עתירה נגד השעיית כתב הרשאה למכון רישוי

עתירה נגד החלטת ועדת הבדיקה של משיב 1 (להלן: "ועדת הבדיקה" או "הועדה") במסגרתה נפסלה הצעתה וזכייתה של העותרת במיכרז פומבי 17/11 להקמת תחנת בדיקה לרשוי כלי רכב בתל-אביב (להלן: "המיכרז").

הועדה התרשמה כי המיגרש מתאים לשמש כמכון רשוי וכי הצעת העותרת "מבוססת כדבעי". לפיכך, ביום 27.2.13, לאחר השלמת בדיקת הצעת העותרת, החליטה הועדה להעביר את ההצעה לשלב השני במיכרז, שלב ההגרלה.

דיון והכרעה נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי בסופו של יום לא מילאה העותרת אחרי התנאי הקבוע בסעיף 8.2 למכרז, לפיו: "המציע הזוכה מתחייב... להגיש ל"ממונה" בתוך 30 יום מיום ההודעה על זכייתו במיכרז, מיסמך המעיד כי הקרקע המוצעת עומדת לרשותו, למשך כל תקופת כתב ההרשאה המוצעת בהצעתו, למטרת ניהול תחנת בדיקת רשוי לכלי רכב, בצרוף נסח טאבו עדכני/אישור זכויות חליפי בכתב של הקרקע", כאשר העותרת אף התחייבה לעשות כן גם במסגרת כתב ההיתחייבות עליו הייתה חתומה והוגש במסגרת השלב הראשון של המיכרז.

...

גם לא נפל כל פגם בכך שמצאה הוועדה לנכון לזמן את העותרת לשימוע לפני קבלת החלטה באשר לחילוט ערבות המכרז שהפקידה, אך לא החליטה לזמנה לוועדה לפני קבלת ההחלטה נשוא עתירה זו. לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

נוסף על כך ומבלי לגרוע מהאמור, טוענים העותרים כי ממילא גם לו היה מאמץ בית המשפט זה את המסקנה השגויה ובהתאם לה נותק הקשר הסיבתי בין ניגוד העניינים לבין ההחלטה בשימוע משנת 2013, הרי שהנמקה זו אינה חלה על ההחלטה נשוא העתירה דנן, שכן באשר להחלטה דנן הוכח כי אלישע היה זה שיזם בנה והיה דומינאנטי בכל צעד ושעל ברקימת התלונות כנגד בסט טסט בשנים 2014-2017, שהן התלונות נשוא ההחלטה העומדת לבקורת בעתירה ועשה כן הגם שכביכול היה מושעה מתפקידו במועדים הרלוואנטיים לאור התלונה אשר הוגשה כנגדו על ידי העותרים וזאת כפי שיפורט להלן במסגרת הטיעון הנסב על הליקויים לגופם.

כמו כן, חלף האמצעים המינהליים אשר נקבעו על ידי רשות הרשוי כנגד העותרים הנני קובעת כי על העותרים יוטלו אמצעים מינהליים כדלקמן: כנגד העותרת – הפעלת ההתליה על תנאי של כתב ההרשאה למשך 7 ימים אשר נקבעה בהחלטה משנת 2013 ונוסף על כך התליית כתב ההרשאה של העותרת למשך 10 ימים נוספים באופן שבסך הכל יותלה כתב ההרשאה של המכון למשך 17 ימים וזאת, החל מיום 3.1.21 ועד ליום 19.1.21 (כולל).

...

בנסיבות אלו, הגיעה הרשות לכדי מסקנה כי אין מנוס ממימוש ההתליה על תנאי שנקבעה למכון ולמנהלו המקצועי בהליך השימוע הקודם, וכן מקבלת החלטה בדבר התלייה בפועל של כתב ההרשאה של מכון הרישוי ושל תעודת הבוחן של המנהל המקצועי לתקופה אשר תאפשר להביא לתיקון דרכיהם ולהטמעת ההוראות הרלבנטיות באופן מלא, הן בפעילות בעלי המכון והמנהל המקצועי והן על ידי עובדי המכון.

כל פעולה מינהלית שנעשית לצורך ביצוע תקנה 273, לרבות מתן הרשאה לניהול תחנת בדיקה על-ידי גורם פרטי (ראה תקנה 273(א) ), צריכה לשוות נגד עיניה השגת תכלית זו." (כב' השופט ד' לוין, פסקה 11)." סוף דבר; לאור כל האמור והמפורט העתירה מתקבלת באופן חלקי כך שקביעות רשות הרישוי באשר לליקויים אשר פורטו בסעיפים 48, 49 ו - 50 לעיל לפסק דיני – בטלות.

