המשיבה נתבקשה לבוא ולנמק, מדוע לא תבוטל החלטתה "שלא לאשר מתן רשוי לעותרת למזנון ומכירת משקאות משכרים או משקאות מתאימים...
שטח החנות הוא, טענת העותרת, 33 מ"ר, ולטענת המשיבה-20 מ"ר. ביום 8.6.80 הגישה העותרת למשיבה בקשה לרישיון, לפי חוק רשוי עסקים, תשכ"ח-1968, לעסק של מזנון וצריכת משקאות חריפים.
משהמשיכו לנהל עסקם ללא היתר, הוצא נגדם, ביום 8.11.79, צו סגירה מינהלי; ביום 22.11.79 הורשעו בבית-דין עירוני בניהול עסק ללא רישיון, נקנסו, והוצא צו סגירה החל מיום 1.3.80; לבסוף נדחה מועד צו הסגירה עד ליום 30.5.80.
ועל כך נאמר מפי השופט ברנזון, בעמ' 276:
"ייתכן שהמדיניות הנקוטה בידו שלא להוציא רשיונות חדשים לרוכלים מושתתת על נימוקים הנעוצים בשיקולים הנזכרים בסעיף 1 לחוק רשוי עסקים (עניני תעבורה, מניעת מפגעים ומטרדים, דיני תכנון ובניה, מניעת סכנות לשלום הציבור ולבטיחותו וכו'), אשר מענינה של רשות הרשוי להבטיחם ולקיימם. אבל לאחר שענינים אלה הובטחו הלכה למעשה לגבי עסקו של העותר לפי דרישות משרדי הבריאות והמשטרה, לא נותר עוד מקום למשיב להתגדר בו".
משמע, שלולא הובטחו דרישות אלה יכולה גם יכולה רשות הרשוי לסרב מתן הרישיון על-פי קריטריון כללי שקבעה, כאשר קריטריון זה מעוגן בשיקולים שבסעיף 1 לחוק רשוי עסקים.
...
במכתבה מיום 16.6.80 הודיעה רשות הרשוי לעותרת, כי היא החליטה שלא להעתר לבקשתה, "מאחר ושוכנעה כי מתן הרשיון יפגע באיכות הסביבה של האיזור בו מצוי העסק שהנך מבקשת לפתוח".
לטענת העותרת, מתנהלים עסקים זהים בקירבת מקום (לעתירתה צרפה רשימה של עסקים אלה), ועוד היא מצהירה, כי מוכנה היא להענות לכל דרישה של שיפורים ושיפוצים, שהמשיבה תפנה אליה.
אמנם דיירי אותו בית לא מצאנו שהתלוננו, אך מתוך כל מה שעמדנו עליו נמצאנו למדים, כי המיטרד הוא בראש ובראשונה הרעש והסבל, הנגרם לכלל דיירי אותו אזור, ועובדה זו אינה מושפעת מתלונותיהם או משתיקתם של דיירי בית זה או אחר שבאותו אזור.
בדקנו היטב טענה זו על-פי דוגמאות ושמות של עסקים, שהומצאו לנו על-ידי בא-כוח העותרת, ולאור הערותיהם והארותיהם של בעלי הדין, ולא מצאנו בה ממש.
אשר על כל אלה החלטנו בשעתו, כאמור, לדחות את העתירה ולבטל את הצו-על-תנאי.
