עתירה נגד מעמד בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים

בפסק הדין הראשון היתייחס בית המשפט לעניינים מקומיים לשני הסכמים שנחתמו בין המינהל האזרחי להסתדרות הציונית בשנים 1994 ו-1995 (מש/4 ומש/5) בהם הוענק להסתדרות הציונית מעמד של "מחזיק בר רשות" באתרים וציין כי ניתן לפרש את ההסכמים כך שההסתדרות הציונית היא המחזיקה באתרים, אך אין לקבוע מסמרות בדבר משום שההסתדרות הציונית אינה צד להליך.

לאחר דיון בעתירה ביום 7.7.2015 החליט בית משפט זה (הנשיאה מ' נאור, השופטת א' חיות והשופטת ד' ברק-ארז) על הוצאת צו על-תנאי בעתירות בזו הלשון: מדוע לא תבוטלנה החלטותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים בת"א 300/01 והחלטותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאת העירעור בירושלים בע"א 3495/09, בע"א 57225-01-13 ובע"א 2545-02-13 לפיהן הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים הנה "מחזיקה" לצורך חיוב בארנונה בנכסים בתחומי המועצה האזורית מגילות באיזור יהודה ושומרון (להלן: האיזור).

לאורך השנים קיים בית משפט זה ביקורת על החלטותיהם של בתי המשפט הנ"ל (ראו: בג"ץ 4204/91 מקמילן נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה של המועצה המקומית גבעת זאב, פ"ד מו(4) 597 (1992) (להלן: עניין מקמילן) ועניין דלתא), אך הוא הותיר בצריך עיון את השאלה האם עילות הבקורת מצומצמות ומוגבלות לעילות הבקורת הנוהגות בדרך כלל בעתירות המופנות כנגד ערכאות בתחומי מדינת ישראל, או שמא מדובר בבקורת רחבה יותר (עניין דלתא, בעמ' 252).

...

מן הטעמים שאפרט להלן אני סבורה כי הטענה לפיה המפקד הצבאי מחזיק באתרים באמצעות קמ"ט שמורות הטבע כ"זרועו הארוכה", דינה להידחות.

הנה כי כן, המסקנה העולה מיישום מבחני העזר שנקבעו בעניין עילבון על ענייננו היא כי פעילותה של הרשות באתרים הינה מטעם המפקד הצבאי ולצרכיו ולכן חל במקרה דנן הפטור מארנונה הקבוע בסעיף 3(ב) לפקודת הפיטורין.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לקבל את העתירות ולהפוך את הצו על-תנאי למוחלט במובן זה שייקבע כי פסקי הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים ושל בית המשפט של ערכאת הערעור מבוטלים.

תאריך הישיבות: כ' באדר א' התשע"ו (29.2.2016) ד' בטבת התשע"ז (2.1.2017) בשם המערער: עו"ד עדי לוסטיגמן; עו"ד אמיר חסן בשם המשיב: עו"ד יצחק ברט פסק-דין השופט ע' פוגלמן: העירעור שלפנינו נסוב על החלטת בית המשפט לענינים מנהליים בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) שדחה עתירה נגד החלטת שר הפנים (המשיב; להלן: שר הפנים, השר או המשיב) שלא להשיב למערער, יליד מזרח ירושלים, את רישיונו לישיבת קבע בישראל בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק או חוק הכניסה לישראל).

במקביל נחקק סעיף 8א לפקודת העיריות [נוסח חדש], שהסמיך את השר להרחיב את תחום השיפוט של ערייה פלונית לפי שיקול דעתו, ומכוחו הכריז השר על הרחבת תחום השיפוט של עריית ירושלים לשטחים נוספים במזרח העיר (בג"ץ 256/01 רבאח נ' בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, פ"ד נו(2) 930, 933 (2002)).

בנתון לכל אלה, לדעתי יש לקבל את העירעור, לבטל את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים ולקבל את העתירה – היינו, יש לקבוע כי יש ליתן למערער מעמד בישראל וזאת בהתאם לסמכות שר הפנים הקבועה בחוק הכניסה לישראל.

...

בנתון לכל אלה, לדעתי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים ולקבל את העתירה – היינו, יש לקבוע כי יש ליתן למערער מעמד בישראל וזאת בהתאם לסמכות שר הפנים הקבועה בחוק הכניסה לישראל.

סוף דבר לו תשמע דעתי, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, נבטל את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים ונקבל את העתירה כאמור בפסקה 25.

מובן כי אין להסיק מכך כי זו תהא המסקנה בכל עניין ועניין, אלא הדבר תלוי בעובדות כל מקרה.

חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל שנחקק בשנת 1980 לא בא אלא כדי לחזק ולאשרר את הנורמות השונות שנתקבלו עוד קודם לכן בדבר החלת הדין הישראלי על מזרח ירושלים (ראו בג"ץ 256/01 רבאח נ' בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, פ"ד נו(2) 930, 934-933 (2002)).

עתירה שהוגשה נגד ההחלטה האמורה נדחתה על ידי בית משפט זה. נפסק כי שהותם בישראל של תושבי מזרח ירושלים שלא היתאזרחו נעשית מכוח רישיון ישיבה, ולכן יש לראות בכל מי שהתפקד במפקד האוכלוסין שהתקיים ב-1967 כמי שקבל רישיון לישיבת קבע בישראל לפי חוק הכניסה לישראל.

