עתירה נגד החלטת עיריית נתניה להקפיא תכנית פינוי-בינוי

אולם, בהתאם לתוכנית אחד מהתנאים למתן היתר בניה פינוי מחזיקים מחלקות המקור, כאשר הערייה נרשמה כבעלים של חלק מחלקות המקור אשר היו בבעלותה של המורישה ואשר הוקצו לדרך ובכללם חלקה 24 בגוש 7423, היא הדרך מושא הבר"ע. כך מפרטים המבקשים אודות פרויקט בניה ועניינם של המבקשים בבצוע הפינוי על מנת לקדם את כל הקשור להקמת פרויקט מטעמם, וזאת באמצעות חברת סביוני טופז (להלן: טופז).

הערייה מפנה לתשובתה לצוו על תנאי, שם טענה כי דין העתירה ככל שהיא מתייחסת לעירייה להדחות על הסף בהיעדר עילה ובהיעדר יריבות וכאשר בנוסף ביקשה אכן להחריג את המקרקעין מהחלטת ההקפאה הגורפת שניתנה ביחס לכפר שלם, זאת לאור הנסיבות של הצורך לקבלת היתר בניה ומתן תעודת איכלוס לפרויקט, תוך גרימת פגיעה קשה לצדדים שלישיים שלא היו צד להליך ועמדתם לא הושמעה בפני בג"צ. אכן, בג"צ לא דן בבקשת ההחרגה אולם זו התייתרה לאור מתן פסק הדין.

כך גם טוענת הערייה כי טענה טענות של דחייה על הסף מחמת העידר עילה, העידר יריבות, שהוי וחוסר תום לב, וכך גם ביחס לגופה של העתירה, ולא בכדי ציינה הנשיאה את אשר ציינה, תוך הדגשה כי עניינה של העתירה כוון נגד החלטות שהתקבלו על ידי המדינה וועדת הפינויים, וכך גם בהתייחס לסעדים, כאשר הערייה אינה חברה בועדת הפינויים.

...

עם זאת, העירייה הביעה עמדתה כי יש לדחות את העתירה כנגדה, הן בהעדר עילה והן בהעדר יריבות.

הגם שכך, לא ניתן להתעלם מהסבר העירייה ובמיוחד כי בסופו של יום נדרש בית משפט קמא לבחון האם קיימת מניעות להמשך הדיון בתביעת הפינוי לאחר שניתן פסק הדין על המצוי בו ועל אשר אינו מצוי בו. בשאלה אחרונה זו נראה כי אין מקום להתערב במסקנה העיקרית של בית משפט קמא.

לאור האמור דין הבקשה להידחות, אולם בהתחשב בכלל הנסיבות כל צד יישא בהוצאותיו.

בית משפט השלום בנתניה בב"נ 53187-05-17 צנטנר נ' ועדה מקומית לתיכנון עמק חפר בפני כבוד השופט ארז נוריאלי בעיניין: ניר צנטנר המבקש ועדה מקומית לתיכנון עמק חפר המשיבה החלטה

המבקש עותר להורות על ביטול צו הריסה בהקשר להקמת בריכת שחייה מיתקפלת אשר הונחה בתוך חפירה ומסביבה דק עץ (להלן: "הבריכה").

אף אוהלים הם בגדר "ביניין" כאשר הם עומדים במשך חודשיים ואין כוונה לפנותם בזמן הקרוב (ר' רע"פ 5086/97 אזולאי בן חור ו-12 אחרים נ' עריית תל-אביב יפו ואח').

יפים לענייננו הדברים שנקבעו בעפ"א 40245-10-16 קפה מטינה בע"מ ואח' נ' עריית תל-אביב יפו, שם דחתה כב' השופטת העמיתה מרים סוקולוב ערעור על הכרעת דין בו הורשע נאשם בבצוע עבודות בנייה ללא היתר בבניית משטח עץ מוגבה בשטח 52 מ"ר בחצר עסק של המערערת באמצעות בניית עמודים וקורות מתכת.

לעניין זה נקבע ברע"פ 47/07 תימור מור נ' ועדה מקומית לתיכנון ובניה גבעת אלונים, בין השאר: "רמת ההוכחה הנדרשת בגין צו הפסקה שפוטי איננה רמת ההוכחה הנדרשת בהליך פלילי, אלא ברמה נמוכה יותר. בית משפט זה פסק לא אחת, כי מטרתו של צו להפסקת שימוש במקרקעין, לפי סעיף 239 לחוק, איננה סנקציה עונשית המוטלת בגין הפרת הוראות החוק, כי אם הליך שמטרתו להקפיא את הבניה באיבה". יתר טענותיו של ב"כ המבקש לרבות הטענות בדבר שתיקתן של התכניות החלות במקום באופן שיש בכך כדי להתיר הקמת בריכת שחייה פרטית, אינן מקובלות עליי וכשלעצמן אין בהן כדי להתיר הקמת מבנה שלא כדין.

