עתירה נגד החלטת משרד הפנים בעניין אישור כניסת אשה לארץ

הרקע לעתירה וטענות הצדדים: לפני עתירה נגד החלטת המשיב מיום 18.12.14 אשר דחתה את בקשת העותרת ליתן לאמה, הגב' סוהילה עמעלי, אשרת ביקור בישראל.

קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין אזרחותה של האם, כאשר העותרת טוענת כי אמה הנה פלסטינית שהייתה תינוקת כאשר הוריה ברחו מהארץ לסוריה בשנת 1947 והמשיב טוען כי המוזמנת הנה ילידת סוריה ואזרחית סוריה.

ביום 18.12.14 נשלחה לעותרת החלטת המשיב על סרוב בקשתה ליתן אשרת כניסה לאמה ולפיה בהתאם לתיקון לחוק האזרחות/הכניסה לישראל – הוראת השעה, התשס"ג – 2003 (להלן: "הוראת השעה"), לא ניתן לאשר כניסה לישראל לאזרחי מדינת סוריה.

נטען כי סוהילה אינה מהוה סיכון ביטחוני והיא אשה מבוגרת.

נטען כי בעניינינו מדובר בבקשה להתיר כניסה של מי שמרבית חייה חיה בסוריה ומחזיקה בדרכון סורי ולכן החלטת המשיב ניתנה כדין ולא ניתן להתיר את כניסתה של האם כל עוד הוראת השעה עומדת בתוקפה.

עם זאת נבהיר כבר כעת, לעניין הליך בחינת הבקשה שתוגש, כי "...על פי סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק) כניסה לישראל ושהייה בה של מי שאינו אזרח ישראלי מותנית בקבלת אשרה ורישיון ישיבה מתאימים. הסמכות ליתן את האשרות ורישיונות הישיבה מסורה לשר הפנים, ולו שיקול דעת רחב בנושא (ראו: סעיף 2 לחוק; בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992); עע"ם 7422/07 אלכסנדרובה נ' משרד הפנים (2.7.2008), פסקה 7 וההפניות שם) [עמ"מ 3919/14 בארי מרטין לורנס ברנט נ' רשות האוכלוסין וההגירה ואח', (18.6.2015)].

...

המשיב חזר ועיין בהודעת העותרת ונותר בעמדתו כי לא נפל כל פגם בהחלטה ודין העתירה להידחות.

דיון והכרעה בהליך: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי בשים לב לנתונים שהיו בפני המשיב החלטתו סבירה ואין עילה להתערב בה. עם זאת, מאחר ונטען בפני כי לא הובאו בפני המשיב כל הנתונים הנכונים או לפחות לא היו לנגד עיניו, כי אז יש להחזיר את עניינן של העותרת ואמה אל המשיב לדיון מחדש על בסיס הנתונים והטענות שהוצגו לפני ואשר יוצגו לפני המשיב.

בכפוף לאמור דלעיל, העתירה נדחית.

בפני עתירתו של העותר נגד החלטת המשיב מיום 5.10.14, לפיה היתנה המשיב אישור כניסה לישראל לגב' אשוטינה אירנה (להלן: "המוזמנת"), בכפוף להפקדת ערבות על סך 15,000 ₪.

נטען כי במצב הדברים הקיים, כאשר תוך פרק זמן קצר של מספר חודשים העותר הגיש שתי בקשות למתן אשרת כניסה מכוח נוהל חיים משותפים לשתי נשים שונות, הצעירות ממנו בשנים רבות, עולים ספקות כבדים באשר לכנות הקשר בין העותר למוזמנת.

כידוע, מיתחם שיקול הדעת המסור לשר הפנים בהחלטתו אם להעניק אישור שהייה בישראל למי שאינו אזרח ישראלי הוא רחב (ראו לעניין זה: בג"צ 10609/07 זועבי נ' שר הפנים, פסקה 43 (מיום 17.5.2011); בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נ"ו(6) 289, 293 (2002); בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מ"ו(4) 505, 520 (1992)).

