עתירה נגד חיוב מכון ויצמן בהיטל שטחים ציבוריים פתוחים

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 5278-12-15 מכון ויצמן למדע נ' עריית רחובות תיק חצוני: מספר תיק חצוני בפני כבוד השופט שמואל בורנשטין עותר מכון ויצמן למדע משיבה עריית רחובות החלטה

כן מכוונת העתירה כנגד 24 חיובים של היטלי סלילת כביש ומדרכה, אגרת הנחת צנורות מים, היטלי תעול, היטל ביוב והיטל שצ"פ שנדרשו מהעותר אגב קבלת היתרי בנייה בין השנים 2011 עד 2015.

בתגובה לבקשה לסילוק על הסף טען המכון כי הבקשה מתייתרת ברובה נוכח חיוב נוסף שהשיתה עליו הערייה, לאחר הגשת העתירה, אגב בקשתו לקבלת היתר בנייה, שכלל חיובים בהיטל סלילת כבישים ומדרכות, היטל תעול והיטל שצ"פ, כאשר שטח הקרקע ששולם בעדו כלול בדרישות התשלום מושא העתירה.

אשר להיטל השצ"פ ציין המכון כי במסגרת העתירה דנן ביקש הוא סעד הצהרתי לפיו לא ניתן להשית על בניה חדשה היטל שצ"פ, וזאת מאחר שהוא אינו נהנה משצ"פ כלשהוא שביצעה הערייה, וכי לאחר הגשת העתירה התקבלה אצל המכון דרישה לתשלום היטל שטחים צבוריים פתוחים בסך של כ-33 מיליון ש"ח בהתייחס לכלל הנכסים הקיימים בקמפוס המכון.

...

סבורני כי טענה זו עצמה של המכון משקפת את הקושי המובנה בניהול הליכים מקבילים כפי המבוקש על ידו.

סבורני כי גם אם כך המצב, בוודאי שאין מקום לדון בסוגיה זו במסגרת העתירה דנן שעניינה הוא בדרישות התשלום הנוגעות להיטלי סלילת כבישים ומדרכות ואגרת הנחת צינורות, ועל אחת כמה וכמה שאין לעשות כן לאור התביעה האזרחית האמורה, שאף בה עומדת על הפרק שאלת החיוב בהיטלי שצ"פ. לאור כל האמור, הריני מקבל את בקשת העירייה ומורה על דחיית הטענות והסעדים הנוגעים לחיובים בהיטלי הפיתוח ששולמו על ידי המכון אגב היתרי בנייה בין השנים 2011-2015.

כן מתייתר הצורך להידרש לראייה החדשה אותה ביקש המכון לצרף ביום 14.8.2018 ומעידה, לשיטתו, על דפוס חיוב שונה של מגורים לעומת גופים ציבוריים ועסקיים, בכל הנוגע להיטל שצ"פ. סוף דבר טענותיה של העירייה באשר לחיובים בהיטלי סלילת כביש ומדרכה, אגרת הנחת צינורות מים, היטלי תיעול, היטל ביוב והיטל שצ"פ שנדרשו מהמכון אגב קבלת היתרי בנייה בין השנים 2011 ועד 2015 ואשר שולמו על ידו והוא מבקש עתה את השבתם - מתקבלות.

היטל שצ"פ דומה במהותו להיטל תעול ודי בזיקה רחוקה שתענה על "תשמש את הנכס". כך אף נקבע בפסה"ד השני שנדון לאחרונה ודן בהיטל שצ"פ - עת"מ (חי') 41549-06-16 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' עירית חיפה ניתן ביום 27.2.17(להלן "ענין תש"ן - שצ"פ). תש"ן טענה באותו מקרה (בין השאר) טענה הפוכה למה שטען מכון ויצמן בעניינינו - השצ"פ בגינו חויבה בהיטל אינו משמש אותה כיוון שעובדי תש"ן אינם זקוקים ואינם עושים שימוש בשצ"פ 'אינם מתנדנים בנדנדה או יושבים על ספסל במדשאה'. ביהמ"ש קבע כי מבחן הנדנדה והעישון בדשא איננו המבחן היחיד הראוי לבחינת השמוש בשצ"פ. השצ"פ נועד גם להנאה ולנוף שהם היבטים הקשורים לאיכות הסביבה ובענין הספציפי שם גם "זיקה של איזון נזקים סביבתיים, קיום ריאות ירוקות בסמוך לנכסי העותרת, ושיפור הנוף בסמוך למקום העבודה". בהתייחס לדברים אחרונים אלה טוענת ב"כ המכון כי ריבוי הגנים במכון ויצמן כבר יצר את האיזון הסביבתי הנידרש ועל כן, בשונה מתש"ן שצ"פ, שם נדחתה העתירה, בעניינינו יש לקבוע, כפי שטוען מכון ויצמן, כי השטחים הפתוחים בתחומו באים במקום שטחי השצ"פ. אין ממש בטענה זו. כפי שכבר צוין על ידי, השטחים הפתוחים של מכון ויצמן הם שטחים פרטיים ואילו השצ"פ הוא שטח במרחב הצבורי.

