עתירה נגד חיוב בהיטל ביוב על שמורת טבע לא מחוברת

כגון בימי ביקורו של משה מונטיפיורי, כידוע, בימינו אנו, הדיעות מחולקות: הרבנות הראשית-בהעדיפה דעת המחמירים מבין המחברים של הדורות האחרונים, ובחששה, בעיקר, מפני הספק המקנן בליבם בנוגע למקומו המדוייק של המקדש וקודם הקדשים (ראה מאמרו של הרב זולטי, תושבע"פ, כנוס עשירי, עמודים מד-מה, ומאמרו של הרב יוסף, שם, עמוד נ"ו למטה)-אסרו את הכניסה; לעומת זה מצויים בארץ ובחוץ-לארץ תלמידי חכמים גדולים ויראי שמים, החוזרים אל דעת הראשונים (הראב"ד, המאירי, הרמב"ן והריטב"א) ובנקטם גישה יותר מדעית ויותר מודרנית אל הטופוגרפיה של הר הבית, סוברים, בצדק או שלא בצדק, כי בדורנו דווקא יש להתיר את הכניסה.

הוא ציין שבשלושה חיקוקים ישראליים הוזכר דבר המלך במפורש: בסעיף 22 (א) לחוק הנקוז וההגנה מפני שיטפונות, תשי"ח-1957 בסעיף 4 (1) לחוק גנים לאומיים ושמורות טבע, תשכ"ג-1963, ובסעיף 51 לחוק בינוי ופינוי של איזורי שקום, תשכ"ה-1965.

על-כן, נתונים הענינים בתחום פעולתה של הממשלה: עד לחקיקתו של חוק יסוד: הממשלה, תשכ"ח-1968, מכוח סמכויות המימשל הכלליות הנתונות בידי הרשות המבצעת של המדינה (ראה בג"צ 282/61-מחמוד אל-סרוג'י, ו-2 אח' נגד שר הדתות ו-הועדה המושלמית, עכו; פד"י, כרך יז, ע' 188, 191, בעמ' 191; ומאז, לפי סעיף 29, המסמיך את הממשלה לעשות בשם המדינה "בכפוף לכל דין, כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת". לפיכך, יש לדעתי לדחות את העתירה.

בא-כוח העותרים פנה לשר הדתות ותשובתו היתה: "הוראות חוק השמירה על מקומות הקדושים, תשכ"ז-1967 ברורות כי לכל בן דת חופש הגישה לתפילה ולביקור במקומות הקדושים שלו. תקנות אינן יכולות להוסיף או לגרוע בנקודה ברורה זו". כן פנה בא-כוח העותרים לשר המישטרה ותשובתו היתה: "אין זה מענינה של המישטרה לאסור, או להתיר, תפילות במקום קדוש זה או אחר. המישטרה-האמונה על ביטחון הציבור-חייבת ונדרשת למנוע, במסגרת החוק כל הפרעה של הסדר הצבורי, ויהיו גורמי ההפרעה הזאת כאשר יהיו ולהבטיח החיים התקינים של האוכלוסיה". את תשובתו של שר המישטרה לשאילתה בכנסת הבאתי לעיל.

לבסוף נתמנתה באישור מועצת חבר הלאומים, הועדה שעליה הוטל התפקיד לחקור בסכסוך ולהכריע בו. כאמור, בבוא ועדת החקירה לקבוע את מסקנותיה, נזונה אף היא, ביסודם של דברים, מהעיקרון המורה לשמור על הסטאטוס קוו-או כפי שגרסה הועדה: על "זכויות קיימות". אמנם הכירה גם הועדה בזכויות הגישה והתפילה של היהודים, תוך הדגשת יחס היראה, שהתייחסו היהודים במשך מאות בשנים לכותל המערבי, בו הם ראו אתת השריד האחרון מבית המקדש (ע' 42 לדו"ח הועדה).

עוד טוענים פרקליטי העותרים, שסמכות ההתערבות במקרה דנא שמורה בידינו, חרף דבר המלך משנת 1924, מכוח סעיף 7 (ב) לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957, הואיל ולהבדיל מפסקה (א) לסעיף זה, מסמיכה פיסקה (ב) את התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק, בין אם זה דרוש למען הצדק ובין אם לאו, ובילבד שנתמלאו התנאים הנזכרים בה. סעיף 49(2) לחוק בתי-המשפט, מוסיפים הם ואומרים, אין בו כדי להפחית מערכה של הטענה.

...

כי אז מתבקשת המסקנה, שהמחוקק הישראלי הוסיף בחוקו-וכאן אני מדגיש את הרישא של סעיף 3-את אשר החסיר בזמנו המחוקק המנדטורי מדבר המלך: קביעת זכויות מהותיות לגבי המקומות הקדושים.

