עתירה נגד הקמת חוות שרתים בסמוך לבתי מגורים

המשיבים שברו גגות אקוסטיים, שברו 4 מצלמות מעקב, שברו את שרת המצלמות ניסרו סורג חלון, שברו 3 דלתות בין המשרדים ושבירת המנעולים שלהם.

כך לדוגמא לעניין הקירבה הגיאוגרפית של מקום מגוריהם של המשיבים השונים, נסיעתו של רכב אחר בסמוך לרכב המשיב 1 במועד העיכוב ומועדים נוספים ועוד.

עוד נטען כי אין ראיות פורנזיות הקושרות את המשיב 1 למפעל; כי המעורבים האחרים לא קושרים אותו לבצוע העבירות; לא הוברר על מה נסמכה חוות הדעת המקשרת בין הפלאפונים שנתפסו ובין אלה שנגנבו מהמפעל וכי הקישור שעשתה המבקשת בין הפריצה והסעת השוהים הבלתי חוקיים הנו מלאכותי וחסר ביסוס בראיות.

לעניין עילת המעצר טענה ההגנה כי נוכח חולשת הראיות בכל הנוגע לעבירות הרכוש וקשירת הקשר הרי שלא קמה כלל עילת מעצר וכי מעצר הבית שהוטל על המשיב 1 הנו מכביד יתר על המידה בשים לב לעוצמת הראיות ועותרת לבטלו.

בבש"פ 372/14 דין נוי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, החלטה מיום 27.1.14, להלן – עניין דין נוי) חזר כב' השופט פוגלמן על ההלכה לפיה: "בדיון בשאלת מעצר נאשם עד תום ההליכים נגדו, נידרש בית המשפט לבחון קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. רמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה אינה זו הנהוגה במשפט הפלילי – היינו: מעל לכל ספק סביר, אלא די בבחינת כוח ההוכחה הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה. על בית המשפט לבחון אם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של יום להרשעת הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996) (להלן: הילכת זאדה)). במלים אחרות, על בית המשפט לבחון אם קיים סיכוי סביר שמחומר החקירה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם. בשלב בחינת הראיות לכאורה אין בית המשפט נידרש לבחון את מהימנות עדים או את משקלן של העדויות, אלא אם כן מדובר בפרכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות מעצמן על כירסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה (בש"פ 352/11 ברי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.1.2011)). אם הבחינה הלכאורית מגלה ליקויים יסודיים או קשיים אנהרנטיים בחומר החקירה, כך שלא קיים סיכוי סביר כי ניתן יהיה להתבסס על החומר הראייתי לצורך הרשעת הנאשם – לא ייעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו (בש"פ 635/13 מגידיש נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 5 (25.2.2013); בש"פ 6742/11 אלמכאוי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (26.9.2011)). לעומת זאת, אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם פועל יוצא של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העקרי ייתן בהם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה (הילכת זאדה, בעמ' 146).

לעניין התיק עם מכשירי הפריצה וכלים נוספים הרי שגם בעיניין זה לא הונח הסבר שלם על ידי הגורמים השונים ביחס לנתון למי שייך התיק שנתפס, מה היה באותו תיק ומה היה ברכב בנוסף לו, סוגיית מכשירי הפריצה (כאשר איני מונה את המברגה לעניין זה) והגירסאות המשתנות בעיניין זה. מכלול הנסיבות והראיות שנאספו מקימות כאמור את הרף הדיוני הנידרש לקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בכל העבירות.

...

עמדת המבקשת בבקשה מקובלת עליי במלואה בעניין זה. אין בידי לקבל את עמדת ההגנה כי אין מתקיימת עילת מעצר בעבירות שאינן הסעת שב"ח וכי העילה בעבירה זו הינה במדרג נמוך שאינו מצדיק מעצר בית.

לכל היותר אהיה נכונה לקבוע את עוצמת עילת המעצר על בסיס עוצמתן של הראיות בהתאם ל"מקבילית הכוחות" המקובלת לעניין זה. אשר על כן אני קובעת כי קיימת עילת מעצר בעניינו של המשיב.

בשים לב לעוצמת הראיות לכאורה ועוצמת עילת המעצר ובשים לב לעמדת המבקשת, נחה דעתי כי יש בתנאים שנקבעו כבר בהחלטות קודמות כדי לענות על הנדרש בעניינו של תיק זה בשלב זה. לסיכום תנאי השחרור כפי שנקבעו בהחלטת כב' השופט פפרני יישארו על כנם.