...

התוצאה היא שהעיר רחובות נשענת על שטחי הגינון של מכון ויצמן ובמפת השצפ"ים של העיריה מופיעים שטחי הגינון המצויים בתוך מתחם המכון כאילו הם שצפ"ים עירוניים.

דברים ברוח זו נאמרו בפסה"ד תש"ן שצ"פ בהתייחס למהות השצ"פ ולרציונל שעומד מאחורי הצורך בשטחים ירוקים וקבע "הצורך בשטח ציבורי פתוח אינו רק בהתייחס לגני-ילדים אלא גם בהתייחס לריאות ירוקות, וליצירת שטחי נוי, המהווים בין היתר איזורי חיץ בין איזורים תעשייתיים לאיזורי מגורים." לאור האמור אני קובעת כי העובדה שמכון ויצמן הוא מתחם עתיר שטח וירק אינה מוציאה אותו מכלל בעלי הנכסים בעיר שצריכים לשאת בתשלום הוצאות הפיתוח לשטחים הציבוריים.וכי מתקיימת זיקת שימוש, גם אם קלושה בין המכון לבין השצפ"ים. החלוקה לרובעים טענה נוספת שנטענה על ידי מכון ויצמן התייחסה לחלוקת העיר לרובעים.

סיכום אני דוחה את טענת המכון כי אין לחייבו בהיטל שצ"פ משום שבתחומו מצויים שטחים פתוחים מגוננים המשמשים עבורו כשצ"פ וכן את טענתו כי השצפ"ים בגינם חויבו לא נועדו לשמש את המכון בהעדר זיקה בינם לבין המכון.

פרק א' - כללי בפניי עתירה מנהלית שהגישה חברת בית אריזה רחובות בן עזר בע"מ (להלן "העותרת") כנגד דרישה שהוצאה לה על ידי עריית רחובות ("הערייה") לתשלום היטלי פיתוח [ סלילה, תעול, ביוב, אספקת מים ושטח צבורי פתוח ("שצ"פ")] בסכום כולל של 6,417,033 ₪ בגין בנייה ישנה וקיימת על קרקע חקלאית בשטח של כ- 18 דונם המצויה בגוש 3695 חלקה 18 בעיר רחובות (להלן: "הנכס" ו/או "המקרקעין") כמפורט להלן: · היטל סלילה - בסך כולל של 3,171,016.05 ₪; · היטל ביוב - בסך כולל של 997,962.98 ₪; · היטל אספקת מים - בסך כולל של 555,450.26 ₪; · היטל תעול - בסך כולל של 1,238,287.76₪; · היטל שטחים צבוריים פתוחים - בסך כולל של 454,316.08 ₪; טענות העותרת בתמצית הן כי, דרישת החיוב של המשיבה אינה כדין משום שלא פורטו בה כהלכה עילות החיוב המוגדרות בחוקי העזר, לא צוינו מועדי עבודות הפיתוח ולא פורטו הסעיפים הרלבאנטיים בחוקי העזר מכוחם יצאה הדרישה; כי המצב העובדתי לא השתנה מאז שנת 2005 ועד למועד הוצאת הדרישה (2015) ולכן לא מתקיימת עילה לחיוב הנכס בגין היטלי פיתוח; כי היטלי שצ"פ יש לחייב רק בגין בניה חדשה ולא ישנה ; לנכס העותרת אין זיקת הנאה מהשצ"פ כיוון שאינו סמוך לנכס ואינו משמש אותו.

( ראו עת"מ (מרכז) 5278-12-15 מכון ויצמן למדע נ' עריית רחובות (פורסם בנבו, 4.6.19)).

...

מן האמור לעיל אני מגיע למסקנה כי, היה זה בסמכותה של העירייה להוציא את דרישת החיוב בגין ייתרת היטלי ביוב ואספקת מים העותרת חייבת בתשלום היטל ביוב והיטל אספקת מים בסך של 1,553,413 ₪ האם העותרת חייבת בתשלום היטל שטחים ציבוריים פתוחים - בסך כולל של 454,316.08 ₪ טענות העותרת העותרת טענה כי, לא מתקיימת עילה לחיוב הנכס בהיטל שצ"פ שכן לא הוכח אילו עבודות בוצעו ולא נקבע כי השצ"פ מיועד לשמש את הנכס.

