עתירה נגד הרחקה ולבקשת שחרור ממשמורת

מאחר ובקשה לשחרור ממשמורת אינה יכולה לבוא במסגרת עתירה מנהלית, הסכימה ב"כ המשיב, בעמ' 1 לפרוטוקול מיום 25.9.07, לראות בעתירה כעתירה נגד הרחקה הכוללת גם בקשה לשיחרור ממשמורת.

...

. נוכח כל האמור לעיל הבקשה נדחית.

אי לכך העתירה נדחית לדיון נוסף ליום 28.10.07 שעה 9.30.

אשר על כן אני מורה לשחרר את העותרת בתנאים הבאים: א.הפקדת פיקדון על סך 20,000 ₪.

בנתיים הובא המבקש שוב בפני בית הדין (בתאריך 20.6.2010), ואז נקבע כי אף על פי שקיימות אי-התאמות בין פרטי תעודת הזהות ופרטי השוכר (בהעתק החוזה שהמציא המבקש), הרי שנוכח התמשכות מעצרו של המבקש במשמורת והעדר האפשרות המעשית להרחיקו לסודאן – הוא ישוחרר מן המשמורת בתנאים מגבילים מסוימים.

בית המשפט אף ביקר את ההליך שננקט ע"י המבקש (ערעור על החלטת בית הדין), שכן לשיטתו עדיף היה להגיש עתירה כנגד צו ההרחקה (ככל שהוצא כזה).

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, בכפוף לאמור בפיסקה 8 שלהלן.

הנחיות אלו יפות לענייננו מכוח הוראת סעיף 8 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הקובע כדלקמן: "בית משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי." זה המקום להעיר כי אף בעניין איוונוב, אליו הפנו באי-כוח המבקש – לא נפסקו בסופו של דבר הוצאות.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

ביום 5.7.10 שוחרר העותר ממשמורת לאור מדיניות "אי ההרחקה" כלפי נתיני אריתריאה והוענק לו רישיון ישיבה זמני בהתאם לסעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 (להלן - "חוק הכניסה לישראל"), אשר הוארך מעת לעת.

בחוות הדעת, קבע עו"ד ולדמן כי נוכח העבירות החמורות בהן הואשם העותר (תקיפת בת זוג וגרימת נזק) ולאור הנסיבות המיוחדות של ביצוע העבירות כלפי בת הזוג – מדובר באסיר המהוה סיכון לשלום הציבור ומשכך יש להורות על ביטול רישיון הישיבה הזמני שניתן לו. כמו כן, עיון בהחלטת בית משפט השלום בנתניה אשר דן בבקשה למעצרו של העותר עד לתום ההליכים נגדו (צורף כחלק מנספח 1 לתגובה המקדמית מטעם המשיב) מעלה, כי על פי תסקיר שירות המבחן שנערך לעותר נמצא כי לאור התלות הרגשית והכלכלית של בת זוגו של העותר כלפיו, וכן בעיית אלכוהול של העותר, אשר לא הובררה עד תום, יש כדי להעיד על סיכון אפשרי למתלוננת – מסוכנות אשר אינה ניתנת לאיון גם לא על ידי החלופות שהוצעו על ידי העותר במסגרת הליך המעצר - אותן חלופות אשר הוצגו גם במסגרת הליך זה כ"עדויות אופי" לחזוק הטענות לשחרורו של העותר ממשמורת.

...

דיון לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

זאת ועוד, בעע"מ 693/05 פונטנוס נ' משרד הפנים (7.2.05) נקבע כי: "דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין, בהתקיים ראיות מנהליות לביצוע עבירות פליליות על ידי המערער, החלטת המשיב, שלא לחדש את האשרה של המערער ולהורות על הרחקתו מישראל, נופלת במתחם הסבירות, מה גם ששיקול הדעת המוקנה למשיב בעניינים כגון דא, הנו רחב ביותר. המשיב היה רשאי לבסס החלטתו על קיומן של ראיות מנהליות, והוא לא היה חייב, לשם כך, להיזקק דווקא לפסק דין מרשיע בפלילים." על הלכה זו חזר רק לאחרונה בית המשפט העליון בעע"מ 8642/12 טספהונה נ' משרד הפנים ואח' (4.2.13).

סוף דבר, העתירה נדחית ובנסיבות הענין ללא צו להוצאות.

