עניינה של עתירה זו היא בטענת העותר לפיה משיבה 1 (להלן: הערייה), אינה רשאית לנקוט כנגדו בהליכי גבייה מינהליים בגין חובות ארנונה שהושתו על החברה.
...
[ההדגשות הוספו]
לאור מסקנתי האמורה איני נדרש לטענות נוספות שהעלו הצדדים בעתירה זו, ובכלל זאת לטענת העותר כי העירייה נמנעה מלגבות את החוב במשך שנים רבות, כך שהחוב התיישן, כי העירייה זנחה את דרישת החוב עם הסכמתה לביטול העיקול הקודם שהוטל על חשבון העותר, כי לא החזיק בנכס לפחות מאז שנת 2012, כי המבנה על הנכס ממילא נהרס וכן כי יש לראות בהשגה שהגיש כמי שנתקבלה שכן העירייה לא השיבה לה.
אשר לטענות העירייה לשיהוי בהגשת העתירה, סבורני כי באותה מידה ניתן לזקוף לחובת העירייה שיהוי מצידה בהפעלת הליכי גבייה כנגד העותר.
לא מצאתי יסוד של ממש לטענות העירייה לפיה יש לדחות את העתירה על הסף בשל היעדר ניקיון כפיים מצדו של העותר.
מאחר והעותר מיקד בסופו של יום את טיעונו בטענה באשר להליכי הגבייה, איני רואה גם מקום לדון בטענתו באשר לשאלת החזקתו בנכס, וממילא לא בטענת העירייה לפיה היה על העותר להגיש השגה, ולאחר מכן ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה ביחס לסוגיה זו.
סוף דבר
העתירה מתקבלת במובן זה שאין לנקוט בהליכי גבייה מנהליים כנגד העותר, כבעל שליטה.
