עתירה נגד הפסקת תחבורה ציבורית בסופי שבוע במצב חירום

ואכן לאורך תקופת העסקתה היו מספר מקרים בהם מוקד החרום היתקשר לנייד הפרטי של התובעת בשעות הלילה המאוחרות ובסופי שבוע בכדי שתגיע למקום עם סייר.

בנוסף עותרת התובעת לפצוי בגין היתעמרות ואלימות מילולית (איום להפיץ שמועות זדוניות ואיום לפתוח תיק במישטרה) שכן, היתנהגותו של הנתבע 1 כלפי התובעת הייתה מאיימת ובמהלך השיחה ביום 31.1.2017 איים על התובעת כי עליה להתפטר לאלתר ולא ידאג שרשויות הרווחה יקחו ממנה את ילידה תוך שהנו צועק עליה ומשפיל אותה בפני עובדי הסניף.

באשר לנסיעות – התובעת לא השתמשה בתחבורה ציבורית והמרחק בין ביתה לבין מקום עבודתה לא עלה על 500 מטר.

כפועל יוצא מכך, ובנגוד לסברה ששלטה בעבר, הכירה הפסיקה בקיומה של חובת שימוע המוטלת גם על המעביד הפרטי ולא רק המעביד הצבורי או הדו מהותי (ע"ע 415/06 דני מלכה - שופרסל בע"מ, 15.7.07; ע"ע 300353/98 יוסף הרמן - סונול ישראל בע"מ, 29.12.02; ע"ע 93/07 גיורא ארבל - נ.א.ס.ס, 19.11.08).

כמאמר כבוד הנשיא (בדימוס) אשר גרוניס בדנ"א (עליון) 2121/12 פלוני נ. דיין-אורבך, 18.9.14: "המחוקק הגדיר מראש מצבים מסוימים שבהם יהא זה מוצדק להעדיף את חופש הביטוי וזכויות ואינטרסים צבוריים חשובים נוספים על פני השם הטוב וכבוד האדם" בהתאם, החוק מונה מספר הגנות, אשר הוכחתם על ידי מי שפירסם את לשון הרע, פותרת אותו מחבות: 1) הגנת אמת הפירסום לפי סעיף 14.

יחד עם זאת, טענה זו אמנם הוזכרה בכתב התביעה (סעיפים 86-91 לכתב התביעה) אך לא כומתה בכתב התביעה כסעד כספי (ואף לא שולם בגין רכיב זה אגרה) ולכן מהוה הרחבת חזית ואין אנו דנים בה. האם יש להרים מסך כנגד הנתבע 1? נקודת המוצא בדיני חברות היא כי חברה היא אישיות משפטית הנבדלת מבעלי המניות בה (דב"ע נג/ 3-205 וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כז 345 (1994)).

...

בענייננו, אין בכתב התביעה תשתית עובדתית המפרטת את הסיבה להרמת מסך ההתאגדות וממילא לא מצאנו כי יש להרים מסך בין הנתבע 1 לנתבעת 2.

סוף דבר: תביעת התובעת מתקבלת בחלקה.

לא מצאנו לנכון לחייב את הנתבעים בפיצוי הלנה, בין היתר לנוכח העובדה כי הנתבעת 2 כבר חוייבה בפסק הדין בפיצוי בגין עוגמת נפש ופיטורים שלא כדין וניתן להסתפק בכך.

בתסקיר המשלים דיווח שירות המבחן כי במהלך חודש נובמבר 20' שולב בטיפול פרטני שבועי בשירות המבחן וכי היתקיימו עמו תשעה מפגשים, שאליהם הגיע באופן סדיר ושיתף בקשייו.

בחודש מרץ חלה נסיגה והוא הפסיק להתייצב לפגישות, לאחרונה הוא הסכים להתחיל לקחת את הטיפול התרופתי.

בהתאם לפסיקה במצבים דומים עתרה ההגנה למיתחם עונש הנע בין 6 חודשי עבודות שירות ועד ל-24 חודשי מאסר.

תופעת הנהיגה הפראית במהלך מרדפים עם המישטרה, תוך הפרה גסה של חוקי התנועה, יוצרת סיכון רב וחמור לכל הנוסעים בדרכים, ופוגעת בסדר הצבורי.

