עתירה נגד סירוב להארכת אשרת תייר

אפרט – רקע המערער 1, מר רופינו דה לה קרוז (להלן: "המערער"), יליד 24.04.67, אזרח הפיליפינים, הגיע לישראל בשנת 1992 וכניסתו סורבה.

בשנת 1999 ניכנס שוב לישראל, תחת שהות אמיתית, באשרת תייר ב/2, אשר תוקפה עד ליום 21.08.99.

המערערים הגישו עתירה כנגד החלטה זו ובמסגרת פסק הדין שניתן בעיניינם (עת"מ 2241/08), מיום 5.5.10, נפסק שעניין העותרים ובניהם גם המערערים יחזור לדיון נוסף בפני הועדה הבינמשרדית אשר תנמק את החלטתה; ביום 24.10.10 דנה הועדה הבינמשרדית בבקשת המערערים למתן מעמד מטעמים הומנטריים והוחלט כי אין מקום לקבל את בקשתם.

...

טענות המשיבה לעמדת המשיבה יש לדחות את הערעור על הסף מחמת עשיית דין עצמי לאורך תקופה וממושכת, התנהלות חסרת תום לב לרבות שיהוי וחוסר ניקיון כפיים מצד העוררים; לחילופין מבקשת המשיבה לדחות את הערעור לגופו מחמת שלא נפל פגם בהחלטת בית הדין המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

דיון והכרעה לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות של הצדדים ונספחיהם, שמעתי את הצדדים, שקלתי את עמדות הצדדים ויישמתי את הוראות החוק והפסיקה הרלוונטיים הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת בית הדין קמא סבירה ושקולה ואין להתערב בה. גם אם נכון היה לדחות הערעור דנן על הסף מחמת שיהוי ו/או חוסר תום לב ו/או העדר ניקיון כפיים ראיתי לנכון, בנסיבות העניין להתייחס לטענות המערערים לגופן.

סוף דבר, אין לי אלא לקבוע כי פסק הדין של בית הדין קמא, הדוחה הערר, עומד במבחן הסבירות ואין להתערב בו. בהתאם, אני מורה על דחיית הערעור.

במסגרת פסק הדין, נדחתה עתירת המבקשים נגד החלטת המשיבה 1, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה) שלא ליתן למבקשים 2 ו-3 אשרת כניסה לישראל; ובנסיבות אלה מבוקש סעד זמני שיאפשר את כניסתם ארצה כבר בשלב זה. הרקע העובדתי הצריך לעניין המבקשים 2 ו-3, אמנדה וג'ון ואן דר ואלט, הם בני זוג ואזרחי דרום אפריקה (להלן: אמנדה ו-ג'ון, בהתאמה; יכונו יחד: המבקשים).

בהתאם, במהלך שנת 2015 סורבו לראשונה בקשות מצד המבקשים להארכת אשרת תייר, משום חשש להשתקעות בישראל ועבודה שלא כדין בארץ (אף שבסופו של דבר הוחלט לקבל ערר פנימי שהוגש בנידון, וניתנה למבקשים אשרת תייר לשנה נוספת).

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, ואבאר.

מעבר לכך, גם לא מצאתי כי יש בנזק הנטען בבקשה משום הצדקה להעתר לה. ביטול סיורים שנקבעו מראש (ככל שהדבר אכן אירע או יארע) נושא בקרבו מטבע הדברים פגיעה כלכלית למבקשים, ולא מן הנמנע כי לביטולים כאלה נודעת השלכה על המוניטין שצברו המבקשים לאורך השנים.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

ביום 10.6.2010 התקבלה הודעת משרד הפנים לפיה הבקשה להתרת כניסת התובעת לישראל סורבה .ביום 9.11.2010 ניתן פסק הדין המקבל את העתירה המנהלית ונקבע בו כי על משרד הפנים להתיר את כניסת התובעת לישראל לטובת שימוע לבני הזוג ובהמשך לפעול על פי שלבי הנוהל המדורג .

אולם, גם אם העובדה שניתן לתובעת רישיון ב/1 רק בחודש דצמבר 2012 (בחלוף כשנתיים ממועד הגשת הבקשה) אינה עולה בקנה אחד עם הוראות נוהל משרד הפנים כפי שטוענים התובעים, עולה השאלה האם ההליך הראוי לתקוף את החלטת משרד הפנים להאריך לתובעת את אשרת התייר מעת לעת לאחר שכבר אושרה כניסתה לישראל בעקבות קבלת העתירה המנהלית, הוא במסגרת תביעה נזיקית לפצוי בבית משפט השלום בהליך שבפניי או שמא היה על התובעים למצות תחילה את ההליכים כנגד משרד הפנים באמצעות הגשת עתירה מנהלית כנגד ההחלטה שלא להעניק לתובעת אשרת עבודה מוקדם יותר אלא להאריך את אשרת התייר מעת לעת.

...

אם ניישם את קביעות השופטים בעניין גליק על ההליך שבפניי ניתן לקבוע כי מאחר שבמועד הגשת התביעה הנזיקית היה מדובר במעשה עשוי ובנזק שהתגבש שכן התביעה הוגשה בשנת 2014 והסעד בשל אובדן הכנסה התבקש עבור השנים 2010-2012 ו, אין למנוע את בירור התביעה הנזיקית למרות שהתובעים לא פעלו בדרך של תקיפה ההחלטה במסגרת הליכים מנהליים, אלא שאני סבורה כי יש להחיל בנסיבות העניין את דוקטרינות חובת הקטנת הנזק והאשם התורם בנוגע לטענות התובעים לפיצוי בשל אובדן הכנסת התובעת עד למועד בו ניתנה לה אשרת עבודה.

