עתירה נגד החלטת משרד הפנים לדחות בקשת מעמד בישראל מכוח חיים משותפים

הרקע לעתירה וטענות הצדדים: בפני עתירה המופנית נגד החלטת המשיב מיום 4.1.15, לפיה נדחתה בקשת העותרים ליתן לעותרת מעמד בישראל מכוחו של נוהל מתן מעמד לבני זוג של ישראלים, נוהל מס' 5.2.0009 (להלן: "הנוהל").

בקשתם של העותרים נדחתה ובהחלטה מיום 4.1.15 נסקרו הטעמים לדחיית הבקשה, בין היתר, ההכרות קצרת המועד בין העותרים, שינוי הדרכון והכניסה לישראל בזהות חדשה, הסתרת מידע בדבר שהייה קודמת ממושכת בישראל תחת זהות שונה, העידר הוכחות מספקות לקיום תא משפחתי משותף וניסיונות ההשתקעות של בני המשפחה הנוספים של העותרת.

כידוע, מיתחם שיקול הדעת המסור לשר הפנים בהחלטתו אם להעניק רישיון ישיבה (או אזרחות) למי שאינו אזרח ישראלי הוא רחב (ראו לעניין זה גם: בג"צ 10609/07 זועבי נ' שר הפנים, פסקה 43 (17.5.2011); בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נ"ו(6) 289, 293 (2002); בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מ"ו(4) 505, 520 (1992)).

על פי האמור בנוהל, אם השתכנע מנהל האוכלוסין כי אכן נרקם בין בני הזוג קשר אמיתי וכי הם אמנם חיים יחדיו ומרכז חייהם בישראל יינתן לבן הזוג הזר מעמד בישראל באופן מדורג ובשלבים, זאת בהיעדר מניעה ביטחונית או פלילית לאישור הבקשה.

...

אין מדובר במסקנה בלתי סבירה המצדיקה התערבות בהחלטת המשיב.

סיכום: דין העתירה להידחות מהטעם שלא נפל בהחלטות המשיב פגם המצדיק התערבות ומהטעם שהתנהלות העותרת לוקה בחוסר ניקיון כפיים.

בסיכומו של דבר, לאור המפורט לעיל, לא מצאתי כי נפל בהחלטות המשיב פגם המצדיק התערבות ואני מורה על דחיית העתירה.

]השופט צ' זילברטל: ערעור על פסק דינו מיום 3.10.2011 של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ד"ר י' מרזל) בעת"ם 22056-07-11, בגדריו נדחתה עתירת המערערים נגד החלטת משרד הפנים שלא לשדרג את מעמדו של המערער 2 למעמד של תושב אירעי.

החריג שיצר פסק הדין בעיניין דופש חל על הנכללים בשתי הקבוצות, והמשותף למקרים בשתיהן הוא כי "היתנהלות הרשויות בטיפול בשידרוג המעמד – בתקופה שקדמה למועד הקובע – הייתה לקויה, ואי-השידרוג במועד מוקדם יותר נגרם מחמת ליקויים אלה" (עניין דג'אני, פסקה 8 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן).

סבורני כי בצדק דחה בית משפט קמא טענה זו. רישיון השהייה שקבל המערער ניתן לו טרם בחינת בקשתו לקבלת מעמד בישראל מכוח בקשתו לאיחוד מישפחות, לפי הנהלים שעמדו בתוקף באותה העת, וטרם קבלת החלטה בעיניינה - כלומר כחלק מהשלב המקדמי ולא כחלק מההליך המדורג עצמו.

נדמה אם כן שלא נפלה טעות ברורה בהתנהלות המשיב עת דחה את בקשתו של המערער בשנת 1997 על בסיס קיום מרכז חיים מחוץ לישראל, כאשר החלטתו זוכה למשנה תוקף נוכח הספיקות באשר למקום קיום מרכז חייהם של המערערים אף לאחר שנת 1997.

המשיב מוסיף כי לאחר עניין דג'אני גיבשה המדינה מדיניות אחידה, לפיה: "כל בקשה לשידרוג מעמד שהוגשה לאחר יום 1.1.2010 תידחה אך בשל השהוי שבהגשתה, לאור הנזק הראייתי המשמעותי שניגרם למשיב". מדיניות זו הוצגה לראשונה בעע"ם 9167/11 תתהירה נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול, אשר עודנו תלוי ועומד בפני בית משפט זה. המקרה הרגיל בו עולה טענת השהוי במשפט המינהלי, הוא כטענת סף אשר מכוחה ניתן לדחות עתירה המוגשת באיחור (ראו, למשל, בג"ץ 2632/94 דגניה א', אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שר החקלאות, פ"ד נ(2) 715 (1996); עע"ם 7142/01 ועדה מקומית לתיכנון ובנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673 (2002)).

...

סוף דבר בשולי הדברים, אבקש להצטרף להערות שהעיר בית המשפט בעניין דג'אני (פסקה 6 לפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור; פסקאות 19-17 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן) ביחס למציאת פתרון עבור מי שנכנסו אל גדרי ההליך המדורג טרם החלטת הממשלה, אך אינם יכולים לשדרג את מעמדם בשל חוק הוראת השעה.

בהתאם לגישת חבריי, סבורני כי יש מקום לשקול את האפשרות לביצוע בדיקה פרטנית של בקשות לשדרוג מעמד של הנמצאים במצב זה. הלכה למעשה רבים מהם מתגוררים בישראל לאורך שנים רבות ונמצאים תחת בחינה רציפה של הרשויות השונות.

