עתירה נגד הקצאת מקרקעין בפטור ממכרז

מבוא לפני עתירה המופנית כנגד משרד הכלכלה והתעשייה ורשות מקרקעי ישראל (להלן בהתאמה "המשיב 1" ו "המשיבה 2", או "המשרד" ו "רמ"י") שעניינה בקשה לביטול החלטת וועדת התאום להקצאת קרקע (להלן – "ועדת התאום"), מיום 10.6.19 ובטול החלטת המשיב 1 בהשגה שהוגשה על ידי העותרת כנגד החלטת ועדת התאום, החלטה מיום 15.6.20.

סופו של יום, וועדת התאום דחתה את בקשתה של העותרת שכן "נוהלי רשות מקרקעי ישראל, אשר היו תקפים לאותה עת, אינם מאפשרים הקצאת קרקע בפטור ממכרז להקמת מבנים להשכרה בין חברות שאינן קשורות". על החלטה זו הוגשה השגה, שנדחתה וכאמור לעיל.

...

ברור גם מנוהל המנכ"ל, כי בכל מקרה יש להסדיר את העסקה בהתאם לנוהל רמ"י וטענת העותרת לפיה, לא ידעה מה הם נוהלי רמ"י או, כאילו, כביכול לא ידעה על התנאי של השכרה לחברות קשורות בלבד, אינה הגיונית ואינה סבירה, ומכל מקום, על מי שחפץ, סופו של דבר, להתקשר עם רמ"י, לבדוק מה הם תנאי רמ"י. בבחינה של למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם טענה זו נכונה ולא היא כאמור, הרי שלכל היותר, היא מעניקה לעותרת זכות לתבוע פיצוי הסתמכות זאת ותו לא. טענת הסתמכותה של העותרת על דו"ח הבודק המקצועי, אף היא לא תסייע לעותרת וזאת על שום שלושה נימוקים: א. מדובר בהסתמכות רעיונית, שכן זו באה לעולם רק לאחר שהעותרת הגישה בקשתה.

הטענה האחרונה, שעוד נותרה לדיון היא טענת העותרת בדבר חוסר סמכותה או חריגה מסמכותה של ועדת התיאום, אשר תפקידה מתמצה, כך לטענת העותרת בבחינת תנאי הסף, כפי שפורטו בנוהל המנכ"ל. גם טענה זו אין בידי לקבל.

"ועדת התיאום" אינה גוף משולל שיקול דעת, ושעה שוועדת התיאום מגיעה למסקנה שאין היתכנות להמלצתה, הרי שאין טעם בהמלצה זו. די אם נפנה להוראת ס"ק 6.3 לנוהל המנכ"ל המסמיך את ועדת התיאום "שלא להתחשב כלל בבקשה שהיא בלתי סבירה...". צודקים לעניין זה המשיבים שעה שטוענים הם, כי מקום שמדובר בעודף ביקוש על היצע (בוודאי ביחס של 5 ל-1) יהיה זה בלתי סביר בעליל להמליץ על בקשה שאינה עומדת בנהלי רמ"י, ומשכך הנימוק אשר נכתב בפרוטוקול מיום 15.6.20 במסגרת ההחלטה הדוחה את ההשגה ולפיו - "המשרד אינו נוהג לתת המלצות במצב בו אין היתכנות לקבלת ההמלצה ברמ"י ובכך ליצור מצג שווא בפני היזם". הינו נימוק נכון, וסביר, ואין כל מקום להתערב בו. סוף דבר אפוא שהעתירה נדחית.

]לפניי בקשה למתן סעד זמני בעירעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט גד גדעון) בעת"מ 61980-05-20 מיום 26.10.2020, במסגרתו נדחתה עתירת המבקשות נגד החלטת המשיבה 1 – רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) – להקצות מקרקעין למשיבה 3 בפטור ממכרז.

...

על רקע האמור, ביום 16.4.2018, הגישה עופר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים עתירה מנהלית, במסגרתה התבקש להורות על ביטול שתי החלטותיו האמורות של משרד הכלכלה: ההחלטה להמליץ על הקצאת המקרקעין למקסימה וההחלטה הדוחה את בקשת עופר (עת"מ 25831-04-18).

טענות הצדדים בבקשה למתן סעד זמני המבקשות טוענות כי יש לקבל את בקשתן למתן הסעד הזמני – וזאת הן במישור סיכויי הערעור והן במישור מאזן הנוחות.

לעומת זאת, היענות לבקשה למתן הסעד הזמני תגרום למקסימה נזקים משמעותיים, וזאת לאור תנאי הצפיפות שבה פועל מפעלה, המתורגמת לנזקים כלכליים לא מבוטלים, ובשים לב למשאבים הרבים שהושקעו על ידה עד כה בקשר לעסקה עם רמ"י. עוד טוענת מקסימה כי סיכויי הערעור קלושים וכי דינו להידחות על הסף – וזאת הן לנוכח קיומו של פסק דין חלוט בעתירה המוקדמת, במסגרתו נדונו ונדחו רבות מהטענות המועלות בעתירה הנוכחית; והן בטענה שהמבקשות מושתקות מלטעון כעת לחובתה של רמ"י להקצות את המקרקעין בדרך של מכרז פומבי, משהן בעצמן עתרו להקצאה בפטור ממכרז מכוח תקנה 25(11) לתקנות חובת המכרזים.