...

אציין כי לעניין זה מקובלת עליי טענת ב"כ המשיבה לפיה, עבודות חפירה מתחת מפלס פני הקרקע מחייבת קבלת היתר בנייה ועל פי הנתונים שהוצגו לפניי לרבות תמונות, עולה לכאורה כי המבקש ביצע עבודות בנייה והאחדת מפלסים תוך ניסיון לגשר על פערי גבהים שלא כדין, כל זאת באופן שמחייב כאמור קבלת היתר בניה.

בהתחשב בכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול צו ההפסקה המנהלי.

בהתאם לסעיפים 226 ו-227 לחוק אני מאשר את הצו המנהלי שהוצא ביום 15.5.17 כצו שיפוטי.

בית משפט השלום בנתניה ת"פ 43425-02-11 מדינת ישראל נ' חטיב תיק חצוני: מספר תיק חצוני מספר בקשה:21 בפני כבוד השופטת הדס רוזנברג שיינרט מבקש עבד אלרחמן חטיב משיבה מדינת ישראל ע"י המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה החלטה

העובדות הצריכות לעניין ותמצית טיעוני הצדדים- עסקינן בצוים שהוצאו במסגרת גזר דין, אשר ניתן כנגד המבקש בתאריך 29/4/13, לאחר שהמבקש הורשע בעבירות של בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר, כל זאת בגין בניית בית מגורים בשטח של כ – 1000 מ"ר. בהתאם לאמור בגזר הדין, היו אמורים הצוים להכנס לתוקפם בתאריך 1/5/14.

לשיטת המבקש, לאורך התקופה שחלפה מאז מתן הארכה האחרונה, היתקיים הליך הידברות עם המישטרה, אשר בסופו הודיעה הערייה לתושבים כי התקבלה הסכמה על הקפאת צוי ההריסה בשכונה ומטעם זה לא הוגשה עד כה בקשה למתן ארכה נוספת.

מטעם המבקש צורף בהקשר זה, מכתבו של ח"כ טיבי, לפיו נעשו מאמצים בשיתוף הערייה, המישטרה ומשרד הפנים למנוע את ההריסה ואת פינוי הבתים ולבסוף הושגה הסכמה להמנע מפינוי מישפחות למשך חצי שנה.

עוד נטען בבקשה, כי עריית טייבה מקדמת תכנית מתאר כוללת ומפורטת לשכונה, הכוללת את ביתו של המבקש, כאשר תכנית הוגשה בעיניין זה לועדה הארצית למתחמי דיור מועדפים ( הותמ"ל ).

המבקש עתר, בהתבסס על החלטה זו, להאריך אף במקרה דנן את המועד לבצוע צו ההריסה השפוטי בתשעה חודשים.

...

טרם סיום אעיר, כי אין בידי לקבל את טענת ב"כ המבקש, לפיה המתווה המוסכם שאומץ בעניין חג'אג', בנוגע לצו הריסה מנהלי, יפה בדרך של קל וחומר, בהקשרו של צו ההריסה השיפוטי שבנדון.

בהתאם לסעיף 4(א) לתקנות, "בית המשפט רשאי, לאחר שעיין בבקשה, לקבוע שאין היא מצריכה דיון במעמד הצדדים, וייתן לגביה החלטה מנומקת בכתב". נוכח כל האמור לעיל, ולאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, בהתייחסות המבקש להחלטת בית המשפט, בהודעת העדכון של המבקש, בתגובת המשיבה להודעת העדכון, בהתייחסות המבקש לתגובת המשיבה ובעמדתה הסופית של המשיבה, על הנספחים שצורפו אליהן, אני קובעת בהתאם לסעיף 4(א) לתקנות, כי הבקשה נדחית ללא צורך בדיון במעמד הצדדים.

המזכירות תעביר החלטתי לצדדים.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 5577-09-12 ברסלב נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ואח' תיק חצוני: בפני כב' השופטת ריקי שמולביץ התובעת ברכה ברסלב ע"י עוה"ד אדם פיש ז"ל ו/או עו"ד משה פרזנצ'בסקי הנתבעות 1.הוועדה המקומית לתיכנון ובניה 2.עירית נתניה ע"י עוה"ד רועי בר ו/או עו"ד מישאל שרעבי פסק דין

בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים שונים, זה כשני עשורים, בקשר לנזקים נטענים שנגרמו לברסלב בעקבות הקפאת הבנייה ותוכנית איחוד וחלוקה שאושרה בשנת 1994 בחלקה 7 בגוש 8253 שהייתה בבעלותה (להלן: "החלקה המקורית") וכן בנוגע לשווי חלקה חלופית מספר 67 שקבלה כנגד החלקה המקורית (להלן: "החלקה החלופית" או "חלקה 67").

