע"א (ת"א) 38409-10-11 עיזבון המנוחים יחזקאל ואלישבע הסה ז"ל נ' **** שאול (פורסם בנבו, ניתן ביום 13.11.13); ה"פ (חי')84/04 נאסיף נסור נ' פקיד הסדר המקרקעין למחוז חיפה והגליל המערבי (פורסם בנבו, ניתן ביום 16.12.13).

ביטולה של זיקת הנאה ודוק! כאמור לעיל, מרבית השנים ועד שנת 2010 (עדות גיטה תמרי), לא ניתן היה, מבחינת רשויות התיכנון, לקבל היתר לפתיחת חזית כניסה למגרש הנצח מרח' הנצח שהיה חסום ב"חומה", למרות שתמרי הגישה בעיניין זה בקשות.

...

סוף דבר התובענה נדחית.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 27307-03-15 נציגות הבית המשותף ואח' נ' גוטליב אחריות בבניה בע"מ ואח' לפני כבוד השופט רונן אילן התובעים: 1. נציגות הבית המשותף 2. ירדנה פליישמן 3. אהרון פטל 4. תמר פטל 5. נמרוד דיאמנט 6. מרים ויס 7. איתי מזרחי 8. מרדכי חוגי 9. מאיר תומר חוגי 10. יהודית מלר 11. יטי מלר 12. אהרון ישראל מלר 13. שמואל קפלן 14. נורית קפלן 15. שאול עיקרי 16. עיקרי לאה 17. רפאל שופורוני ע"י ב"כ עו"ד אביב טסה הנתבעים: 1. גוטליב אחריות בבניה בע"מ 2. בן יוסף גלפרין גדעון 3. חיה קלמיין 4. יצחק אורן 5. אסתר אורן 6. אורלי מתנה 7. יוסף (אסף) בסון 8. פתאל אנג'ל בת ג'ורג'י 9. רמי דחבש 10. רינת דחבש 11. שלומי צחייק 12. רחל צחייק 13. דני ליבליך 14. יעלה פלדמן 15. ענת בנימיני 16. יאיר בנימיני 17. סימון לוזון 18. קארין לוזון ע"י ב"כ עו"ד יואב גותי פסק דין

אותה פלישה, טוענים התובעים, לא זו בלבד שפגעה בזכות הקניין שלהם, אלא שהסבה להם נזק בלתי הפיך, שכן צימצמה את המרווח שלהם הם מגבול המיגרש באופן שמסכל כל אפשרות עתידית לבצוע פרויקט בנייה במיגרשים הם. ולפיכך, עותרים התובעים לצוו להריסת הבנייה הפולשת לשטחם ולמצער, לפצוי על הנזק שניגרם להם בגינה.

בין היתר, טענו המתנגדים כי תכנית הפרויקט שהוצעה כוללת בניית ממ"דים בקוו אפס של המיגרש, ומכאן החשש לחסימת אור ואויר לבניין התובעים.

כך על ידי בעלי מיקצוע של הנתבעים וכך על ידי עריית רמת גן. דוקא התובעים, כך נטען, מתסכול על היתקדמות הפרויקט וחוסר יכולתם הם לקדם פרויקט בעצמם, בחרו לשוב ולהטריד את הנתבעת שוב ושוב, לנהל נגדה מלחמת התשה, ולנסות לחבל בבצוע הפרויקט.

כך התברר שלפי טענת האדריכל זיק המרחק המינימאלי להצבת מתקן חניה עומד על 3 מ' (עדותו בעמ' 31; ש' 18 – 19 בפרוט'), אלא שאם אכן כך לא ניתן היה להציב מתקן חניה גם בלא כל קשר לפרויקט הנתבעים, שהרי המרחק מקיר ביניין התובעים ועד לגבול מיגרש התובעים לפני הבנייה עמד על 2.95 מ' בלבד.

למעלה מכך, כפי שכבר נקבע בהנחת התשתית העובדתית לבירור הטענות, שבו ונכנסו עובדי הנתבעת למגרש התובעים שוב ושוב, תוך כדי ביצוע הבנייה, בלא רשות, בלא הסכמה, ובאדישות למחאות התובעים.

...

אין גם מנוס מהמסקנה שהנתבעת יכולה, וצריכה הייתה, לדעת שביצוע הפרויקט כרוך בפלישה למגרש התובעים.

לסיכום, תביעה זו הוגשה בטענה לפלישה שבצעו הנתבעים לשטח מגרש התובעים, פלישה שנעשתה במודעות מלאה, לא באקראי, ותוך כדי ביצוע פרויקט בנייה בבניין הנתבעים.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת 1, גוטליב אחריות בבנייה בע"מ, לשלם לתובעים 2 – 17 סך של 36,232 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 2236-06-15 הרברט ואח' נ' משהב חברה לבניין ופיתוח בע"מ לפני כבוד השופט עמית יריב התובעים: 1.נמחק 2.נמחקה 3.ישראל מאיר כהן 4.שרה כהן 5.משה שוודרון 6.חיה שוודרון 7.ישראל לינדנפלד 8.שרה לינדנפלד 9. מרים רחל מילר 10. חיים שמשון מילר ע"י ב"כ עו"ד אבי עמבר הנתבעת: משהב חברה לבניין ופיתוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד מרדכי רז ועו"ד עדיאל דהן פסק דין

ביום 6.2.2013 הוגשה לעריית רמת גן בקשה מספר 2013065 למתן היתר בניה בפרויקט, הכולל הריסת שני הבניינים הקיימים ותחתם בניית שני בניינים חדשים בני 8 קומות + גג מעל קומת כניסה ושלוש קומות מרתף משותף לחנייה.

ביום 23.10.2013 הגישו התובעים היתנגדות להקלות מנימוק תיכנוני (חסימת אוויר ואור) ומנימוק קונסטרוקטיבי בלבד (פגיעה ביסודות, קירות ותשתית בשטח התובעים).

בחודש אוגוסט 2014 נערך פירסום נוסף לאישור ההקלות, ובתאריך 28.10.2014 החליטה ועדת משנה לדחות את ההתנגדויות, בין היתר, בנימוק כי "המבוקש תואם לזכויות הבניה שבתב"עות החלות על המיגרש ולתמ"א 38" וכן החליטה לאשר את הבקשה בתנאים המפורטים בהחלטה.

ביום 24.9.2015 הגישו התובעים עתירה מנהלית כנגד הועדה המקומית לתכון ובניה בני ברק, על כך שהחליטה שלא ליתן צו הפסקת לעבודות הבניה שמבוצעות.

...

הנתבעת תשלם את הסכומים האמורים בסעיף 61 לעיל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה המתוקן (10.5.2016) ועד לתשלום המלא בפועל.

בסופו של דבר, נפסק סכום של כ-74,300 ₪ בלבד, שהוא כ-3% בלבד מסכום התביעה לצורכי אגרה, וכ-1.5% מסכום התביעה ה"מלא".

בנסיבות אלה, באתי לכלל מסקנה כי יש להימנע מחיוב מי מהצדדים בהוצאות ובשכר טרחה, וכל צד יישא בהוצאותיו.