לא ייפלא אפוא, כי ישנו "ביקוש" רב למעמד תושבות הקבע, על הזכויות הרבות ומיעוט החובות שהוא נושא באמתחתו, ויעידו התיקים הרבים שבית המשפט לעניינים מנהליים ובית משפט זה דנים בהם (ראו מני רבים בג"ץ 7576/06 עפאנה נ' מינהל האוכלוסין בירושלים (2006); בג"ץ 3220/06 אבו סנינה מחמד נמר נ' משרד הפנים (2006)).

...

בנסיבות אלה, נוכח הפרת האמונים הבוטה שפורטה לעיל, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי ולבטל את רישיון ישיבת הקבע של מרשיך בישראל".

על רקע האמור, בחודש פברואר 2014 הוא נעצר בצו מעצר מינהלי, בו היה נתון לכשנה וחצי, עד שחרורו בחודש אוגוסט 2014.

ניתן להסיק מסקנה זו אף בדרך של היקש, על-פי הוראות חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980 – מסעיפים מקבילים הקיימים בחוק האזרחות, תשי"ב-1952 (שם סעיף 11(ב)(2)), והכל כפי שהראה חברי, המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין בחוות-דעתו.

בצד כל האמור לעיל – אעיר עוד שתי הערות: (א) גישתי לעניין פיסקת שמירת הדינים, הכלולה בסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שתומכת אף היא בתוצאה, הובהרה בחוות דעתי בהלכת דיראני, ולא אוסיף כאן עוד בנושא זה. (ב) התוצאה אותה אני מציע לאמץ פה מתאימה לנסיבות המאוד מיוחדות שבפנינו.

ביום 31.12.06 הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים כתב אישום נגד העותרים בגין עבירת בניה ללא היתר בהיקף גדול, המשתרע על פני מאות מטרים (ת"פ 13092/06).

סעיף 6 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובע: "(א) המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להפגע מקבלת העתירה.

באשר לחלוקת הסמכויות בין הועדה המחוזית לוועדה המקומית, לפי סעיף 62, נאמר בע"א 2902/97 אחים עופר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' גליקמן, פ"ד נג(1) 369, 381 (1999): "מעמדה של הועדה המקומית ביחס להליכי האישור של תכניות-מיתאר מקומיות הוא של יוזמת או ממליצה, בעוד שסמכות שמיעת ההתנגדויות ואישור התכניות נתונה לועדה המחוזית". עם זאת, נקבע באותו עניין, כי אישור תכנית בועדה המחוזית מבלי שנתקיים בה קודם לכן דיון מעמיק בועדה המקומית מהווה פגם מהותי בהליך (שם, פסקה 15, וראו גם: שמואל רויטל דיני התיכנון והבניה כרך ראשון, 120 (סדן 2008) (להלן – רויטל)).

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להיתקבל.

שנית, במכלול נסיבות העניין שלפניי, נראה לי כי האינטרס הציבורי שבצירוף המבקשות גובר על הנזק שעלול להיגרם לעותרים עקב העיכוב המסוים במתן פסק הדין בעיניינם.

לסיכום, דין הבקשה להתקבל.

ההיתר הרשה לעותר להקים מבנה בן 4 קומות ללא קומת חניה, בשטח כולל של 452 מ"ר, כאשר שטח כל קומה הנו 113 מ"ר. במציאות הקים העותר את 4 הקומות על גבי קומת חניה שנבנתה בלא היתר, והוסיף והגדיל את שטחה של כל אחת מ-4 הקומות ל-320 מ"ר, כך שסך שטח הבניה בפועל הינו 1,400 מ"ר. בניה חורגת זו, המסתכמת ב-948 מ"ר, בוצעה לא רק תוך כדי הפרת הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק התיכנון והבניה), אלא חמור מכך, תוך כדי הפרות חוזרות ונשנות של צווים שיפוטיים והתחייבויות שקיבל העותר על עצמו במסגרת הליכים משפטיים, כדלקמן: ביום 9.6.04 הוצא נגד העותר בבית המשפט לענינים מקומיים בירושלים צו שיפוטי להפסקת כל עבודת בניה בנכס, וזאת בגין התחלת הקמת קומת החניה.

בהתאם לכך מצינו כי רשות מינהלית רשאית, בדרך כלל, לעיין מחדש בהחלטתה ולתקנה "מן הטעמים הבאים: תרמית, הונאה, טעות, הפתעה, היסח הדעת, ראיה חדשה שנתגלתה, תנאים שנשתנו – בין אם עקב הוראת חוק מפורשת המעניקה את הכוח או על פי העקרונות המשמשים את בתי המשפט" (בג"ץ 28/74 שעשע נ' ועדת העררים לעניני מוניות, פ"ד כח (2) 652, 657).

מבחינה זאת, מעמדו של היועץ המשפטי ככל אדם מן היישוב שהיה מעביר מידע רלוואנטי לועדה המחוזית לאחר קבלת החלטתה.

...

מעבר לצורך יצוין כי דין העתירה להדחות גם אילו היה צורך לברר במסגרת פסק הדין לא רק את סמכותה של ועדת המשנה המחוזית אלא גם את אופן הפעלת שיקול דעת הוועדה באשר לביטול החלטתה הקודמת.

לנוכח האמור, העתירה נדחית.

העותר ישלם לכל אחד מהמשיבים שכר טירחת עורך דין בסך של 7,500 ₪.