עתירה נגד מימוש תכנית מתאר בנהריה

עתירה כנגד החלטת ועדת הערר המחוזית – מחוז צפון מיום 21/4/13 (ערר 264/12), בגדרה נדחה ערר שהגישה העותרת כנגד אישור נספח בינוי במסגרת תכנית המתאר ג/4870 וכנגד החלטות הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה נהריה והועדה המחוזית מחוז הצפון, שאישרו את קידומה של תכנית המתאר ואת נספח הבינוי.

העתירה תוקפת תכנית שאושרה כבר לפני שני עשורים ואשר ממושה יביא לשינוי ממשי בחלקה הצפוני של העיר נהריה ובשימושים במקרקעין הסמוכים לחוף הים.

...

סוף דבר כאמור מצאתי כי הוראת סעיף 25 לתכנית, הינה הוראה מנחה.

על-כן, אני מקבל את העתירה.

בנסיבות העניין אני מחייב את המשיבה 1 לשלם לעותרת הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪ ולשלם לאט"ד הוצאות בסך של 5,000 ₪.

גם לעניין זה נידרש בית המשפט העליון בפסק דינו בפרשת "רמת נילי" הנ"ל, בקובעו כך: "הטענה לכפיה כלכלית או לעושק בנסיבות דנן, אינה יכולה לעמוד על פי כל הפרמטרים שנקבעו בפסיקה. הסכם הפיתוח נחתם מתוך שיקול כלכלי מובהק של המערערת, אשר חפצה בשינוי התב"ע במהירות האפשרית על מנת לאפשר בניית שכונת קוטג'ים יוקרתית בזיכרון יעקב. המועצה המקומית הבהירה כי אלולא הסכם הפיתוח לא היה בדעתה לפתח את השטח בו הוקם הפרוייקט, באשר באותה עת היו לה סדרי עדיפויות אחרים. בית משפט קמא קבע בפסק דינו "בסיבוב השני" כי המערערת היתנהלה שלא בתום לב. המערערת לא מיצתה הליכים מול הוועדה המקומית, לא הגישה ערר על החלטת הוועדה המקומית ולא הגישה עתירה מינהלית כנגד החלטות המועצה המקומית.

" בנסיבות דומות למקרה דנן, נקבע בת"א (מח' חי') 11144/97 שיר הצפון חברה לבניין בע"מ נ' עריית נהריה (פורסם ב"נבו" 28.2.2001) כך: "התובעת הונעה על ידי הרצון להביא למימוש מהיר של השקעתה בחלקה. 'האיום' היחיד שריחף על התובעת הוא אי מתן היתר בניה לאלתר וזה אינו איום במובן סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), שכן סרוב למתן היתר בניה, היה יכול להיעשות רק במסגרת החוק ומטעמים עניניים וסבירים. החלטה שלא היתה עומדת בקריטריונים של המשפט המנהלי, היתה ניתנת לתקיפה, בין בפני רשויות התיכנון עצמן (למשל, ערעור בפני רשות הרשוי המחוזית או הוועדה המחוזית לפי סעיף 152 לחוק התו"ב (בנוסחו לפני תיקון 46), או בפניה לבג"צ (או לערכאה שיפוטית אחרת בעלת סמכות מקבילה לידון בענינים מנהליים)).

זאת ועוד, היתה זו זכותן של הנתבעות לחייב את התובעת בתכנית מפורטת תוך עמידה על הוראות תכנית המיתאר על כל דקדוקיה ואיום בעמידה על זכות זו אינה בגדר 'איום' לצורך טענת כפירה (ראה סעיף 17(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)).

...

אינני מקבל טענה זו, והתובעת לא הציגה כל אסמכתא שתבסס טענה זו. להשקפתי, ככל שעיריית אשדוד היתה מסרבת לייתן בידי התובעת היתר בנייה, קודם כניסתו לתוקף של חוק העזר, היתה זו החלטה סבירה ולגיטימית, ואף מתחייבת בנסיבות העניין.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום של 75,000 ₪.

העתירה הנוכחית עוסקת במימוש התכנית והוצאת היתרי הבנייה על פיה.

בנוסף לטענות כנגד החלטה זו של ועדת הערר, מבקשת העותרת למנוע הוצאת היתרי בנייה נוספים, שעשויים לסטות מהוראת התכנית ונספח הבינוי.

בשנת 1988 יזמה הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה נהריה (להלן: הועדה המקומית) תכנית מתאר שתכליתה שינוי יעוד המקרקעין שבמתחם מיעוד תעשייה ליעוד של תיירות, נופש ומגורים (תכנית המתאר סומנה ג/4870 להלן: התכנית).

העותרת מבקשת גם כי בית המשפט יורה לועדה שלא לאשר בעתיד את הבקשות הנוספות להיתרי בנייה, בקשות שכאמור נדחו, מהטעם שיש בהן משום סטייה מנספח הבינוי ומתכנית המתאר המאושרת.

...

אוסיף כי אפילו לא הייתה עומדת לעותרת זכות להגשת ערר ולא היו חלות הוראות סעיף 152 לחוק התכנון והבנייה לעניין מועד הגשת הערר, הרי שדין העתירה היה להידחות גם מחמת שיהוי הרב בפנייה לרשות.

סוף דבר לאור כל האמור אני דוחה את טענות העותרת כנגד החלטת יו"ר וועדת הערר אשר דחתה את בקשתה להארכת מועד להגשת הערר.

כמו כן אני דוחה את טענת העותרת בגין היתרי הבנייה הנוספים במתחם בהיותן טענות מוקדמות שטרם הגיע העת לדון בהן.