אשר לפרק הזמן שחלף בין המועד שבו התקבל הערר במשרד הפנים ביום 7.12.2011 לבין המועד שבו אושרה לתובעת אשרת העבודה ביום 8.11.2012, אני מקבלת את טענת התובעים כי העיכוב במתן אשרת העבודה בשל העובדה שלא ניתנה החלטה בערר שהוגש בפרק זמן סביר מהווה חריגה מההתנהגות הסבירה של רשות ציבורית ביישום הנוהל של משרד הפנים שכן על דרך הכלל נדרש משרד הפנים להעניק לבן הזוג הזר השוהה בישראל אשרת עבודה, התנהגות העולה כדי התרשלות בעיקר נוכח העובדה כי הליך הטיפול בבקשה שהגישו התובעים נדון בבית המשפט לעניינים מנהליים וכבר נמצא לגבי הפעולות המקדמיות שביצע משרד הפנים טרם מתן אישור לכניסת התובעת לישראל כי הן פעולות שנעשו תוך חריגה מהנורמה המנהלית הסבירה.

עם זאת איני סבורה כי הנזק שנגרם לתובעת משתרע על פני כל התקופה שממועד הגשת הערר ועד למועד אישור אשרת העבודה שכן הערר שהתקבל ביום 7.12.2011, שכן מתקופה זו יש לגרוע את פרק הזמן הסביר שנדרש למשרד הפנים לצורך הדיון בערר שהוגש עד למתן ההחלטה, כך שמצד אחד ניתן לקבוע כי פרק זמן של 11 חודשים אינו סביר בנסיבות העניין וזאת בהיעדר נימוק למעט הטענה בדבר עומס עבודה המוטל על עובדי משרד הפנים ומצד שני גם אין למנות את התקופה החל מהיום שבו הוגש הערר שכן כבכל הליך מעין שיפוטי נדרשת הרשות הציבורית לפרק זמן מסוים לצורך בחינת הבקשה וגיבוש ההחלטה בה. על פי הנוהל של משרד הפנים בסעיף ב(4) אשרת עבודה ניתנה לתקופה של עד 6 חודשים שבמהלכן נמשך תהליך הבדיקה וזו אכן התקופה שאושרה לתובעת בהחלטה שניתנה על ידי משרד הפנים ביום 8.11.2012 .לכן, בנסיבות העניין אני סבורה כי הפיצוי הראוי בהיעדר ראיה אחרת למשך הזמן הסביר שנדרש היה למשרד הפנים להכריע בערר, הוא חיוב משרד הפנים באובדן ההכנסה שנגרם לתובעת לתקופה של 6 חודשים ,זאת ככל שהיה נבחן הערר שהגישה התובעת תוך זמן סביר וכתוצאה מכך הייתה זכאית התובעת לאשרת עבודה בישראל.

הרקע לעתירה: לפני עתירה נגד החלטת המשיבה מיום 14.11.22 בה נדחתה בקשת העותרת 1 (להלן: "העותרת") לקבל מעמד בישראל מכוח סעיף 4א' לחוק השבות, התש"י – 1950 (להלן: "חוק השבות"), זאת לאחר שנדחתה הטענה כאילו יש לראות בה בת מאומצת של זכאי שבות.

ביום 22.07.14 נכנסה לישראל יחד עם בנה באשרת תייר מסוג ב/2 אשר הוארכה עד ליום 22.02.15.

בקשת העותרת סורבה וערר פנימי שהוגש נדחה.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את החלטות המשיבה בעניינם של העותרים וכן את המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה שכן לא נפל בהחלטת המשיבה פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט בהחלטה, בהתאם לכללי המשפט המנהלי וכן לגופו של עניין.

עם כל הצער שבדבר, ולמרות טענות העותרים כי העותרת מסייעת לבן הזוג של האם, אין מנוס מלקבל את טענות המשיבה כי אכן העותרת ובנה לא קיימו תא משפחתי ממשי עם אמה ובן זוגה במשך שנים רבות, כאשר העותרת בחרה להישאר ולחיות במדינת מוצאה.

מכל הטעמים שפורטו - העתירה נדחית.

ביום 14.6.2023 הגישה המבקשת עוד עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, זו הפעם כנגד החלטת המשיבה הדוחה את הערר, היא העתירה העומדת ביסוד ההליך הנוכחי.

לטענת המבקשת, לא ניתן לה רישיון ישיבה אירעי, והמשיבה אף מסרבת להאריך את תוקפה של אשרת התייר בה היא החזיקה, ובכך מונעת ממנה לצאת מישראל לצורך קבלת טיפולים רפואיים ברוסיה.

בצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים, במסגרתה התבקש בית המשפט המחוזי להורות על מתן רישיון ישיבה אירעי למבקשת עד להכרעה בעתירה, או לחלופין להורות על חידוש תוקפה של אשרת התייר בה היא החזיקה, ומתן אשרת חוזר (בהתאם לסעיף 5 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952) אשר תאפשר לה לצאת מהארץ לצורך טיפולים רפואיים ברוסיה ולחזור.

...

בתגובתה מיום 13.8.2023 טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הצורך אוסיף כי יש לקוות ששני הצדדים יעשו את המרב על מנת להביא את בירור עניינה של המבקשת להכרעה במהירות האפשרית, בשים לב לזמן הרב שחלף מאז שהגישה המבקשת את בקשתה לקבלת מעמד ולריבוי ההליכים במקרה זה. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נמחקת.