עתירה כנגד החלטת המשיבה 1 (להלן: "הועדה המחוזית" או "הועדה") מיום 12.7.18, במסגרתה אישרה את תכנית 101-0158907 (להלן: "התכנית"), שעניינה בבניין בית ספר מקיף שיוקם בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים.

מעיון בקובץ ההחלטות של הועדה המקומית (נספח י"ב לעתירה) עולה כי ביום 14.7.13 עמדה הועדה המקומית על כך שיש צורך בהקמת בית ספר בשטח המתוכנן בשל "מחסור חמור במוסדות חינוך במזרח ירושלים בכלל וכן באיזור שייח' ג'ראח" (סעיף 6 לחוות הדעת).

קביעה זו עולה בקנה אחד עם קביעות בית המשפט העליון בנוגע לצורך הדחוף בבניית בתי ספר במזרח העיר, בשל מצוקת כיתות הלימוד (ראו בהרחבה בג"צ 5373/08 אבו לבדה נ' שרת החינוך, מיום 6.2.11, להלן: בג"צ אבו לבדה).

ביום 1.4.14 הבהירה הועדה שלא תותר הקמת חצרות של גני הילדים או בית הספר בצד המערבי של המיתחם הגובל בשדרות בר לב. היא ביקשה שתותר הקמת מיגרשי הספורט הפתוחים בצד הצפוני של החלקה, וזאת כדי להפחית את מפגעי ומטרדי הרעש לבתי המגורים מצפון.

הוא צרף להתנגדותו שתי חוות דעת בתחום הבטחוני, שהתייחסו למיקום בית הספר בסמוך למיתקן המשטרתי; חוות דעת אדריכלית בה נטען שאין לאפשר בית ספר שגובהו עולה על שלוש קומות, וכי ניתן היה למצוא פיתרונות שיפחיתו את גובה הבינוי ואת השטחים שאושרו לבנייה אך העותר סבור שהם מיותרים; וחוות דעת שמאית בעיניין ירידת הערך שתגרם למגרשו של העותר בשל הבינוי.

...

לנוכח כל אלה הגעתי לכלל מסקנה לפיה לא היה מקום לאישור התכנית על ידי הוועדה המחוזית כאשר לא עמדה לפניה "חוות דעת סביבתית או תסקיר" בהתאם להוראת תכנית 2969, וכאשר היא לא החליטה במפורש לוותר על דרישה זו (בהנחה, שאין צורך להידרש לה במסגרת הדיון בעתירה זו, לפיה ניתן לוותר על הגשת תסקיר במצב המשפטי הקיים כיום).

סוף דבר העולה מכל האמור לעיל הוא שדין רוב רובן של טענות העותר להידחות.

לפיכך העתירה מתקבלת בנקודה זו, וכל יתר טענות העותר נדחות.

התובע, שהתגורר בקרוון עם בני משפחתו, ובמהלך השנים, הקים בסמוך סככה ומחסנים, הציב מכולות ובנה בריכה, ללא קבלת היתר לכך מהנתבעת 2.

התובע, שהבין כי ישנה כוונה להרוס את כלל המבנים בשטח, פנה בדחיפות לבית המשפט בבקשה שהוגשה במסגרת ההליך הפלילי האחרון, בה עתר להורות לנתבעות להמנע מבצוע פינוי והריסה של מבנים שלא נכללו בצו ההריסה.

שמאי המקרקעין מטעם התובע, מר גיא שרת, העיד בחקירתו כי לא כל המבנים נהרסו, ונשארו בית כנסת בגודל 24 מ"ר ושני פחונים קטנים שהיו צריכים להיהרס (עמ' 61, שורות 35-36 ועמ' 62, שורות 1-3), וכן כמחצית ממשטחי הבטון בשטח לא פונו או נהרסו (עמ' 62, שורה 9).

בתי המשפט הכירו אמנם בחשיבותם של צוי הריסה מינהליים (לצורך ההשוואה דכאן עם צו ההריסה השפוטי), במסגרת המילחמה נגד הבנייה הבלתי חוקית במדינה, אולם נקבע כי "דוקא משום כך, ומשום שיש בהפעלת המנגנון האמור משום פגיעה בזכות הקניין ובזכויות יסוד אחרות (בעיקר כשמדובר בהריסת בית מגורים, בשלילת קורת גג מעל ראשיהם של כל בני המשפחה, לרבות אלה שלא חטאו בבצוע הבניה הבלתי חוקית), שומה על הרשות לדקדק בכל תג ותג ולהקפיד על קיום הוראות החוק במלואן" (ר' ע"א (מחוזי ירושלים) 11156/07, ג'וואד סוויטי נ' הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה מחוז ירושלים [25.12.2007]).