אכן, מלמד הנסיון האמור, שהמחוקק לא התכוון שהחוק יחול על מערכות זכויות הפולחן ההיסטוריות והמסורתיות, עם כל השוני שביניהן, לגבי מנהגי פולחן ונימוסי דת. העולה מן האמור, כי הזכויות הנזכרות אינן בין הזכויות אשר חוק השמירה בא להסדירן והמסקנה המתבקשת מזה היא, שהן אינן ניתנות לאכיפה על-ידי בית-המשפט במסגרת החוק הזה.

על יסוד כל האמור, דעתי היא שאין לנו סמכות להתערב בדבר וכי העתירה חייבת להידחות.

החלקה מוכרזת כשמורת טבע/יער, לא הוחכרה לאיש והתובעת היא הבעלים היחיד ובעלת זכות החזקה הייחודית בה. החלקה אמורה להיות ריקה מכל ביניין ומכל נטיעות.

לעניין זה מפנה התובעת לסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969: "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". עוד מדגישה התובעת, כי על הליך ההסדר חלה חזקת תקינות המעשה המינהלי, ובודאי שכך עת כלל הנתבעים כלל אינם מעלים כל טענה כנגד הליך ההסדר עצמו- לא בפני מותב זה וככל הידוע- גם לא בפני כל ערכאה אחרת שהיא.

לטענת התובעת, הברירה שבסעיף 21(ב) לחוק המקרקעין, בעיניין קיום המחוברים והתשלום בגינם הינה לפי הנמוך מבין- ההשקעה בהקמת המחוברים (דהיינו נטיעת העצים במקרה דנא) לבין שוים של המחוברים (העצים).

לאחר שניתן פסה"ד החלקי האמור הגישה הנתבעת 3/התובעת שכנגד כתב תביעה שכנגד כדי לחייב את התובעת לשלם לה פיצויים בגין עצי הזית, ומנגד התובעת, לאחר שקבלה רשות מבית המשפט, הגישה כתב תביעה מתוקן שבו היא עתרה בין היתר לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים, שזה סעד שלא נכלל בתביעה המקורית.

...

את הסכום האמור שהם דמי השימוש תשלם הנתבעת מס' 3 לתובעת בתוספת הוצאות ויציאות המשפט, הכוללות הוצאות בגין חוות דעת של התובעת כנגד קבלה, וכן חלקה היחסי של התובעת בסכום ששולם למומחה בית המשפט ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 5,500 ₪ +מע"מ. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

סוף דבר- התביעה מתקבלת במלואה, אך סילוק היד יעוכב ב-90 יום לצורך הזזת עצי הזית והחזרת החלקה שהיא פנויה מכל חפץ ואדם.

התביעה שכנגד של הנתבעת 3 נדחית מכח ועל פי פסק הדין.

בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי עלויות הפיתוח הרבות אף כללו את הקמתן של תשתיות בסיסיות כגון מים, חשמל, ביוב ותחבורה, וכי עלות הקמת תשתיות אלה האמירה לנוכח ריחוקה של חלקת המקרקעין מתשתיות עירוניות.

בית המשפט המחוזי פסק כי הקשיים הסביבתיים והפיסיים חברו להיעדרו של רצף טריטוריאלי ולהרכב הבעלויות המסועף בחטיבת הקרקע השלמה, באופן שחייב את תיכנון הקרקע כמיקשה אחת על ידי המשיבה, ואיין את אפשרות בעלי הקרקע לפתח ולתכנן את האיזור בכוחות עצמם.

עוד טוענת המערערת כי השמאי לוי השווה את חלקת המקרקעין המדוברת עם חלקות קטנות יחסית המצויות בשטח שמורת טבע, למרות שאלה אינן בנות השוואה.

לעומתה, יתר בעלי המקרקעין, אשר היו שותפים לעתירה לבג"ץ כנגד ההפקעה, התפשרו עם המשיבה על סכום הפיצויים, וזאת לטענת המשיבה בין היתר עקב "היתנהגותה של חברת מקור הנפקות וזכויות בע"מ (להלן מקור). אין ביכולת בעלי המקרקעין לפתח במשותף את המקרקעין בעצמם ועל כן אין מנוס מהפקעה לשם הקמת השכונה" (ראו: סעיף 5 להסכם הפשרה).

לטענת המשיבה, שמאות זו נערכה בהסכמת המערערת כדי לקבוע את היטל ההשבחה שיחול על המקרקעין, זאת במידה ותאושר תוכניתה של המערערת בשיתוף הרל"י. המשיבה טוענת כי השמאי סיני קבע כי שווי המקרקעין ערב ההפקעה, בגילום הציפיות הנובעות ממנה, הנו 22-20$ למ"ר. זאת, כאשר לקח בחשבון משתנים שונים כמו גודל הקרקע, תוכניות שונות לפיתוחה, עלויות הפיתוח, מיקום הקרקע והמבנה הטופוגרפי שלה.

...

לאור השתלשלות עניינים זו מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הנתבעת לא הפרה הוראה חוקית, ופעלה בצורה סבירה בהתנהלותה מול המערערת.

לסיכום, איני רואה כל סיבה להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי.