כמו כן, הוא קיבל מהמדינה סיוע משפטי לצורך ייצוגו בהליך זה. על כן, גורמים שונים מטעם המדינה הכירו ביכולותיו הכלכליות המוגבלות ובמצבו הכלכלי הקשה וקיימת אף החלטה שיפוטית של ההוצל"פ בעיניין זה. בנסיבות אלו, ניתן לקבוע כי החלטת המשיב, המתנה את כניסתה של המוזמנת לארץ בהפקדת ערבות בנקאית בסך 15,000 ₪ על ידי העותר, הנה בלתי סבירה.

ההחלטה למעשה קובעת כי המוזמנת תוכל להכנס לארץ, אך עצם העובדה שהמשיב מתנה את כניסתה בהפקדת ערבות בנקאית כה גבוהה מצד העותר, אשר הנו במצב כלכלי קשה ומוכרז כחייב מוגבל באמצעים, גורמת לאישור המשיב את כניסתה של המוזמנת לארץ להיות חסר תועלת שכן כניסתה אינה אפשרית לאור הערבות הגבוהה שנקבעה.

...

סבורני כי אין להשלים עם מצב שבו אדם לא יוכל להזמין לארץ בת זוג פוטנציאלית אך ורק בשל חוסר יכולתו הכלכלית לשאת בערבות הבנקאית שנקבעת לשם הבטחת יציאתה ויש בכך משום פגיעה קשה בעיקרון השוויון: אדם בעל יכולת כלכלית יוכל להפקיד את הערבות ולהזמין את בת הזוג הפוטנציאלית להיכנס לישראל ומי שאין ידו משגת לא יוכל להזמין את בת הזוג הפוטנציאלית להיכנס לישראל.

במצב דברים זה סבורני כי היה על המשיב ליתן משקל רב יותר לסוגיית מצבו הכלכלי של העותר ולעובדה שהעותר הוכר על ידי המדינה, והדבר אף עוגן בהחלטה שיפוטית, כאדם בעל יכולת כלכלית מוגבלת ביותר.

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, העתירה מתקבלת במובן זה שעניינו של העותר יוחזר אל המשיב, אשר יבחן מחדש את העניין, לאור המפורט לעיל, ויקבע תנאים לכניסתה של המוזמנת לארץ, אשר יהיה באפשרותו של העותר לעמוד בהם, לנוכח מצבו הכלכלי הקשה.

בבית המשפט העליון עע"ם 3881/09 - א' בפני: כבוד השופטת ע' ארבל המערער: פלוני נ ג ד המשיב: משרד הפנים בקשה לסעד זמני ולעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.3.09 בעת"מ 2257/08 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' ברוש בשם המבקש: עו"ד ר' ברוש ][]החלטה

המבקש עתר נגד החלטת המשיב בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בטענה שיש לאפשר לבת זוגו להסדיר מעמדה בהתאם לנוהל.

בית המשפט הדגיש את העובדות העומדות בבסיס החלטתו של המשיב, לפיהן נכנסה אישתו של המבקש לישראל שלוש פעמים בדרכונים מזויפים; עסקה בזנות; שהתה בארץ באורח בלתי חוקי עד אשר הורחקה על ידי שילטונות ההגירה; ונישאה בנישואין פקטביים לאזרח ישראל, ככל הנראה כדי לזכות במעמד בישראל.

המבקש מאמת כי אכן מספר פרטים עובדתיים הושמטו מן העתירה שהגיש, ואולם זאת מפני שהוא וסבטלנה נתונים לאיום מצדם של סוחרי נשים שהביאו את סבטלנה לישראל, המקים חשש לחייהם ולחיי בני משפחתה של סבטלנה באוקראינה.

ראשית, באשר לבקשה למתן היתר כניסה לאשת המבקש.

...

בחנתי את הבקשות על נספחיהן והגעתי למסקנה כי דינן להידחות.

בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי סיכוייו של המערער לזכות בערעורו הינם גבוהים במידה המצדיקה מתן סעד זמני.

לפיכך הבקשות נדחות.

טענות כנגד משרד הפנים שנידונו במסגרת ההליך המינהלי במסגרת הדיון בעתירה המנהלית התקבלה עמדת התובעים כנגד עמדת משרד הפנים בעיניין מתן היתר לכניסת התובעת לישראל לצורך קיום השימוע, חרף עמדת משרד הפנים בדבר קיום שימוע בקונסוליה הישראלית בעוד התובעת שוהה בחו"ל , זאת בכפוף לקביעת ערובה מתאימה כתנאי למתן היתר כניסה לישראל.

בהחלט שוכנעתי נוכח האמור בפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית כי מיתקיים קשר סיבתי בין היתנהלות משרד הפנים במסגרת הטיפול בבקשת התובעים לבין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים נוכח העיכובים בטיפול בבקשה למתן היתר כניסה לישראל וכי לו הייתה מתקבלת החלטה סבירה בנוגע לסכום הערבות וכן ניתן היה לתובעת היתר כניסה לישראל על מנת שתתגורר יחד עם התובע עד לקיום השימוע בישראל ,כל זאת תוך זמן סביר, הייתה נמנעת מהתובעים עגמת הנפש בגין נתוק הקשר המשפחתי זוגי ביניהם.

לעניין זה בהחלט אין להיתעלם מהעבר של התובעת שנכנסה לישראל פעם אחת תוך הצגת מצג כוזב , יצאה את הארץ וחזרה לישראל , והועסקה בזנות כקורבן סחר בבני אדם.

ראשית, אין כל דרך לקבוע כי לכל המאוחר היה מקום לאשר רישיון עבודה לתובעת בתחילת שנת 2010, בשל הבדיקה שנדרשה מול משטרת ישראל נוכח קיומו של חשד בשל עברה של התובעת בשהותה בישראל בשנים 2004-2005 בתחום הסחר בנשים ונוכח עברו של התובע שהצריך גם כן בדיקה של המידע הקיים במשטרת ישראל.

...

אם ניישם את קביעות השופטים בעניין גליק על ההליך שבפניי ניתן לקבוע כי מאחר שבמועד הגשת התביעה הנזיקית היה מדובר במעשה עשוי ובנזק שהתגבש שכן התביעה הוגשה בשנת 2014 והסעד בשל אובדן הכנסה התבקש עבור השנים 2010-2012 ו, אין למנוע את בירור התביעה הנזיקית למרות שהתובעים לא פעלו בדרך של תקיפה ההחלטה במסגרת הליכים מנהליים, אלא שאני סבורה כי יש להחיל בנסיבות העניין את דוקטרינות חובת הקטנת הנזק והאשם התורם בנוגע לטענות התובעים לפיצוי בשל אובדן הכנסת התובעת עד למועד בו ניתנה לה אשרת עבודה.

אשר לפרק הזמן שחלף בין המועד שבו התקבל הערר במשרד הפנים ביום 7.12.2011 לבין המועד שבו אושרה לתובעת אשרת העבודה ביום 8.11.2012, אני מקבלת את טענת התובעים כי העיכוב במתן אשרת העבודה בשל העובדה שלא ניתנה החלטה בערר שהוגש בפרק זמן סביר מהווה חריגה מההתנהגות הסבירה של רשות ציבורית ביישום הנוהל של משרד הפנים שכן על דרך הכלל נדרש משרד הפנים להעניק לבן הזוג הזר השוהה בישראל אשרת עבודה, התנהגות העולה כדי התרשלות בעיקר נוכח העובדה כי הליך הטיפול בבקשה שהגישו התובעים נדון בבית המשפט לעניינים מנהליים וכבר נמצא לגבי הפעולות המקדמיות שביצע משרד הפנים טרם מתן אישור לכניסת התובעת לישראל כי הן פעולות שנעשו תוך חריגה מהנורמה המנהלית הסבירה.