לסיכום, לדעתי עניינו של המערער לא נכלל בחריג שנקבע בעניין דופש ועל כן אין מקום לשדרג את מעמדו ודין הערעור להדחות.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 62959-12-22 Slavinsky ואח' נ' משרד הפנים תיק חצוני: בפני כב' הנשיא רון שפירא עותרים 1.Liya Slavinsky 2.אנה בואודן 3.יבגני בואודן 4.ילנה בואודן ע"י ב"כ עו"ד ארתור בלאייר משיבה מדינת ישראל - משרד הפנים ע"י פרקליטות מחוז חיפה אזרחי ומנהלי פסק דין

הרקע לעתירה: לפני עתירה נגד החלטת המשיבה מיום 14.11.22 בה נדחתה בקשת העותרת 1 (להלן: "העותרת") לקבל מעמד בישראל מכוח סעיף 4א' לחוק השבות, התש"י – 1950 (להלן: "חוק השבות"), זאת לאחר שנדחתה הטענה כאילו יש לראות בה בת מאומצת של זכאי שבות.

העותרת 4 הנה ביתם המשותפת של האם ובן זוגה.

ביום 08.02.15 הגישו העותרת ובנה בקשה להסדרת מעמדם בישראל מטעמים הומנטריים בהתבסס על טענתם כי שיבתם למדינת מוצאם מעמידה אותם בסכנת חיים וכן בשל חששם מבעלה לשעבר של העותרת.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את החלטות המשיבה בעניינם של העותרים וכן את המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה שכן לא נפל בהחלטת המשיבה פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט בהחלטה, בהתאם לכללי המשפט המנהלי וכן לגופו של עניין.

עם כל הצער שבדבר, ולמרות טענות העותרים כי העותרת מסייעת לבן הזוג של האם, אין מנוס מלקבל את טענות המשיבה כי אכן העותרת ובנה לא קיימו תא משפחתי ממשי עם אמה ובן זוגה במשך שנים רבות, כאשר העותרת בחרה להישאר ולחיות במדינת מוצאה.

מכל הטעמים שפורטו - העתירה נדחית.

לאחר שהוגשה הבקשה למתן מעמד לעותר, מכוח נישואיהם של העותרים בפרגואי, ולאחר שנערך לעותרים שימוע, התקבלה ביום 17.4.11 החלטת משרד הפנים (שניתנה על ידי מר בן ארי) לפיה נדחתה בקשת העותר לקבל מעמד בישראל מכוח ההליך המדורג (בהתאם לנוהל משרד הפנים מספר 5.2.2008) (ההחלטה צורפה כנספח 2 לעתירה.

בשנת 2007 הוגש נגד העותר כתב אישום נוסף, בגין הסתננותו הנוספת לישראל.

העותרים טענו כי במסגרת ההליך המדורג ומכוח סעיף ה12 לנוהל (שמספרו 5.2.2008), על משרד הפנים לבחון שלושה עניינים, ואותם בלבד – כנות קשר הנישואין בין בני הזוג והמשך קיומו; בדיקת מרכז החיים בישראל; העדר מניעה ביטחונית או פלילית לאישור הבקשה.

משרד הפנים טען כי הסתירות העיקריות הן ביחס למועד תחילת העבודה המשותפת של בני הזוג בסופרמרקט, ביחס למועד בו הם עברו לגור יחד, ביחס לחלוקה לגבי תשלום שכר הדירה, לגבי מספר הביקורים של העותרת בכלא, ביחס להקף העזרה שהעותרת קבלה מחבריו של העותר כאשר הוא היה בכלא, ביחס לבנה של העותרת ועוד.

...

העובדה כי העותרים צירפו מכתבים מחברים המכירים אותם – אף בה אין די כשלעצמה כדי לפסול את החלטתו של משרד הפנים, הן ההחלטה הראשונה והן ההחלטה בהשגה, וזאת לאור כל האמור לעיל ביחס למידת ההתערבות של בית המשפט בהחלטות של יו"ר ועדת ההשגה, ולאור העובדה כי המכתבים לא הוגשו על ידי העותרים מלכתחילה, ועל כל פנים יש לייחס להם משקל מוגבל בלבד.

לכן ולאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי העותרים לא הרימו את הנטל שהוטל עליהם, ולא הוכיחו כי יש מקום להתערב בהחלטתו של יו"ר ועדת ההשגות.

משום כך, העתירה נדחית.

העתירה מכוונת כנגד החלטת המשיב, מיום 19.7.11, בה דחה המשיב בקשת העותר לקבל מעמד בישראל מכוח חיים משותפים עם העותרת, זאת מאחר ולא הוכח קיומם של חיים משותפים בין העותרים (להלן: "ההחלטה").

היות וכך ומאחר והטענה של העותרים לפיה הם בני זוג החיים יחדיו הופרכה על פניו במהלך הראיון שנערך עימם, בנוסף כי לא הובאו ראיות חיצוניות מחזקות הרי שאין לומר שהעותרים עברו המשוכה הראייתית הראשונית לצורך הוכחת טענתם, כזו שתחייב המשיב להביא ראיות פוזיטיביות להפרכת טענתם [איבחנו מבג"צ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח (1) 919].

...

על כן, אני סבור שלא נפל פגם בהחלטה המצדיק התערבותו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים.

סיכום: בסיכומו של דבר אני קובע כי המשיב פעל במסגרת סמכותו ובחן את הנתונים שהובאו בפניו.

בהתאם אני מורה על דחיית העתירה.