הפסד הכנסות מן החנות: עולה מן הראיות כי מבנה החנות – שסומן בתצ"א כ"סעיף ד' לכתב אישום 2007" – כלול בצו ההריסה ולפיכך ההריסה בוצעה כדין. לא מצאתי כי ניתן לקבל את טענת התובעת, המבוססת על חוות הדעת של המומחה מטעמו, אשר נערכה כשנתיים לאחר עריכת המדידות, מתוך זכרון (עמ' 37, שורות 7-9). התובע בעדותו, אף סתר את מפת המדידה שהגיש המודד מטעמו, כשטען כי הסימון של החנות הסיטונאית שביצע המודד במפה אינו נכון וכי החנות הייתה במקום אחר, במחסן ליד השער (עמ' 53, שורות 6-7).

...

הנתבעות טענו מספר טענות סף מקדמיות לפיהן דין התביעה להידחות על הסף, לרבות בשל היעדר עילה; היעדר יריבות; היעדר קשר סיבתי; חזקת התקינות; אשם תורם של התובע; חוסר תום לב מצד התובע; ומעשה בית דין / השתק עילה / השתק פלוגתא.

עם זאת, חשוב להביא את המשך ההלכה שנקבע בפרשת מעונה, ולפיה: "המבחן המקובל לענין זה נוטה להתבסס על מידת הפליליות או חוסר המוסריות של התנהגות התובע... הגמישות ביישומו של העקרון רואה בטובת הציבור את השיקול המרכזי, ובמסגרת זו ישנה התחשבות, בין היתר, במידת האשם הפלילי או המוסרי הדבק בתובע. דרגת החומרה של האשם אינה ניתנת להגדרה מדויקת, והיא עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות הענין... גם מידת אשמו של הנתבע עשויה לשמש גורם התייחסות לענין זה, ועשוי להינתן משקל לתכלית הציבורית שבהעמדת התנהגות הנתבע למבחן שיפוטי, כדי שלא יצא חוטא נשכר נוכח החלת הכלל לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה.". לאחר ששקלתי את מידת ה"עוולה" של כל אחד מהצדדים בהתנהלותם, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לפצות את התובע בגין נזק לא ממוני, בשל חומרת מעשי הנתבעות והחובה החלה על רשות ציבורית שלא לפגוע באזרח, אלא במסגרת הדין.

הנתבעות הגישו קבלות להוכחת עלויות ההריסה, הקבלן נחקר בנוגע אליהן, והתובע נמנע מחקירת מהנדס העיר בעניין זה. בסוגיה זו, אני מקבלת את טענת התובע, לפיה עמדת הנתבעות, לפיה נשללת זכותו לפיצוי בגין נזק ממוני בהעדר הפרדה בין המבנים שנהרסו כדין מכח צו ההריסה, לבין המבנים שנהרסו מכח טענה לזכות חוזית, פועלת לחובתן בהקשר של טענת הקיזוז.

סוף דבר התובע לא עמד בדרישת החוק להוכחת נזקיו הממוניים, כמפורט בהרחבה לגבי כל אחד מראשי הנזק הנ"ל. התנהלות הנתבעות עת פעלו להריסת מבנים בשטח בניגוד לצו ההריסה שניתן – ובניגוד להחלטה מיום 20.06.17 שניתנה במהלך יום ההריסה – ראויה כאמור לגינוי, ולו מעצם העובדה שמדובר בגופים ציבוריים החלים עליהם כללי מנהל תקין.

התשתית העובדתית התובעים והנתבעת הם שכנים בבית משותף ברחוב משה שרת 15 באיזור, הידוע כגוש 6026 חלקה 58, הכולל 3 דירות למגורים (צמודות קרקע).

התובענה הועברה לטיפולי ביום 26.12.2016, ובסמוך לאחר מכן הוגשו ראיות ההגנה, ובכלל זאת תע"ר של הנתבעת, חוות דעת השמאי שפיר ותיק מוצגים.

אם לא די בכך שסיכומי התשובה הוגשו באיחור; ובהתעלם מכך שניתנה החלטה על דחיית הבקשה להגשת סיכומי תשובה; הרי שהתובעים הגדילו לעשות כאשר הגישו את סיכומי התשובה במסגרת "הודעה" על הגשתם, מבלי לקבל לכך רשות, ואם לא די בכל אלה, הרי שהתובעים צרפו לסיכומים כתב אישום אשר נטען כי הוגש נגד הנתבעת בחודש מאי 2020, ומבלי שהתבקשה בקשה להוספת ראייה חדשה.