יתר על כן, סכום הפיצוי שהוצע למערערת, לאור התנאים הפיזיים והסביבתיים של המקרקעין נכון למועד ההפקעה, נמצא סביר בהחלט על ידי בית המשפט המחוזי ואיני רואה מקום להתערב בקביעתו זו. לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור שלפנינו ולהורות למערערת לשאת בהוצאות המשיבה בסך 50,000 ש"ח. השופט א' רובינשטיין: אני מסכים.

בית משפט לעניינים מינהליים בבאר שבע עת"מ 2833-06-19 רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע נ' עריית אשקלון בפני כבוד השופטת גאולה לוין עותרת רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע ע"י ב"כ עוה"ד עופר שפיר ורועי גנוט משיבה עריית אשקלון ע"י ב"כ עוה"ד יצחק שמוחה ויומי מיסטריאל פסק דין

גודל המיגרש שהוקצה לתכליות ושימושים של נופש וספורט בחיק הטבע ומרכז ספורט, נופש, שעשועים ואירועים הוא 41 דונם, ובגין שטח זה דרשה הערייה לחייב את העותרת בהיטלי סלילה ותעול, הם ההיטלים נשוא העתירה.

ביום 9.7.2020 הגישה הערייה בקשה לדחייה של סעיפים 93-115 בעתירה, בטענה כי חלק זה של העתירה מופנה כנגד פגמים נטענים בחוקי העזר, טענות שלא ניתן להעלות בתקיפה עקיפה.

שנית, נטען כי העבודות עליהן נסתמך החיוב אינן מהוות "חיבור" או "הקמה לראשונה" של תשתית, אלא לכל היותר שידרוג של תשתיות קיימות, ולכן אין מקום להשית חיוב בהיטלים משל היו אלה עבודות המקימות זיקת הנאה ראשונית לתשתיות.

לצד זאת, נפסק כי יש להקפיד הקפה יתרה שלא ייגרע מזיקה עדינה זו ועל כן יש לשמור על שני תנאי סף: (1) הגביה תיעשה רק כאשר נסלל בפועל כביש; (2) הסכומים שייגבו יחושבו וישמשו לתכלית לשמה נגבו ולא להעשרת קופת הערייה, וישקפו נאמנה את ההוצאות הצפויות.

...

נוכח כל האמור, לא מצאתי יסוד לקבוע כי העירייה נוהגת בצורה בלתי תקינה, ומפלה לרעה את העותרת, לעומת בעלי נכסים אחרים.

סוף דבר – העתירה נדחית.

העותרת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 25,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים 06 אפריל 2020 עת"מ 35479-02-19 רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע נ' גליל עליון בפני כב' הנשיא אברהם אברהם העותרת רשות שמורות הטבע והגנים עוה"ד עופר שפיר ורועי גנות המשיבה המועצה האזורית גליל עליון עוה"ד יומי מיסטריאל ויצחק שמוחה פסק דין

ביום 30.8.16 הודיעה העותרת למשיבה כי היא חולקת על החיוב, בין היתר משום שהנכס אינו מחובר למערכת הביוב של המשיבה, כי אם למערכת ההולכה של היישוב יסוד המעלה, אשר אינו נמצא בשטח שיפוטה של המשיבה.

נוכח האמור, לא ניתן לקבל את טענת העותרת, שלפיה "הנכס כלל אינו מחובר לתשתית הביוב של המשיבה". דומה כי העותרת עצמה חזרה בה במידת מה מטענה זו במסגרת הדיון שנערך ביום 4.6.19, שם הצהיר ב"כ העותרת: "לא טענו שמתקנים מסוימים של המועצה האזורית אינם חלק מפתרון הביוב הכולל של סילוק השפכים של השמורה". מטעמים אלה יש גם לדחות את טענת העותרת, לפיה העובדה ששפכי הנכס יוצאים ממנו באמצעות מערכת הולכת השפכים של פלג הגליל ודרך קו הביוב של יסוד המעלה בטרם הגעתם למערכת הביוב של המשיבה, יש בה כדי לנתק את הזיקה הנדרשת עפ"י הפסיקה.

קיומו של "ארוע מפעיל" לטענת העותרת, עובר להטלת ההיטל לא ביצעה המשיבה כל עבודה להנחת קו ביוב המיועד לחבר את הנכס למערוכותיה ולהוליך דרכו את שפכי הנכס, כאשר לשיטתה מט"ש חולתה מהוה פיתרון קצה איזורי למספר ישובים ואינו רלוואנטי לנכס, אשר כלל אינו מחובר אליו באופן ישיר.

ראשית אציין כי מקובלת עלי עמדתה, לפיה טענות כנגד התחשיב העומד בבסיס כללי הביוב יש להעלות בדרך של תקיפה ישירה, המכוונות נגד חוקיות חוקי העזר עליהם מתבסס התחשיב.

...

דין טענת העותרת להידחות.

סוף דבר סוף דבר, העתירה נדחית.

העותרת תשלם למשיבה שכר טרחת עורכי דין והוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪.