עתירה נגד סירוב להעניק מעמד בישראל מכוח חוק השבות

לפני עתירה מנהלית כנגד סרובו של המשיב 1 להעניק לעותרת - וכפועל יוצא מכך כך לעותר - מעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י – 1950 (להלן: "חוק השבות").

...

בנסיבות אלו נקבע כי אין בבקשת העותרים למקלט נסיבות ייחודיות ומשכך, דין הבקשה למקלט להידחות בסדר דין מהיר.

לאור כל המפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי העותרים לא הרימו את נטל ההוכחה ביחס לטענות העותרת כי סבתא רבתא שלה הייתה יהודייה.

לאור כל המקובץ לעיל, מצאתי, כי החלטת המשיבים ולפיה סורבה בקשת העותרים לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות עומדת במתחם הסבירות, וכי לא נפל בה כל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט.

סוף דבר; אשר על כן - העתירה נדחית.

הנשיאה מ' נאור: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרת 1 (להלן: העותרת) לקבל מעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950, לנוכח הליך גיור שעברה בקהילה יהודית מוכרת בארצות הברית.

הטעם לדחייה היה נעוץ בכך ששימוע שנערך לעותרת "לא הסיר את החשש בדבר כנות הגיור". ביום 16.6.2011 עתרו העותרת והקטינה לבית משפט זה כנגד החלטת המשיבים.

בתצהיר התשובה לא הועלתה כל טענה באשר לכנות הגיור שעברה העותרת או להשתייכותה לקהילה יהודית, אלא נטען כי העותרת אינה זכאית למעמד מפני שחל בעיניינה הסייג למתן אשרת עולה, המעוגן בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, לפיו שר הפנים מוסמך לסרב לתת אשרת עולה לבעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור.

...

אבהיר: עמדת המשיבים, לפיה שמורות להם טענותיהם הקודמות, אשר להן אין זכר בתצהיר התשובה – אינה מקובלת עלינו.

אין בידי לקבל את עמדת המשיבים כאילו חשש לכאורי, שאינו נסמך אלא על טענה כי המסמכים שהציגה העותרת אינם מספקים ולא על בדל ראיה נוספת, הוא בגדר "עבר פלילי" כאמור בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות.

סוף דבר אין חולק כי מותר למשיבים לברר, בכל דרך חוקית, את השאלה האם הקטינה זכאית להישאר בארץ, אם לאו.

האם בנסיבות אלה זכאים בני משפחתו של פלוני למעמד בישראל מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות, התשי"א-1950 (להלן – חוק השבות)? זו השאלה, בתמצית, העומדת במוקד העתירה שלפנינו.

כנגד סרובו של המשיב ליתן לעותרים מעמד בישראל הוגשה העתירה שלפנינו.

בעניינינו, ביסודו של סרוב המשיב ליתן מעמד מכוח שבות לעותרת 1 לא עמדה כאמור הטענה כי לא היתקיים קשר זוגי כן ואמיתי בין העותרת 1 למקסימנקו בעת עלייתם לישראל או בסמוך לכך.

...

עם זאת, משהגעתי למסקנה משפטית כי העותרים כולם זכאים למעמד מכוח שבות, כך יש להורות וכך אציע לחבריי לעשות.

סוף דבר הגעתי אפוא לכלל מסקנה כי יש לקבל את העתירה לגבי כל העותרים ולהפוך את הצו על-תנאי למוחלט.

המשיב ישלם לעותרים שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח. המשנָה לנשיא השופט י' עמית: אני מסכים.

ביום 29.4.2010 הגיש העותר ערעור על החלטה זו. ביום 9.6.2010 נימסר לעותר מכתב סרוב למתן מעמד עולה לאור תשובת הסוכנות היהודית.

ביום 17.6.2010 הוצא צו הרחקה כנגד העותר והוא שוחרר עד להחלטת ועדת הפליטים בערעורו.

לטענת המשיב, דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי שכן העותר הסתנן לישראל באופן לא חוקי וכן לא ניתן הסבר מדוע לא פנה בבקשה לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות טרם עלייתו לישראל.

...

לטענת המשיב, דין העתירה להדחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי שכן העותר הסתנן לישראל באופן לא חוקי וכן לא ניתן הסבר מדוע לא פנה בבקשה לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות טרם עלייתו לישראל.

עם זאת, במקרה שלפנינו ולאחר שעיינו בראיות שצורפו לעתירה, התרשמנו כי החלטתו של המשיב היא סבירה ולא מצאנו עילה להתערב בה. נדמה שהמשיב התייחס ברצינות הראויה לבקשתו של העותר והסתמך בהחלטתו על פרשת אוניולו שם נקבע כי: "שר הפנים בחן את הבקשה והתייעץ בענין זה, שהוא מיוחד במינו ומורכב וקשה להכרעה מינהלית רגילה, במומחים לדבר, אנשי מחקר ומדע והרבנים הראשיים בישראל. על פי אלה נמסרה לו חוות הדעת, שאומצה על ידו, שאין ראיה בדוקה ומספקת לכך שבני שבט איבו הם אכן יהודים לכל דבר. המשתמע מחוות הדעת המלומדות, שוגשו לשר הפנים הוא, כי "אין כל יסוד הסטורי, הלכתי או לאומי, לראות בבני שבט האיבו יהודים במשמעות סעיף 4ב' לחוק השבות". חוות הדעת והמסמכים אשר הוצגו בפני שר הפנים מונחים בפנינו ולא נוכל לקבוע כי שר הפנים בהתייחסותו הרצינית לפניית העותר שגה בשיקול הדעת המסור לו, והגיע לכלל מסקנה שגויה.