בענייננו, סבורני כי יש בשיקולי מאזן הנוחות כדי להכריע את הכף לטובת המבקשות.

סוף דבר: הבקשה למתן סעד זמני מתקבלת.

בפניי עתירה מנהלית שהוגשה על ידי העותר כנגד החלטת ועדת העיסקאות של רשות מקרקעי ישראל (להלן בהתאמה: "ועדת העיסקאות" ו-"רמ"י") מיום 11/04/22 לדחות את בקשת העותר לרכוש בפטור ממכרז הצמדות במקרקעין הידועים כחלקה 17 בגוש 11676 ברחוב אלנבי 59 (להלן: "המקרקעין").

מהתשתית העובדתית שהונחה בפניי עולה כי מדובר במשא ומתן שהתנהל בין העותר לבין עמידר לרכישת רצועת קרקע ברוחב של כ-2 מ"ר בצמידות לתת החלקה שהוחכרה לעותר, ובסך הכל שטח כולל של 48 מ"ר. ברי כי אין המדובר במשא ומתן שנוגע לשטח הגינה שעומד על כ-315 מ"ר. מכל מקום, עמידר אינו הגוף המוסמך להיתקשר בעיסקה במקרקעין (במיכרז או בלי מיכרז) והסמכות בעיניין זה נתונה לועדה מטעם רמ"י שמעולם לא הבטיחה או נתנה התחייבות לעותר להקצאת שטח הגינה בפטור ממכרז.

...

גם מטעם זה סבורני כי אין מקום לקבל את העתירה.

בניגוד לעמדת העותר סבורני כי עניינו של העותר שונה מעניינם של רדימקס וסלע.

סוף דבר סיכומו של דבר – העתירה נדחית.

העתירה עסקה בכלל בטענות שהעלו העותרים כנגד מכתב של מנכ"ל משרד הכלכלה מיום 20.02.19, בו הועמדה החברה בבעלותו של בן שטרית, על כך שככל שהיא מבקשת הקצאת מיגרש, עליה להגיש בקשה חדשה ולא ניתן לשוב ולדון בבקשתה משנת 2015 (ראה עמ' 12 לפסק הדין למעלה).

עוד הוא טוען כי האישור למכירת המגרשים לגורמים חצוניים לצורך הקמת מחסן למוצרי נייר, נעשתה ע"י היזם בטרם חלוף 7 שנים וכך הפרה העיריה את הוראת סעיף 6.2 להוראות המנהל הכללי במשרד הכלכלה והתעשיה, בנוגע למתן המלצות להקצאת קרקע בפטור ממכרז באיזורי תעשיה (ראו סעיף 32 לתצהירו של סבגי.

...

נכון שישנה פסיקה לפיה העובדה שלשון הרע פורסמה בסמוך לבחירות מעצימה במיוחד את הפגיעה והנזק שנגרמו, אולם בסופו של דבר דנינו זכה בבחירות ומשמש כראש עיר עד היום.

לסיכום התביעה העיקרית נדחית.

באשר לשכ"ט עו"ד אני קובעת כי סבגי ישלם לדנינו סך של 25,000 שכ"ט עו"ד. בקביעת הסכום לקחתי בחשבון שהתביעה העיקרית על סך של 400,000 ₪ נדחתה והתביעה שכנגד אשר הוגשה על סך של 300,000 ₪, התקבלה בחלקה, והסך הכל שנפסק בגין התביעה שכנגד היה נמוך בהרבה מהסכום שנתבע.

באין לעותרים זכות להקצאת קרקע בפטור ממכרז, ממילא אין להם זכות עמידה בעתירה, שכן האנטרס הקנייני שבשמו עתרו נגד המשיבה אינו מיתקיים עוד.

...

סבורני, כפי שיפורט להלן, כי טענת העותרים כי הם אינם חייבים בתשלום הוצאות פיתוח מעבר לקבוע באגרות ובהיטלים, כמו גם טענתם כי יש לחייבם בתשלום הוצאות פיתוח לפי תעריפי העבר, חותרת תחת מהותן של ההוראות בהסכם ההשבה, וכי העותרים אינם יכולים לשנות בדיעבד את התנאים להשתכללות הזכות ואת התחייבויות הצדדים בהסכם.

הסעיף מורה כי העותרים ישלמו הוצאות פיתוח באותה מתכונת שתחול על שאר המגרשים, וזאת לפי הוראות המשיבה כפי שיחולו בעתיד, במועד הרלוונטי.

לא נמצא, אם כן, מקום להתערב בהחלטות המשיבה, והעתירה נדחית אפוא.