עתירה נגד הקמת חטיבת ביניים נוספת באבן יהודה

תמצית טענות התובעת התובעת, חברה העוסקת בבניה, הקמה וניהול של בתי אבות, היתקשרה ביום 22.4.2013 בהסכם לרכישת שטח בגודל 10,012.5 מ"ר המצוי בחלקה 14 בגוש 8026 באבן יהודה, מאת הגב' כרמלה מואס ובתה הגב' לילב שולמן (מואס) שהנן יורשות המנוח מרדכי מואס ז"ל. עיסקאות הרכישה דווחו על ידי הצדדים לרשויות המס, אושרו על ידי רשויות המס והוצאה לגביהן שומה סופית.

בנוסף, הנתבע הקים במקום חוות סוסים, והציב במקרקעין סוסים, אוטובוסים, טרקטור, קרוונים, חלקי ברזל, מספר כלי רכב ובית מעץ.

לאור האמור, עותרת התובעת לקבלת סעד של פינוי וסלוק יד כנגד הנתבע.

כסיכום ביניים ניתן לומר כי הונחה מסכת ראייתית המצביעה על שירשור הזכויות במקרקעין מהמנוח מואס, ליורשותיו מואס כרמלה ושולמן לילב.

...

לסיכום חוות דעתו מציין המומחה כי המסמך לא הודפס בשנת 1995 אלא מאוחר יותר.

לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

אשר על כן, אני מקבלת את התביעה.

התובעת הגישה תביעה מכוח פקודת הנזיקין נגד הנתבעות כפי שפרטיהן יפורטו להלן: "חטיבת ביניים חשמונאים"- ביה"ס בו עבדה התובעת (להלן: "נתבעת 1").

מחקירתו ותצהירו של מר איתן קמבל בעיניין זה עולה, כי אתר "מצדה" הוקם בשנות ה-70 ומבקרים בו מאות אלפי אנשים מידי שנה.

בנוסף לכך תיאר העד, כי אבני הדרך הנן אבנים טבעיות המהוות את השטח הטבעי של מדבר יהודה וככל שהתובעת לא חשה בטוב, יכלה לחזור אל הכניסה הראשית ולבקש מאנשי הצוות שיצרו קשר עם נהג האוטובוס שחזור לקחת אותה.

בנסיבות אלו, עתרה לפצוי בגין ראש נזק זה בסך של 253,897 ₪ כדלקמן: מיום 09.05.10 עד ליום 30.08.10 סך של 236,355 ₪ = (14,834 ₪ ממוצע שכר לחודש עובר למועד התאונה * 478/30).

...

התובעת טענה, כי לא ידעה ולא יכלה לדעת מה היו למעשה הנסיבות האמיתיות שגרמו לתאונה ולנזק ולדידה נסיבות התאונה מתיישבות עם המסקנה שהתאונה אירעה בשל רשלנות, חוסר זהירות ו/או הפרת חובה חקוקה על-ידי הנתבעים.

לאחר שנתתי את דעתי למכלול הנסיבות בתיק זה, לגילה של התובעת ולכך שהתובעת עברה מספר ניתוחים בקרסול בגינם נקבעה לה תקופת אי כושר ארוכה והוגבלה ניידותה אני סבורה, כי פיצוי בסך של 40 אלף ₪ יהלום ראש נזק זה. חלוקת אחריות, אשם תורם וניכוי מל"ל; באשר לחלוקת האחריות בין הנתבעות, בינן לבין עצמן, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כולם, שמעתי את העדויות ובהעדר כל אינדיקציה למפגע וממילא רשלנות מטעם הנתבעת 4, למעט טענה למדרון תלול ואבני כורכר שכאמור לעיל בהרחבה לא הוכחו, הרי שאין להטיל על הנתבעת 4 כל אחריות ודין התביעה כנגדה להידחות.

סוף דבר: אני מוצאת כי דין התביעה להידחות- הכל כפי שפורט לעיל בהרחבה.

משנדחית התביעה- תשלם התובעת לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 22 אלף ₪ (11 אלף ₪ לנתבעות 1-3 ו- 11 אלף ₪ לנתבעת 4).