בבחינת מידת הפגיעה בערך המוגן יש להבחין בין מדרגי ביניים של חומרה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בהיתחשב בין היתר בפרמטרים הבאים: המניע והרקע לבריחה מהשוטרים (נהיגה ברכב גנוב, בשיכרות, בפסילה או ללא רישיון); אורך ומשך המרדף; האם הנאשם היתנגש בכלי רכב אחרים או פגע בהולכי רגל ומה הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה (לגוף או לרכוש); פוטנציאל הסיכון שניגרם, והאם נימנעה פגיעה רק בשל פעולה של נהגי כלי רכב אחרים (סטייה מהמסלול או בלימת חרום) או בשל כך ששוטרים והולכי רגל נסו כדי להמנע מפגיעה; הפרת חוקי התעבורה במהלך ההמלטות (נהיגה באור אדום, נגד כיוון התנועה, מעבר בין נתיבים, קו חציית הפרדה לבן, נהיגה במהירות מופרזת).

בעת קביעת מידת החריגה ממיתחם העונש בשל שקולי שקום יש לבחון את השלב בו מצוי הנאשם בהליך השיקומי – האם בראשיתו, בעיצומו או בסופו, מידת התקדמותו בטיפול בכל הקשור בגורמי הסיכון במצבו והאם הטיפול נותן מענה לגורמי הסיכון הקשורים בבצוע העבירה.

...

לפיכך, לא מצאתי לקבל את המלצת שירות המבחן להטלת עונש של של"צ, ואף לא להסתפק בעונש של עבודות שירות, ואולם סבורני כי יש לתת להמלצה זו משקל במכלול השיקולים, ולחרוג לקולה באופן ממשי ממתחם העונש ההולם, תוך הסתפקות בעונש מאסר בפועל נמוך מהרף התחתון של המתחם.

באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לגזור על הנאשם עונש החורג באופן ממשי ממתחם העונש אך לא עד כדי עבודות שירות, לצד מאסר מותנה ופיצוי לנפגעי העבירה בגין הנזקים שגרם.

סוף דבר אשר על-כן, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 13 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו החל מיום 14.9.19 ועד ליום 25.9.19.

זאת, משום שההחלטה על הפסקת הפעלת מערך התחבורה במתכונת חרום בסופי שבוע התקבלה מטעמים עניינים, על בסיס שיקולים מקצועיים ונתונים עובדתיים רלוואנטיים המצביעים על כך שלעת הזו, הביקוש לתחבורה ציבורית בשבת הוא נמוך בעוד שעלויות ההפעלה הן גבוהות, וכן לאחר בדיקה מול משרד הבטחון, שהעלתה כי בשלב זה אין דרישה לצרכיו בהפעלת התחבורה בשבת מעבר למה שהיה מקובל בשגרה.

בהיתחשב בכך, ועל רקע חשש מהתחממות הגזרה הצפונית, הוחלט על הפעלת התחבורה הציבורית גם בסוף שבוע של ה-3-4.11, אך זאת בהקף מצומצם יותר, וכנגד תשלום.

ויובהר, העתירה שלפנינו אינה עוסקת בשאלה העקרונית של הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, אלא בשאלה הממוקדת של הפעלתה במתכונת חרום בסוף השבוע לנוכח המצב הבטחוני בו אנו מצויים.

...

על רקע האמור הוגשה העתירה דנן, במסגרתה נטען כי ההחלטה שלא להמשיך את הפעלתו של מערך התחבורה הציבורית בשבת התקבלה בשרירותיות, ללא שינוי נסיבות או טעם של ממש, והיא מונעת משיקולים פוליטיים זרים.

בתגובה המקדמית שהוגשה מטעם שרת התחבורה והבטיחות בדרכים, שר הביטחון והיועצת המשפטית לממשלה (להלן, יחדיו: משיבי הממשלה), נטען כי יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת משרד התחבורה.

במצב דברים זה, פשיטא כי קיומה של המלחמה, כשלעצמה, אינה גוזרת בהכרח את המסקנה כי קיים צורך ביטחוני או אזרחי המחייב את הפעלת התחבורה הציבורית במתכונת חירום בסופי שבוע, בוודאי כאשר הדבר אינו תואם את נתוני הביקוש בשטח.

לפיכך, ובהינתן שיקול הדעת הרחב המסור למשרד התחבורה בהפעלת סמכויותיו (בג"ץ 4769/95 מנחם ואח' נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 269-268 (2002); בג"ץ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות, פסקה 19 (26.8.2019); בג"ץ 2053/21 מקורות חברת המים בע"מ נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 30 (26.1.2022)), לא מצאנו כי העתירה שלפנינו מגלה טעם מבורר המצדיק את התערבותנו.

חזקה על משיבי הממשלה כי יעשו כן. אשר על כן, העתירה נדחית.