מפאת חשיבות ההחלטה להלן עיקריה ככתבם וכלשונם: "7. ככלל, עדיפה תמיד תוכנית כוללת על פני תוכנית נקודתית. אכן, יש מקרים שבהם תיכנון נקודתי יימצא מתאים וראוי לאישור, אלא שבמקרה הנידון החשיבות לבחינת התוכנית על רקע התיכנון הכולל מקבלת משנה תוקף והתכנון הנקודתי עלול להפוך למיגבלה שתיפגע בתכנון הכולל. דוקא החשיבות, הנכונה והראויה, שמייחסת הערייה לתיכנון המיתחם ולשדרוג הגישה לחוף, הם אלה שמחייבים, לטעמנו, את בחינת הצורך בהקמת המסעדה הנדונה כחלק מהתכנון הזה.

דיון והכרעה ביצוע בקירוב – המסגרת הנורמאטיבית כאמור, הסעד העקרי שלו עותרת התובעת הוא הסעד של אכיפה ובצוע בקירוב של הסכם הפשרה.

באותו מקרה הסכימה הערייה לפצות התובעת בגין סכומים שתוציא עבור רכישת שטחים, פינויים והעברתם לעירייה באמצעות המלצה למתן אחוזי בנייה במיתחם טליתא קומי בירושלים (או במתחמים אחרים).

...

איני מקבלת טענת ברסלב כי בכך פעלה העירייה לחסום את דרכה של התובעת להכשיל קיום הסכם הפשרה וחתימת הסכם התיקון (סעיף 37 לסיכומי ברסלב) וזאת בשים לב לכך שבתביעה כאן הסכימו הצדדים כי לא תוגש חוות דעתו של צביקל לאור שכר הטרחה שדרש עבורה ובשים לב לפניות הצדדים לצביקל לקבלת חוות הדעת שסורבו על ידו.

לכן, איני מקבלת התביעה לפיצויים בגין הקפאת חלקה 67.

לסיכום: בנסיבות אלה, יש לחזור להליך לפני וועדת הערר וזאת כמתחייב מהסכם הפשרה.

זוהי עתירה שנייה במספר המופנית נגד החלטת המשיבה, רשות מקרקעי ישראל, שלא להאריך את מועד ביצועו של צו לסילוק יד ולפינוי קרקע מספר 3579, שהוצא ביחס למקרקעין המצויים בישוב אל-סייד שבנגב (להלן: צו הפינוי או הצוו, ו-היישוב, בהתאמה).

לדברי העותר, חוסר הסבירות שבהתנגדות המשיבה בולט במיוחד על רקע העובדה שתוכנית ההסדרה אמורה להכנס לתוקף במהלך המחצית השנייה של שנת 2023; כך שקרוב לוודאי שהמקרקעין שעליהם ניבנה הבית יוחכרו לעותר כבר בשנה הקרובה, וצו הפינוי יהפוך בטל מעקרו.

לשיטתו, יש להחיל בעיניינו את הכלל שנקבע בפסק הדין בעיניין עפ"א (ת"א) 80137/07 דכה נ' עריית תל אביב (4.2.2008) (להלן: עניין דכה), שם הובהר כי מקום שבו אי-החוקיות שבבנייה יסודה בהתעכבות הליכי התיכנון באיזור מסוים במשך שנים רבות – יש להמנע מאכיפת צוי הריסה ולהמתין לסיום הליכי התיכנון.

עוד יצוין כי בנגוד לנטען על ידי העותר, פסק הדין שנזכר בעתירה בעיניין דכה עסק בנסיבות שאינן דומות כלל לענייננו, שבהן התבקשה ארכה לבצוע צו הריסת מבנה בשל הקפאת המצב התיכנוני במקום למשך עשור.

...

בתשובתה טוענת המשיבה כי יש לדחות את העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיו של העותר, שפלש למקרקעי ציבור, ו"הוסיף והמשיך בבנייה לאחר שנמסרו לו התראות, כאשר בשטח נמצאו כלונסאות בלבד, ואף לאחר שהתחייב כי יחדל לבנות, עד שלבסוף הקים מבנה מגורים בן שלוש קומות".

מכאן שיש לדחות את העתירה בהינתן ההלכה שלפיה בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על ערכאות אחרות; זאת למעט מקרים יוצאי דופן שבהם מתגלה טעות בסיסית שיורדת לשורש העניין או שרירות קיצונית (ראו מני רבים: בג"ץ 8035/22 חליחל נ' רשות מקרקעי ישראל (8.12.2022); בג"ץ 7189/22 עלי נ' זר, כונס הנכסים (20.12.2022)).

סוף דבר.

העתירה נדחית.