נהפוך הוא, על פני הדברים, נראה גם לנו כי על פי מכלול העובדות וחוות הדעת שהונחו בפני שר הפנים, הוא לא יכול היה להגיע למסקנה אחרת, מזו שהניעה אותו לדחות את בקשת העותר" (שם, פסקה 3-4).

מכאן נדמה כי לא נפל פגם בהחלטת הרשות, ועל כן העתירה נדחית.

העירעור הוגש, לאחר שעתירת המבקשים, לקבלת מעמד עולה בישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות), נדחתה על הסף.

חלף זאת, ביום 24.10.2021 פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בבקשה למתן ארכה להגשת עתירה נגד החלטת המשיבה מיום 15.8.2021 (עת"מ 55434-10-21).

בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.2.2022, דחה בית המשפט את הבקשה, בקובעו כי העתירה הוגשה "בשיהוי כבד ובנגוד מוחלט להחלטתי [מיום 2.1.2022] [...]; העותרים שוהים בארץ שלא כחוק; אין כל מניעה לפעול לזכאות לפי חוק השבות גם בשעה שמצויים אלה שמבקשים זאת מחוץ לתחומי המדינה [...]; ואף כלל לפיו מוחרגות עתירות שעניינן בטענות לזכאות על פי חוק השבות מתקנות בית המשפט לעניינים מינהליים וניתן להגיש עתירות גם באיחור, לא קיים. בודאי שאין כלל זה קיים כשכבר ניתנה החלטה שיפוטית מפורשת שמונעת זאת". ביום 16.3.2022 ניתן פסק דין, שבו נדחתה העתירה כולה על הסף.

המבקשים מעלים בבקשתם טענות מטענות שונות, ובין היתר טוענים, כי "הרחקתם מן הארץ כיום הנה אמצעי שפגיעתו קשה ביותר עבור המבקשים, העומד בנגוד לכללי ההליך ההוגן ומונעת מהם זכות להשמיע את טענותיהם, להשיג על החלטות המשיבים ולהיות נוכחים בדיון במסגרת העירעור"; כי הדבר כרוך ב"השלכות הומניטאריות קשות ביותר", משום שהם מסייעים להוריו של המבקש, המתגוררים בארץ, ובפרט לאם המבקש, אשר רק בזכות תמיכתם השוטפת "מצליחה [...] להיתמודד עם מצבה הבריאותי הקשה"; כי "השארתם של המבקשים בישראל אינה פוגעת באפשרותה של המשיבה לידרוש את יציאתם בסופו של דבר במידה והערעור לא יתקבל"; וכי הדבר גם יפגע ב"הליך השיבה ליהדות אותו החלו המבקשים עוד בטרם ניתנו החלטות סרוב מצד המשיבה".

...

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו, וכן גם לבקשת ארכה נוספת שהוגשה לאחר מכן, ובכך אִפשר למבקש להגיש את העתירה, עד יום 31.12.2021 (ארבעה וחצי חודשים לאחר המועד שבו ניתנה ההחלטה).

המבקשים מעלים בבקשתם טענות מטענות שונות, ובין היתר טוענים, כי "הרחקתם מן הארץ כיום הינה אמצעי שפגיעתו קשה ביותר עבור המבקשים, העומד בניגוד לכללי ההליך ההוגן ומונעת מהם זכות להשמיע את טענותיהם, להשיג על החלטות המשיבים ולהיות נוכחים בדיון במסגרת הערעור"; כי הדבר כרוך ב"השלכות הומניטריות קשות ביותר", משום שהם מסייעים להוריו של המבקש, המתגוררים בארץ, ובפרט לאם המבקש, אשר רק בזכות תמיכתם השוטפת "מצליחה [...] להתמודד עם מצבה הבריאותי הקשה"; כי "השארתם של המבקשים בישראל אינה פוגעת באפשרותה של המשיבה לדרוש את יציאתם בסופו של דבר במידה והערעור לא יתקבל"; וכי הדבר גם יפגע ב"הליך השיבה ליהדות אותו החלו המבקשים עוד בטרם ניתנו החלטות סירוב מצד המשיבה".

] יש לאפשר לו להוכיח כי חדל להיות 'בן דת אחרת'". זאת, בהתאם לפסיקה המאפשרת הכרה בחזרה בתשובה במקרים מסוג זה. בנוסף, המבקש טוען כי "רישומו כנוצרי היה שגוי", וכי "מלבד הצהרתו של [המבקש] בטפסי בקשתו לעליה, אין עוד כל סממן להשתייכותו לנצרות". לא זו אף זו: נטען כי המבקש "משתייך לקהילה יהודית בבית חב"ד, מנהל אורח חיים חילוני, תוך שמירה על המסורת היהודית". בכל הנוגע לסוגיית השיהוי, נטען כי "לא ניתן לקבל את טענת המשיבה שהעתירה הוגשה בשיהוי כאשר היא בעצמה מתנהלת בחוסר תום לב תוך שהיא משתהה במתן החלטותיה", וכן כי "המבקשים מעולם לא זנחו את בקשתם אלא ההפך", שכן הם "פעלו ללא הרף למען הסדרת מעמדם". לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, ונתתי דעתי על נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

סיכומו של דבר: משנמצא כי סיכויי ההליך נמוכים, ובעיקר – משמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, הבקשה למתן סעד זמני נדחית בזאת.