עוד מסביר העותר כי ביום 13.10.2023, ובעקבות מצב החרום הנוכחי, אישר משרד התחבורה את הפעלת התחבורה הציבורית לאורך סופי השבוע, אולם ביום 9.11.2023 הודיע על הפסקת פעילות כאמור, בציינו כי: "בהערכת מצב שהתקיימה היום ובעקבות הודעת ראש מערך ההיסעים במשרד הבטחון למשרד התחבורה ובה הבהיר כי אין צורך בהפעלת תחבורה ציבורית בסופי השבוע, וכי משרד הבטחון הוא האחראי להיסעים לחיילים, הוחלט כי התחבורה הציבורית לא תופעל בסופי שבוע עד להחלטה אחרת בהתאם להערכות מצב ולצרכי הבטחון" (להלן: החלטת משרד התחבורה מיום 9.11.2023).

למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 27.11.2023 נדחתה עתירה המעלה טענות זהות לחלוטין נגד החלטת משרד התחבורה מיום 9.11.2023.

...

דין העתירה להידחות על הסף אף מבלי לבקש את תגובת המשיבים זאת מחמת אי-מיצוי הליכים.

ואלו הדברים אשר נקבעו שם: "תיאור הדברים שלעיל מלמד כי לא כצעקתה. משרד התחבורה קיים מדי שבוע הערכה מקצועית, במסגרתה נבחנו נתוני הביקוש לשירותי התחבורה הציבורית בסוף השבוע ועלויות ההפעלה, לצד הנסיבות הביטחוניות והצרכים החיוניים, ועל פיהם הוחלט אם יש להפעיל תחבורה ציבורית בסוף השבוע המתקרב, ואם כן – באיזה אופן. בהתאם לכך, ובניגוד לנטען על ידי העותרת, ההחלטה שלא להמשיך בהפעלת התחבורה הציבורית במתכונת חירום בשבת החל מסוף השבוע של 10-11.11 הייתה נטועה היטב בנתונים הרלוונטיים לעניין, ובכלל זה בהיעדר ביקוש מצד מערכת הביטחון והציבור מחד גיסא, ועלויות התפעול הכרוכות בהפעלת מערך זה מאידך גיסא. בתוך כך, מהתכתבות בין משרד התחבורה למשרד הביטחון עלה כי אין דרישה מצד האחרון להפעלת תחבורה ציבורית בשבת (ועמדה דומה הועלתה גם בהתכתבות בין אגף התקציבים במשרד האוצר לאגף התקציבים במשרד הביטחון); ומהנתונים שהוצגו לעיל ניתן ללמוד כי הביקוש לרכבת פחת באופן משמעותי עם הזמן, והביקוש לאוטובוסים, הגם שעלה במידה מסוימת, עמד על שיעור נמוך מאד במונחים אבסולוטיים, באופן שלא מצדיק את עלות התפעול. העותרת, אשר אינה כופרת בסמכותו של משרד התחבורה להחליט אם להורות על הפעלתה של תחבורה ציבורית בסופי שבוע, בשים לב לשיקול הדעת המוקנה לו, לא הניחה תשתית ראייתית מספקת המצביעה על תמונת מצב עובדתית אחרת. במצב דברים זה, פשיטא כי קיומה של המלחמה, כשלעצמה, אינה גוזרת בהכרח את המסקנה כי קיים צורך ביטחוני או אזרחי המחייב את הפעלת התחבורה הציבורית במתכונת חירום בסופי שבוע, בוודאי כאשר הדבר אינו תואם את נתוני הביקוש בשטח. לפיכך, ובהינתן שיקול הדעת הרחב המסור למשרד התחבורה בהפעלת סמכויותיו [...], לא מצאנו כי העתירה שלפנינו מגלה טעם מבורר המצדיק את התערבותנו.

לאור כל האמור, דינה של העתירה שלפנינו להידחות על הסף.

העתירה נדחית אפוא בזאת; העותר יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך כולל של 3,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ' בכסלו התשפ"ד (‏3.12.2023).

ביני לביני, כנגד ההחלטה הוגשה עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 8223/23 התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' שרת התחבורה והבטיחות בדרכים (27.11.2023) (להלן: העתירה הראשונה)).