לטענתו, הוגשה העתירה ביום 4.5.2006, 32 ימים לאחר המועד בו פורסמה לראשונה לציבור תב"ע 6817 (2.4.2006), כאשר רק באקראי נודע לו, בראשית שנת 2006, על הכנת תכנית זו. עובר להפקדת התכנית 6817 ופירסומה לציבור, לא הייתה לו זכות לעיין בתכנית וללמוד את פרטיה ועל כן, רק ממועד פירסומה מתחיל מירוץ השהוי.

יודגש, כי בחינת טענת השהוי תערך ביחס למועד ידיעתו של הורן על ההחלטות כנגדן הוא עתר (החלטה 6788 והחלטת ועדת הפטור) - במובחן מהמועד בו הובאה לידיעתו תב"ע 6817 - וזאת בהתאם לתקנה 3(ב) הנ"ל לתקנות בתי המשפט לענינים מנהליים.

אולם, אין די בכך על מנת לבסס את יסוד השהוי האובייקטיבי הואיל והמערערת עדיין יכולה לממש את השקעתה זו בכפוף לתכניות המתאר כאשר אלה שתאושרנה ומכל מקום אין כל מניעה כי לאחר שתאושר תב"ע 6817, תוכל המערערת להמשיך ולקדם את הקמתם של בית המלון ושל מלון הסוויטות.

לא אחת נקבע בעבר כי באיזון בין עיקרון השויון לבין העיקרון של קידום היעילות הכלכלית, גובר הראשון וזאת על מנת להגשים את מטרתם של דיני המכרזים, כאמור לעיל [ראו והשוו: בג"ץ 173/82 מבני פלס חברה הנדסית לבנין ופיתוח בע"מ נ' עריית נהריה, פ"ד לו (2) 472, 476 (1982); בג"ץ 649/79 מיכון בנין בע"מ נ' משרד הבטחון, פ"ד לד(2) 131, 134 (1979); ע"א 4683/97 ידע מחשבים ותוכנה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, פ"ד נא (5) 643, 647 (1997); עע"ם 5853/05 אחים כאלדי בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (לא פורסם, 16.1.2007), פסקה י' לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין; עע"ם 3499/08 רון עבודות עפר ייזום ופיתוח מ.א. בע"מ נ' ועדת המכרזים - עריית עפולה (לא פורסם, 18.12.2009) (להלן - עניין רון עבודות עפר ייזום ופיתוח), פסקה 12 לפסק דינה של כבוד השופטת א' חיות].

...

לאחר שבחנו את הבקשה גורמים מקצועיים במשרד האוצר וביניהם רשות ההשקעות, המליץ מנהל רשות ההשקעות ביום 30.6.1999 לשר האוצר להיעתר לבקשתו של משרד התיירות ולאפשר את חכירתם של מגרשים 26 ו-27 בפטור ממכרז.

אולם, בנסיבות המקרה שלפנינו, סבורני כי בית המשפט המחוזי איזן נכונה בין השיקולים השונים.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי העתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי לא לקתה בשיהוי וכן כי להורן עמדה זכות העמידה הן כעותר ציבורי והן כעותר פרטי.

לגופו של עניין, סבורני כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה החלטה 6788 והחלטת ועדת הפטור לוקות בפגם של אי חוקיות ועל כן הן בטלות, הינה מסקנה נכונה ומתבקשת בנסיבות העניין.

ביום 30.7.1981 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה בדבר אישור תוכנית מתאר ג/851 (להלן: "התוכנית"), המייעדת שטחים נרחבים בנהריה, וביניהם המקרקעין של העותר, לצרכי שצ"פ (להלן: "ההודעה הראשונה").

ביום 1.6.2020 השיבו המשיבות באמצעות בא כוחן לטענות שהעלה העותר כנגד ההפקעה.

עוד נטען כי הצורך הצבורי לו יועד המיגרש, מוגדר בתוכנית כ-"שטח צבורי פתוח" אשר הוגדר בסעיף 23 לתקנון התוכנית כך: "שטח ירק וספורט, אולם הוועדה המקומית באשור הוועדה המחוזית תוכל להתיר הקמת אנדרטות ומיתקני עזר הקשורים בשימוש השטח". לטענת העותר, המשיבות לא עשו מאומה על מנת לממש את ההפקעה למטרתה זו, והעובדה כי המשיבה 2 הסירה את ה"בטונדה" על דעתה על מנת שהקהל הרחב יוכל לעשות במיגרש שימוש כמגרש חניה, מלמדת על כך שאין כוונה לממש את ההפקעה למטרת ההפקעה, שהרי "חניה" אינה "שטח ירק וספורט". מסיים העותר בכך ששינוי היעוד של המיגרש וההפקעה גרמו וגורמים לו נזק בשני היבטים.

...

לאור כל האמור לעיל איננו מקבלים טענותיך ביחס להשגת הגבול הנטענת במכתבך ומבקשים אותך להנחות את מרשך שלא להפריע לביצוע העבודות במקום.

 במרוצת השנים יושמה הלכה זו בזהירות רבה ולא אחת נקבע כי מכלול נסיבות העניין מוביל למסקנה שאין הצדקה למתן סעד דרסטי של ביטול הפקעה.

באותו מקרה, כבנדון דידן, עמד בית משפט זה על כך שהתנהלותה של הרשות לא הייתה משביעת רצון אך יחד עם זאת קבע כי בשל הצורך הממשי בהקמת מבני חינוך ובשל ההשלכה הכלכלית המשמעותית של ביטול ההפקעה על הרשות בנסיבות העניין, אין מקום להיעתר לבקשה לביטול ההפקעה (עע"ם 5158/14 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ נ' עיריית חולון (29.10.2017) (להלן: עניין עיריית חולון).