כמו כן, חלף האמצעים המנהליים אשר נקבעו על ידי רשות הרישוי כנגד העותרים הנני קובעת כי על העותרים יוטלו אמצעים מנהליים כדלקמן: כנגד העותרת – הפעלת ההתליה על תנאי של כתב ההרשאה למשך 7 ימים אשר נקבעה בהחלטה משנת 2013 ונוסף על כך התליית כתב ההרשאה של העותרת למשך 10 ימים נוספים באופן שבסך הכל יותלה כתב ההרשאה של המכון למשך 17 ימים וזאת, החל מיום 3.1.21 ועד ליום 19.1.21 (כולל).

נוסף על כך הנני קובעת התלייה על תנאי של תעודת הבוחן של העותר 2 לתקופה של 45 ימים למשך שנה מיום תום תקופת ההתליה בפועל, אשר במהלכה ככל שיבצע העותר 2 הפרה של ההוראות הרלבנטיות לעניינו יופעל התנאי כאמור.

לטענת המשיבים, אין למבקש הרשאה לעשות שימוש במקרקעין שבבעלותם, ואם הייתה הרשאה בעבר הרי שהיא בוטלה.

כעת עותר המבקש לאיחוד הדיון בתובענה זו עם תביעה אחרת לסילוק יד אשר אותה הגישו המשיבים נגד קרובי מישפחה אחרים המתגוררים באותו מבנה.

אכן, יש בעיכוב כדי לפגוע במשיבים, הממתינים לבירור תביעתם מאז הוגשה (בסדר דין מקוצר) בחודש יוני 2017; עם זאת, אין בין הצדדים מחלוקת כי המבקש עושה שימוש במרפאה מזה זמן רב בטרם הגשת התביעה (סעיף 5 לכתב התביעה וכן פרוטוקול הדיון מיום 2.1.19), כאשר לטענת המבקש הוא מנהל מרפאה במקום מאז 2006, ולכאורה נראה כי שימוש זה נעשה במשך שנים עוד בטרם נרשמו המשיבים כבעלים של החלקה (בשנת 2016), ושנים רבות בטרם הגשת התביעה.

ראוי ונכון יהא להשעות בירורה של התובענה הנוכחית עד להכרעה בשאלת הבעלות, העומדת בבסיסה של המחלוקת כולה.

...

יתר על כן, המבקש אמור היה להגיש תצהירי עדות ראשית בתיק זה, והוא לא עשה כן. אף על פי כן, ואף שראוי היה לעמוד קודם בחובת הגשת התצהירים ורק אז לפנות בבקשה זו, אני סבורה כי נכון לעכב את ההכרעה בתביעה לסילוק יד, כאמור לעיל, עד להכרעת ביהמ"ש המחוזי בנושא הבעלות.

על כל פנים, איני רואה חוסר תום לב בעיתוי הגשת הבקשה, אלא נראה כי מדובר בתוצאה שנבעה מנקיטת הליך משפטי שגוי (תביעה לפירוק שיתוף בטרם רישום הבעלות), ועל כן איני סבורה כי יש לדחות את הבקשה מטעם של התנהלות בחוסר תום לב. בנסיבות אלו, באיזון בין האינטרס של המשיבים להביא לבירור מהיר של תביעתם והנזק הכרוך בעיכוב, לבין האינטרס של המבקש לעכב את ההכרעה בתביעה זו עד שתתברר סוגיית הבעלות המונחת כעת לפתחו של ביהמ"ש המחוזי, אני סבורה כי יש להעדיף את עמדת המבקש.

לאור האמור, אני מורה על עיכוב בירור התובענה, עד להכרעה בתביעה בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בתיק 75309-07-19.

בין הצדדים נקשר הסדר טיעון, הנאשמים הודו בעובדות ובעבירות שבכתב האישום, הורשעו בדין ונשלחו לקבלת הערכת שירות המבחן למבוגרים וחוות דעת הממונה על עבודות השרות בשב"ס. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם, כי ביחס לנאשם 1, המאשימה תגביל עצמה לטעון לעונש מאסר בפועל בן 6 חודשים, לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד רכיבי ענישה נוספים (ת/1).

המאשימה טענה, כי הנאשם 1 ניצל את מעמדו והיותו רכז רשוי עסקים ועשה שימוש פסול במידע המסווג שקבל במסגרת תפקידו, לצורך הפקת רווחים כלכליים, ומעשיו אלו, כללו מחשבה ותכנון מוקדם.