על פי הודעת ההפקעה, הפקעת בית דג'אני (וכן רכישת זכות חזקה ושימוש בחטיבת קרקע נוספת באיזור) דרושה "לצורך צבורי של מתקן ואתר המשמש לצורך צבאי ובטחוני לבצוע מיכשול קו התפר [...] באופן דחוף וזאת מנימוקים אלה: השטח דרוש להתמודדות עם הטרור וכדי לסכל, לשבש ולמנוע חדירת פעילות חבלנית מתחומי יהודה ושומרון לישראל בכלל ולמרחב ירושלים בפרט". ביום 17.11.2011 הגיש העותר היתנגדות להפקעת בית דג'אני.

יחד עם העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים לפיו יימנעו המשיבים מלהרוס את בית דג'אני עד למתן פסק דין בעתירה.

המשיבים הוסיפו וטענו כי נערכו בנושא דיונים ממושכים, במהלכם התאפשר לעותר ולבאי כוחו להשמיע את כל טענותיהם כנגד ההפקעה ולהציע חלופות לה. במסגרת דיונים אלה, כך נטען, נשקלו כל השיקולים הצריכים לעניין, וכן נבחנה מידתיות ההפקעה, על שלושת מבחני המשנה המרכיבים אותה.

כפי שנקבע בעיניין ראס חמיס, הקמת תואי הגדר הספציפי באיזור שועאפט מגשימה צרכים בטחוניים חשובים: "[...] יש לשקול את העובדה כי הגדר מגשימה את התכלית הביטחונית החשובה של מניעת מעבר חופשי של מחבלים ופעילי טירור אל תוך שטחי ישראל. תועלת זו מקבלת משנה חשיבות, כאשר מדובר בהקמת גדר הבטחון באיזור שועאפט, המהוה נקודת מעבר מרכזית בין שטחי יהודה ושומרון לשטחי ישראל, ונקודת תורפה במערך הכללי של גדר הבטחון" (בפיסקה 24; כן ראו את פסק דינו של בית משפט זה בעתירה הראשונה).

כפי שציין ראש מינהל קשר צבאי וגדר הבטחון עופר הינדי בדיון הראשון בהתנגדות: "יש שני שיקולים מרכזיים לצורך בהפקעת המבנה. השיקול האחד הוא השיקול הבטחוני, השיקול הבטחוני שמבחינתי כמה שאפשר שצמוד לחומת המיתחם של המעבר יהיה שטח יותר פתוח ונקי מכל דבר, מבחינתי ביטחונית זה מאפשר לי את השליטה עליו יותר טוב. גם באמצעות שטחי צלום של המנעות משטחים מתים, יכולת המיפוי של האוכלוסיה מבעוד מועד, מי מגיע למעבר, השמוש בפלטפורמה של הבנין, לעלות עליו, לזרוק מטענים, לזרוק אבנים, לבצע ירי, כל דבר שאתם חושבים בהיבט הבטחוני, כמובן שמבחינתי הבנין הזה הוא מיטרד בטחוני." (עמ' 38 לפרוטוקול הדיון הראשון בהתנגדות).

...

דין טענות אלה להידחות.

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, לדעתי יש לדחות את העתירה ולבטל את צו הביניים.

עם זאת, אני סבורה כי לפנים משורת הדין, טוב היו עושים המשיבים לו מצאו דרך לצאת לקראתו של העותר, ולו במידת מה, כך שההפקעה תצא לפועל באופן שייתן מענה לשאיפתו להשתלב באופן השימוש בשטח המופקע.

העתירה מכוונת כנגד הקמת חטיבת ביניים נוספת באבן יהודה.

...