המסקנה אם כן, טענות העותרת כנגד החיוב בהיטלי שצ"פ נדחות, לא היתה הרחבת חזית ובוצעו עבודות הקמה בפארק גן הפקאן המצדיקות השתת החיוב.

לסיכום על העותרת לשלם היטלי פיתוח בהתאם לפירוט הבא: • היטל סלילה - בסך כולל של 3,171,016.05 ₪; • היטל ביוב - בסך כולל של 997,962.98 ₪; • היטל אספקת מים - בסך כולל של 555,450.26 ₪; • היטל תיעול - בסך כולל של 1,238,287.76₪; • היטל שטחים ציבוריים פתוחים - בסך כולל של 454,316.08 ₪; העותרת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 35,000 ₪ שישולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, מכאן ואילך יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למעד התשלום המלא בפועל.

עניינה של העתירה בפני הוא בחיוב העותרת - מכון ויצמן למדע - בהיטל שטחים צבוריים פתוחים (שצ"פ) בהתאם לחוק העזר לרחובות (שטחים צבוריים פתוחים) התשע"א – 2010 (להלן "מכון ויצמן" או "המכון" וכן "חוק העזר" או "חוק העזר שצ"פ" בהתאמה).

במהלך הדיון ביקש מכון ויצמן לצרף כראיה מכתב מיום 17.7.17, המהוה לטענתו הודאת בעל דין ביחס לדפוס החיוב השונה של מגורים לעומת גופים צבוריים ועסקיים בנוגע להיטל שצ"פ. במכתב זה, שנשלח בשם העיריה על ידי עו"ד אשר אילוביץ', בעקבות עתירה על פי חוק חופש המידע שהוגשה כנגד העיריה, מצוין כי העיריה אינה מחייבת נישומים פרטיים בחיובים יזומים, וחיובם נעשה רק במועד קבלת אישור לטאבו.

...

משני הטעמים המפורטים בתשובת העיריה אני סבורה שאין בעובדה שנפלו מספר טעויות אריתמטיות בתחשיב כדי להביא להתעשרות העיריה ויש לדחות את הטענה.

דין הטענה להידחות.

סוף דבר העיריה תחשב מחדש את גובי היטל השצ"פ שעל המכון לשלם בהתאם לאמור בסעיף 43 לעיל.

עניינה של העתירה השנייה הוא בטענה להפרת פסק הדין שניתן בעיניין עת"מ (מרכז) 16085-09-16 מכון ויצמן למדע נ' עריית רחובות (6.1.2019) (להלן: "העתירה הראשונה").

להלן: "הערייה") לחייב בהיטל שטחים צבוריים פתוחים (להלן: "שצ"פ") את כל בעלי הנכסים באופן שוויוני ובאותו מועד.

ואולם, גם אם נניח כי המבקשת צודקת בטענותיה, כולן או חלקן, עדיין אין הצדקה להעניק לה את הסעד הזמני המבוקש משלושה טעמים חילופיים: ראשית, לא התרשמתי כי ייגרם למבקשת או לגופים שאת האנטרס שלהם היא מייצגת נזק שאינו בר-פיצוי מכך שהסעד הזמני המבוקש לא יינתן, שהרי אם יתקבל העירעור, ויינתן הסעד של ביטול החיובים, תחויב הערייה בהשבת הכספים הללו (השוו ע"א 6089/97 תפנית אדריכלות בע"מ נ' משרד הפנים (23.11.1997)); שנית, בבית המשפט קמא לא התבקש סעד זמני המקפיא את הליך הגבייה נגד גופים צבוריים ועוסקים, ואין זה ברור מדוע ההצדקה למתן סעד זמני המקפיא את הליך הגבייה נוצרה דוקא בהליך העירעור; שלישית, אף אם המבקשת צודקת בטענותיה כי הצהרת הערייה אינה מקוימת בעיקרה או במלואה, ובעניין זה אינני מביע כל עמדה, אין זה ברור כלל כי הסעד שיינתן יהיה ביטול חיובים שהוטלו על גופים צבוריים ועוסקים, ולא חיוב להשית חיובים שטרם הוטלו על בעלי נכסים למגורים שמתקיימת הצדקה לחייבם בהיטל שצ"פ (והשוו גם פסקה 32 לפסק הדין בעתירה השנייה).

...

לאחר שעיינתי בבקשה על צורפותיה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לסעד זמני להידחות.

בענייננו, לא שוכנעתי כי יש מקום למתן הסעד המבוקש.

לאור כל האמור, הבקשה למתן סעד זמני בערעור נדחית בזאת.