ההגנה טענה, כי הנאשם 1 היה שוטר ששירת במשך כ-30 שנים, היה שוטר מוערך, אשר עבר העבירה בסיום שרותו, לפני פרישה לגימלאות, ואז נעצר, הושעה ולבסוף פוטר.

הוא מכון לשמור על "אמון הציבור במערכת השלטונית" .

עדנאן היה חברו של שריף, והאחרון קישר בינו לבין הנאשם, אשר ניסה לסייע לעדנאן בסגירת תיק החקירה נגדו.

במקרה דנן, ביחס לנאשם 1, יקבל בית המשפט את עתירת המאשימה למיתחם ענישה הנע בין מספר חודשי מאסר, אשר יכול שירוצו בדרך של עבודות שירות, ועד 12 חודשי מאסר בפועל.

...

בית המשפט מצא לחרוג ממתחם הענישה, ביטל הרשעת הנאשם בדין והטיל עליו צו של"צ בהיקף 140 שעות, פיצוי למתלונן וקנס.

ברם, בסופו של דבר, מעשי הנאשם הסתכמו בכך ששאל מחברו מכשיר טלפון נייד ונתן לאביו לבצע שיחה ממנו.

סוף דבר לאחר עיון בטיעוני המאשימה בכתב; שמיעת טיעוני הצדדים על פה; עיון בתסקירי שירות המבחן למבוגרים; עיון בפסיקה שהוגשה; ולאחר שמיעת דברם האחרון של הנאשמים; גוזר על הנאשמים כדלקמן: נאשם 1 4 חדשי מאסר בפועל.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 1412-12-13 קדן ואח' נ' גב' תמר בר און - מנהלת רשוי אסבסט כהגדרתה בחוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק, תשע"א-2011 ואח' בפני כב' השופטת נאוה בן אור העותרים 1.יוסף קדן 2.ברנד תעשיות בע"מ על ידי ב"כ עו"ד דן צפריר, משרד עו"ד פישר, בכר, חן, וול, אוריון ושות' משיבים 1.גב' תמר בר און - מנהלת רשוי אסבסט כהגדרתה בחוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק, תשע"א-2011 2.מר עמיר פרץ השר להגנת הסביבה באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), עו"ד משה וילינגר פסק דין

בגוף האישור (נספח ו' לכתב התשובה) נכתב מפורשות כי האישור בתוקף כל עוד בעל האישור הנו עובד שכיר אצל הקבלן הנ"ל. מכוחה של הוראת המעבר בסעיף 85 לחוק, הוארך תוקף האישור שהיה בידי העותר על פי הודעה כללית שנשלחה לכלל העוסקים (נספח ז' לכתב התשובה), וזאת עד ליום 3.8.12 (שנה מיום כניסת החוק לתוקף).

בהקשר זה נטען, כי הליקויים משנת 2009 הביאו להשעיית רישיונו של העותר לחודשיים, והבאתם בחשבון עתה, פעם נוספת, מהוה "שפיטה כפולה" בגין אותו ארוע.

כך, למשל, קובע סעיף 27 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 כי הלישכה רשאית לסרב לרשום מתמחה "אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלישכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין", וסעיף 44 לחוק האמור קובע כי הלישכה רשאית לסרב לקבל אדם לשורותיה "אם המועמד הורשע בעבירה פלילית, שיש בה, בנסיבות העניין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאחר הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין". כך גם קובע סעיף 8 לחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008, כתנאי מן התנאים לקבלת תעודה במקצוע מן המקצועות המנויים בחוק, כי המבקש "לא הורשע, בישראל או מחוץ לישראל, בעבירה פלילית או בעבירת משמעת, שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי לקבל תעודה במקצוע בריאות, ולא הוגשו נגדו כתב אישום או קובלנה בשל עבירה כאמור שטרם ניתן בהם פסק דין סופי". מאחר שטווח הנסיבות העשויות לאפוף ביצועה של עבירה פלילית רחב ביותר, בדין הותיר המחוקק את שיקול הדעת בידי הגורם המוסמך לפי כל חיקוק, על מנת שיגיע למסקנה, האם העבירה ונסיבות ביצועה מצדיקים את מניעת הרישיון המבוקש או שלילתו.

...

הנתונים המתוארים לעיל מובילים למסקנה כי החלטתה של המנהלת היא החלטה סבירה, המביאה בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ומכאן שאין עילה להתערבות בית המשפט בשיקול דעתה.

נוכח כל אלה באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

העותר ישלם למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.