קיומו של מעשה בית דין; קיומה של זיקת הנאה ב"שטח אשר בשימוש התובעים"; חוות דעת המומחים מטעם הצדדים וחוות דעת מומחה ביהמ"ש; היתר הבנייה שניתן לנתבעת; זכאות התובעים לפצוי בגין ירידת ערך של הדירות כתוצאה מהגורמים הבאים: ה.1 הקמת גרם מדרגות חצוני; ה.2 פיצול אסור של דירת הנתבעת; ה.3 בניית מדרגות וגדר ב"שטח אשר בשימוש התובעים", וכפועל יוצא- שינוי באפשרות הכניסה לדירות התובעים ואבדן מקום חנייה; עתירה חלופית לפסק דין הצהרתי; קיומו של מעשה בית דין הנתבעת טוענת כי כל טענות התובעים נדונו בפני ערכאות קודמות ונדחו, ולפיכך יש בכך משום מעשה בית דין המקים מחסום בפני הגשת התביעה על ידה.

...

סוף דבר, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעים 4-3 (ה"ה משקי) פיצוי בגין ירידת ערך שנגרמה לדירתם כתוצאה מבניית גרם המדרגות בסך של 12,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד עריכת חוות דעת מומחה ביהמ"ש עירון (20.7.2014) ועד למועד התשלום בפועל.

תביעת התובעים 2-1 (ה"ה יוחאי), נדחית.

]השופטת י' וילנר: בעתירה שלפנינו מבוקש כי נורה למשיב 1, המטה לבטחון לאומי (להלן: המל"ל), לידון "בהשלכות הביטחוניות, הבטיחותיות והסביבתיות" של שימוש במבנה המיועד ל"מרכז מחשוב וגיבוי דיגיטאלי" (להלן: חוות שרתים), בסמוך לבתי מגורים ביישובים בני ציון, בצרה וחרוצים (להלן: המבנה).

העותר לא אמר נואש, ולמעלה משלושה חודשים לאחר שהתקבלה החלטת ועדת הערר, הגיש את העתירה דנן, במסגרתה נטען כי מיתקני שרתים, כמו זה שצפוי להיות מוקם במבנה, עלולים להיות יעד אסטרטגי לפיגועי טירור, לנוכח המידע המצוי בהם; וכי הקמת מתקן שרתים שלצידו מאוחסנת כמות עצומה של סולר, בסמיכות לאיזור מגורים, כרוכה בסיכון לחיי אדם.

בכל הנוגע לטענותיו של העותר נגד הועדה המקומית, דין העתירה להדחות על-הסף מחמת קיומו של סעד חלופי: טענות תכנוניות היה על העותר להעלות לפני ועדת הערר, אם הייתה לו עילה לכך (ראו עע"מ 1461/20 אנטרים אינווסטמנטס (ישראל) בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים, פס' 11-9 (4.5.2021)); וטענות לפגמים מנהליים שאינם קשורים בנושאים תיכנוניים – לפני בית המשפט לעניינים מנהליים (ראו: סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס-2000, וכן פרט 10 לתוספת הראשונה הראשונה לחוק זה; עע"מ 317/10 שפר נ' יניב, פס' 15 לחוות-דעתו של השופט י' עמית (23.8.2012)).

...

ברי כי חוסר שביעות רצונו של העותר מתוצאות ההליכים הקודמים שנקט, אינו יכול להצדיק פנייה לבית משפט זה, בניסיון לבצע "מקצה שיפורים". זאת ועוד: דין עתירתו של העותר לביטול היתר הבנייה להידחות על-הסף מחמת שיהוי כבד (ששלושת יסודותיו מתקיימים בענייננו כמפורט לעיל); ומשום שעסקינן ב"מעשה עשוי".

לפיכך, מקומן של טענות העותר, גם בהקשר זה, הוא בשלב התכנוני הרלוונטי, לפי העניין; ואין מקום להיעתר לבקשת העותר ולהורות למדינה לקבוע הוראות כלליות בעניין זה. יודגש המובן מאליו, חזקה על הגורמים המקצועיים כי נתנו דעתם להיבטים שונים הנלווים להקמת המבנה ולשימוש בו, במסגרת היתר הבנייה.

בהינתן כל האמור, העתירה נדחית על-הסף.