ביום 27.11.2023 ניתן פסק דין הדוחה את העתירה, ונקבע כך: "[...] ההחלטה שלא להמשיך בהפעלת התחבורה הציבורית במתכונת חרום בשבת החל מסוף השבוע של 10-11.11 הייתה נטועה היטב בנתונים הרלוואנטיים לעניין, ובכלל זה בהעדר ביקוש מצד מערכת הבטחון והציבור מחד גיסא, ועלויות התפעול הכרוכות בהפעלת מערך זה מאידך גיסא. [...] במצב דברים זה, פשיטא כי קיומה של המילחמה, כשלעצמה, אינה גוזרת בהכרח את המסקנה כי קיים צורך בטחוני או אזרחי המחייב את הפעלת התחבורה הציבורית במתכונת חרום בסופי שבוע, בודאי כאשר הדבר אינו תואם את נתוני הביקוש בשטח. לפיכך, ובהנתן שיקול הדעת הרחב המסור למשרד התחבורה בהפעלת סמכויותיו (בג"ץ 4769/95 מנחם ואח' נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 269-268 (2002); בג"ץ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות, פסקה 19 (26.8.2019); בג"ץ 2053/21 מקורות חברת המים בע"מ נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 30 (26.1.2022)), לא מצאנו כי העתירה שלפנינו מגלה טעם מבורר המצדיק את התערבותנו" (שם, פסקה 6).

אשר לטענה כי לא התקבלה החלטה בכתב בנוגע להפסקת התחבורה הציבורית החל מסוף השבוע של ה-11-10.11, הרי שהדברים נבחנו זה מכבר בעתירה הראשונה (בג"ץ 8223/23) שם נסקרה ההתכתבות בין שלושת הגורמים הרלוואנטיים – משרד האוצר, משרד התחבורה ומשרד הבטחון: "בתוך כך, מהתכתבות בין משרד התחבורה למשרד הבטחון עלה כי אין דרישה מצד האחרון להפעלת תחבורה ציבורית בשבת (ועמדה דומה הועלתה גם בהתכתבות בין אגף התקציבים במשרד האוצר לאגף התקציבים במשרד הבטחון)" (שם, פסקה 6).

...

ביום 27.11.2023 ניתן פסק דין הדוחה את העתירה, ונקבע כך: "[...] ההחלטה שלא להמשיך בהפעלת התחבורה הציבורית במתכונת חירום בשבת החל מסוף השבוע של 10-11.11 הייתה נטועה היטב בנתונים הרלוונטיים לעניין, ובכלל זה בהיעדר ביקוש מצד מערכת הביטחון והציבור מחד גיסא, ועלויות התפעול הכרוכות בהפעלת מערך זה מאידך גיסא. [...] במצב דברים זה, פשיטא כי קיומה של המלחמה, כשלעצמה, אינה גוזרת בהכרח את המסקנה כי קיים צורך ביטחוני או אזרחי המחייב את הפעלת התחבורה הציבורית במתכונת חירום בסופי שבוע, בוודאי כאשר הדבר אינו תואם את נתוני הביקוש בשטח. לפיכך, ובהינתן שיקול הדעת הרחב המסור למשרד התחבורה בהפעלת סמכויותיו (בג"ץ 4769/95 מנחם ואח' נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 269-268 (2002); בג"ץ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות, פסקה 19 (26.8.2019); בג"ץ 2053/21 מקורות חברת המים בע"מ נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 30 (26.1.2022)), לא מצאנו כי העתירה שלפנינו מגלה טעם מבורר המצדיק את התערבותנו" (שם, פסקה 6).

מנגד, המשיבים טענו כי דין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות בית משפט זה. בין היתר, נטען כי הסוגיה של הפעלת תחבורה ציבורית בסוף השבוע נידונה זה מכבר ונדחתה על ידי בית משפט זה; כי מאז דחיית העתירה הראשונה לא חלו שינויים בתמונה העובדתית המצדיקים את שינוי ההחלטה; כי בהתאם להוראת הפיקוד העליון 7.0101 "שבתות ומועדי ישראל בצה"ל", המפקדים נדרשים לתכנן מראש את שחרור החיילים בתאריכים שאינם נופלים בשבת או בחג, בכפוף לצרכים המבצעיים; וכי הגם שקיימים מקרים פרטניים שבהם המענה המערכתי לא מספק, לא נפל פגם בהחלטת המשיבים בכללותה.

לגופם של דברים, מתגובת המשיבים נמצאנו למדים כי נעשה מאמץ "לתפור" מענה תחבורתי בהתאם לצרכים המשתנים ביחידות צה"ל השונות, וקשה לטעון כי לא נבחנו אלטרנטיבות או שלא מופעלים פתרונות אחרים חלף הפעלת תחבורה ציבורית במהלך סוף השבוע.

סיכומו של דבר – על אף שהמענה שניתן כיום למשרתי הביטחון מעורר קשיים מסוימים, ובמקרים פרטניים איננו הפתרון המיטבי – לא מצאנו כי נפל פגם חמור בהתנהלות המשיבים המקים עילה להתערבותנו.

אשר על כן, העתירה נדחית.