על סמך כל האמור לעיל, נדחית העתירה.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 57165-09-22 אינג' בר יהודה בע"מ נ' ועדה מרחבית שומרון עמ"נ 66925-08-22 ועדה מקומית לתיכנון ובניה יישובי הברון נ' אינג' בר יהודה בע"מ תיק חצוני: . לפני כבוד השופט אבראהים בולוס המערערת בעמ"נ 57165-09-22 והמשיבה בעמ"נ 66925-08-22 אינג' בר יהודה בע"מ, ח"פ 511626418 ע"י ב"כ עו"ד צבי שוב - נגד – המשיבה הועדה המקומית לתיכנון ובניה יישובי הברון בעמ"נ 57165-09-22 ע"י ב"כ עוה"ד שחר הררי והמערערת בעמ"נ 66925-08-22 פסק דין

שני ערעורים המופנים בעיקר כנגד החלטתה הסופית של ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובניה – פיצויים והיטל השבחה (להלן: ועדת הערר), שניתנה ביום 13.6.22 (להלן: ההחלטה) והחלטות ביניים נוספות.

גם במסגרת הליך זה טענות הצדדים היו רבות ומגוונות, שלא הותירו אבן אלא והפכו תוך צירוף והפניה למאות מסמכים.

הסעד הנוסף לו עתרה החברה לאסור על הועדה להוציא שומה מעודכנת של היטלי השבחה ולהגישה בפני וועדת הערר – נדחה.

לגישת החברה בקביעת השווי החדש לאחר התוכנית המשביחה נילקחו בחשבון זכויות בניה בקומה א' במיגרש הדרומי בשווי של 7.7 מיליון ₪, אלא שזכויות אלו לא ניתן לנצל בשל מחסור ב-149 חניות בקומות החניה במיגרש זה. אמנם קיים פיתרון תאורטי לכך שחניות אלו יוקמו במיגרש הצפוני ובכך יהיה ניתן לממש את מלוא הפוטנציאל התיכנוני, אלא שפתרון זה כרוך בהשקעה של 13 מיליון ₪, סכום שיש לנכות.

...

חיזוק למסקנתי זו אני מוצא בעובדה שהשמאי המייעץ בהנחיותיו לצדדים שניתנו ביום 22.5.16 לשם יישום ההחלטה הקודמת, הורה לחברה להגיש "עסקאות השוואה בהן נמכרו שטחים בייעוד מסחרי ממרכזי קניות הדומים ככל האפשר במאפייניהם לנשוא הערר. עסקאות ההשוואה יהיו מקרקעין ולא קרקע". על החלטה זו החברה השיגה בפני ועדת הערר בטענה כי בקשת השמאי המייעץ לא מתיישבת עם ההחלטה הקודמת, וועדת הערר החליטה לדחות השגה זו בהחלטתה מיום 17.7.17 בהסבירה "לא מצאנו כי המסמכים שנדרשו הצדדים להגיש לשמאי המייעץ נוגדים את הנחיות ועדת הערר או אינם סבירים. לפי כך אין הצדקה כי נתערב בהליך התלוי ועומד בפני השמאי המייעץ..". · הפרשנות בה דגל השמאי המייעץ היא פרשנות אפשרית להנחית ועדת הערר בהחלטתה הקודמת, מה גם, כפי שהסביר השמאי המייעץ, עסקאות השכירות להשוואה אותן הציגה החברה רחוקות מעסקאות השוואה רלוונטיות מדמי שכירות.

מכל האמור, ההשבחה עומדת על סך 56,673,456 ₪ (חלף 52,167,788 ₪ כקביעת ועד הערר) וההיטל מחצית סכום זה. הוצאות המשפט הצדדים, שניהם, השיגו כנגד החלטת ועדת הערר מיום 7.11.23 בגדרה הועדה המקומית חויבה לשם הוצאות משפט לחברה בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. עיינתי בהחלטה ובטענות הצדדים, ולא ראיתי הצדקה להתערבות במסקנה זו, שכן לוועדת הערר שיקול דעת רחב בקביעת הוצאות המשפט וההתערבות ראוי לה כי תעשה במקרה יוצא דופן – וזה לא המקרה.

סוף דבר מורה על דחיית ערעור החברה, וגם על דחיית ערעור הוועדה המקומית למעט התיקון שקיבל ביטוי בפסקה 68 שלעיל.