עם זאת איני סבורה כי הנזק שנגרם לתובעת משתרע על פני כל התקופה שממועד הגשת הערר ועד למועד אישור אשרת העבודה שכן הערר שהתקבל ביום 7.12.2011, שכן מתקופה זו יש לגרוע את פרק הזמן הסביר שנדרש למשרד הפנים לצורך הדיון בערר שהוגש עד למתן ההחלטה, כך שמצד אחד ניתן לקבוע כי פרק זמן של 11 חודשים אינו סביר בנסיבות העניין וזאת בהיעדר נימוק למעט הטענה בדבר עומס עבודה המוטל על עובדי משרד הפנים ומצד שני גם אין למנות את התקופה החל מהיום שבו הוגש הערר שכן כבכל הליך מעין שיפוטי נדרשת הרשות הציבורית לפרק זמן מסוים לצורך בחינת הבקשה וגיבוש ההחלטה בה. על פי הנוהל של משרד הפנים בסעיף ב(4) אשרת עבודה ניתנה לתקופה של עד 6 חודשים שבמהלכן נמשך תהליך הבדיקה וזו אכן התקופה שאושרה לתובעת בהחלטה שניתנה על ידי משרד הפנים ביום 8.11.2012 .לכן, בנסיבות העניין אני סבורה כי הפיצוי הראוי בהיעדר ראיה אחרת למשך הזמן הסביר שנדרש היה למשרד הפנים להכריע בערר, הוא חיוב משרד הפנים באובדן ההכנסה שנגרם לתובעת לתקופה של 6 חודשים ,זאת ככל שהיה נבחן הערר שהגישה התובעת תוך זמן סביר וכתוצאה מכך הייתה זכאית התובעת לאשרת עבודה בישראל.

הרקע לעתירה וטענות הצדדים: בפני עתירה כנגד החלטת המשיב מיום 29.3.09, לפיה נדחתה בקשת העותר לאשר את כניסתה לארץ של אשתו, גב' ראיסה בן מנחם (להלן: "ראיסה") וכנגד החלטת המשיב שלא לפטור את המבקש מתשלום אגרה הכרוכה בהגשת הבקשה לאישור כניסת האישה לארץ.

על שיקול הדעת הרחב המסור לשר הפנים בבואו לבחון בקשות מסוג אלו שבפני ובקשות שונות שענינן קבלת מעמד ואשרת שהיה בישראל, והקף ההתערבות המצומצם של בית המשפט בהחלטותיו של המשיב ראה דברים שנאמרו בעע"ם 7422/07 לודמילה אלכסנדרובה ואח' נ' משרד הפנים – מנהל האוכלוסין ואח', (ניתן ביום 2/7/08), פורסם באתר הרשות השופטת: http://elyon1.

בנסיבות אלו אין להתערב בהחלטת המשיב לפיה אין לאשר לראיסה להיכנס לארץ על מנת שבני הזוג יוכלו לפעול במסגרת ההליך המדורג להסדרת שהייתה, מאחר שהבירור הראשוני בעניינם של העותר ושל ראיסה העלה יסוד סביר לחשש כי מדובר בקשר פקטבי למטרת השגת אישור שהייה לראיסה בישראל.

...

על כן, בנסיבות העניין, סבורני כי לא ניתן לקבוע כי החלטת המשיב אינה סבירה בנסיבות העניין, זאת מאחר שנסיבות המקרה מעלות חשש אמיתי להיות הנישואים בין העותר לראיסה נישואים פיקטיביים, שאינם מעמידים זכות אמיתית לישיבת קבע בארץ ולקבלת אזרחות, זאת כאשר קיימות ראיות מנהליות המצביעות על היותם של הנישואים נשואי דמה (פיקציה).

על כן, מאחר שלא ניתן לקבוע כי החלטתו של המשיב בעניין זה, לפיה קיים חשש סביר כי נישואיהם של העותר וראיסה הנם נישואים פיקטיביים לצורך השגת אשרת שהייה, הינה החלטה שאינה במיתחם הסבירות, סבורני כי, בנסיבות העניין, לא נפל בהחלטת המשיב פגם המצדיק התערבותו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים ואין מקום להתערב בהחלטת המשיב גם לגופו של עניין.

אשר על כן, אני מורה על דחיית העתירה.