ביום 19.2.14 נעתר בית הדין לבקשה, בציינו כי: "בצו הארעי שניתן ביום 14/1/14 במסגרת עתירתו של המוחזק קבע ביהמ"ש ... מפורשות כי ... : 'ניתן בזה צו אירעי האוסר על נקיטת הליכי משמורת והרחקה מישראל נגד העותר'. מהאמור לעיל למדים כי אין לנקוט בשלב זה כל עוד הצוו הארעי עומד בתוקפו, הליכי משמורת נגד המוחזק ומשכך דינו להשתחרר ממשמורת." (שם, בסעיפים 10-11).

...

החלטה זו עניינה בבקשה מטעם המשיב להבהיר את החלטתי מיום 14.01.14, וכן להורות על עיכוב ביצועה וביטולה של החלטת בית דין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין מיום 19.02.14.

העותר טוען לעומת זאת, כי דין הבקשה להידחות על כל חלקיה, הן מבחינה דיונית והן מבחינה מהותית.

הגם שלשונו של הסעיף תומכת בטענה זו של ב"כ העותר, אין בידי לקבלה.

נוכח זאת, מסקנתי היא כי בית משפט זה, אליו הוגשה העתירה בעניין ההרחקה, מוסמך לדון בסוגיית המשמורת, ובכלל זה, בבקשה שבפניי לביטול החלטת בית הדין לשחרר את העותר.

כללו של דבר: אני מורה על תיקון החלטתי מיום 14.01.14 וקובע כי הצו הארעי יאסור אך על הרחקתו של העותר מן הארץ, עד להחלטה אחרת.

כן נטען כי לא היה מקום לשחרר את העותרים מהמשמורת בה הם מוחזקים, וכן לעכב את צווי ההרחקה שהוצאו נגדם, שעה שהיתה פתוחה בפניהם דרך חלופית לתקיפת הרחקתם מישראל והחזקתם במשמורת, אולם הם לא נקטו בה. טענתם היחידה של העותרים, קרי כי הם זכאים לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות כיהודים, הועלתה - כך נאמר - בשיהוי כבד ביותר, אף שהיו לעותרים הזדמנויות רבות מיספור להעלותה בעבר.

מועלות גם טענות נוספות, ולבסוף נאמר, כי בקשת שיחרור ממשמורת מקומה בבית המשפט לעניינים מנהליים ולא בבית משפט זה. (1) אציין תחילה, כי הגם שפורמאלית היה בידי המדינה להרחיק את העותרת 2, סבורנו כי כיבוד בית המשפט בשעה שעתירה תלויה ועומדת לרבות בקשה לצוו ביניים, גם אם טרם הומצאה אך ניתנו החלטות שיפוטיות לתגובה (10.10.07) ולהחשת המסירה (19.10.07), הצדיק שלא להרחיק לעת ההיא את העותרת 2.

...

ביום 19.12.07 החלטתי כי אם לא תהא מסירה ללא דיחוי לא יהא מנוס מלשקול דחיה על הסף.

לטענת המשיבה בהודעה מיום 20.12.07 דין העתירה להידחות על הסף, שכן העותרים לא פנו בכל פניה מוקדמת למשרד הפנים בעניין טענת יהדותם, ולא מיצו את ההליכים.

מועלות גם טענות נוספות, ולבסוף נאמר, כי בקשת שחרור ממשמורת מקומה בבית המשפט לעניינים מינהליים ולא בבית משפט זה. (1) אציין תחילה, כי הגם שפורמלית היה בידי המדינה להרחיק את העותרת 2, סבורנו כי כיבוד בית המשפט בשעה שעתירה תלויה ועומדת לרבות בקשה לצו ביניים, גם אם טרם הומצאה אך ניתנו החלטות שיפוטיות לתגובה (10.10.07) ולהחשת המסירה (19.10.07), הצדיק שלא להרחיק לעת ההיא את העותרת 2.

כל זאת נוכח ההחלטות השיפוטיות שניתנו - אף אם הומצאה העתירה לפרקליטות, שלא כראוי, באיחור רב. (2) אשר לעתירה לגופה, מצאנו ממש בטענות המשיבה כולן – קרי, כי העתירה לוקה בשיהוי, כי אין כל הסבר מדוע לא הועלתה כלל בעבר טענת הזכאות לפי חוק השבות – טענה "טבעית" ראשונה בכגון דא – לרבות בשימועים ובבית הדין למשמורת ובפני הרשויות.