התכנית האמורה באה לעולם, על רקע החלטת ממשלה מס' 2371, שהתקבלה ביום 31.10.2010, ועניינה ב"העצמה ופיתוח של העיר לוד".
מעבר לכך נטען, כי "משעה שחלק מן העותרים ביקשו למחוק את העתירה המינהלית [...] תוך שהם מסכימים למתווה הדיוני המאפשר להם להגיש את התנגדויותיהם לתכנית ולהשמיען בפני החוקר שמונה לטובת העניין, העותרים מושתקים בעת הזו מלטעון כנגד חוקיות הפקדת התכנית, משום שלמעשה זנחו טענותיהם לעניין זה".
לבד מטענות הסף, הוסיפו משיבי המדינה וטענו, כי דין העתירה להדחות גם לגופה, נוכח העובדה כי "המתוה שנקבע הוא הוגן, סביר ומידתי בנסיבות העניין ולפיכך אין מקום להתערב בו, זאת במיוחד בהנתן שיקול הדעת הרחב הנתון למועצת מקרקעי ישראל בקבלת החלטות מקצועיות". בתוך כך נטען, כי "תושבי שכונות ס"א וס"ח הם על-פי רוב פולשים אשר בנו ללא היתר על קרקע חקלאית בבעלות המדינה. לפיכך, אין ממש בטענות הכלליות של העותרים בדבר פגיעה בזכויותיהם הקנייניות ובזכותם לפצוי עקב הסדרת השמוש בקרקע". זאת בפרט מקום שבו "אחת ממטרות ההסדר היא ליתן לתושבי השכונות היזדמנות לרכוש זכויות בקרקע כדין תוך מתן הטבות משמעותיות [...] כל זאת לפנים משורת הדין". ממילא, "מדובר למעשה בהסדר מיטיב בנסיבות העניין". עוד טענו משיבי המדינה, כי יש לדחות את העתירה, "ולו מן הטעם שהיא מוגשת בשמם של 207 עותרים שונים". לעניין זה צוין, כי "קיים קושי משמעותי הנובע מכך שהעתירה הוגשה במשותף על ידי עותרים כה רבים, מבלי שזו מתייחסת אף לא לפגיעה קונקרטית אחת הנגרמת להם", ובפרט מקום שבו "מצבם [של העותרים] למול מתוה ההסדרה בודאי שונה אחד מהשני". בהקשר זה גם נטען, כי ב"כ העותרים "אוחז בחבל בשני קצוותיו"; מחד גיסא, הגיש "מספר רב של התנגדויות מנומקות ומבוססות", ומאידך גיסא, "באותה נשימה טוען כי נפגעה זכות הטיעון וזכות ההיתנגדות לתכנית של העותרים". בנוסף נטען, כי "יש לדחות את הטענה לפיה מתוה ההסדרה אינו מפורט וברור מספיק, ומשום כך השלכותיו הצפויות אינן ברורות. מתוה ההסדרה שאושר הוא מתוה עיקרוני, מפורט ומנומק אשר היתקבל ופורסם בהתאם לסטאנדארטים המקובלים במקרים כגון דא"; כי "יש לדחות את ניסיונותיהם של העותרים לגזור מנסיבות המקרה של שכונת כפר שלם לענייננו"; וכי "אין בסיס לטענה כי התכנית הופקדה מבלי שהתמלאו התנאים הנדרשים [...] במועד הפקדת התכנית ניתנה כבר החלטת מועצה, גובשו עקרי המתוה המוצע על ידי הצוות וההפקדה אושרה על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה".
גם המשיבות 6-5 (עריית לוד והחברה הכלכלית ללוד בע"מ) הגישו תגובה מקדמית לעתירה, ובה חזרו על חלק מהטיעונים שנטענו על-ידי משיבי המדינה.
...
בתגובתם המקדמית, טענו המשיבים 4-1 (מועצת רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), שר האוצר, הותמ"ל ומשרד הבינוי והשיכון) (להלן: משיבי המדינה), כי דין העתירה להידחות על הסף.
תחילה טענו, כי "מתווה ההסדרה משקף החלטת מדיניות של המשיבים להסדיר קניינית את השכונות מושא העתירה, הגם שלא קיימת חובה משפטית לעשות כן, לאור מעמדם של רוב התושבים בקרקעות שבשכונה שהן קרקעות שבבעלות המדינה". עוד טענו, כי יש לדחות את העתירה על הסף, גם מחמת "היותן של הטענות המועלות במסגרתה מוקדמות, ולנוכח קיומו של סעד חלופי בכל הנוגע לטענות כנגד מוסדות התכנון". לדבריהם, "אין כל מניעה כי את טענות העותרים כי נפל פגם בהפקדה יעלו בשלב הדיון בהתנגדויות. טענה זו תיבחן על ידי הותמ"ל, וככל שיהיה בכך צורך, טענות העותרים בעניין זה שמורות". מה גם, ש"מקומן של טענות אלו להתברר, בבוא העת, אם וכאשר, בפני בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים".
מכאן, שמדובר ב"החלטה לאקונית, סתומה ורב בה הנסתר על הגלוי", ומשכך יש לקבוע, כי העותרים "עמדו בנטל ההוכחה המצדיק הוצאת צו על תנאי כמבוקש בעתירה".
לאחר עיון בעתירה, ולמקרא הודעות העדכון והתגובות שהוגשו לגביהן, באתי לכלל מסקנה כי העתירה מיצתה את עצמה במתכונתה הנוכחית, ודינה להימחק.
אקדים ואציין כי אני מסכימה עם חברי השופט נ' סולברג כי בעת הזו, נוכח ההתפתחויות והשינויים שחלו מאז הוגשה העתירה ואשר פורטו על-ידו, דין העתירה להימחק, תוך שטענות העותרים שמורות להם.
עוד ניתן להתרשם, כך אני סבורה, כי הפתרונות בנושא זה יצאו נשכרים מקיום דיאלוג עם האוכלוסייה המתגוררת במקום, להבדיל מקבלת החלטות המונחתות "מלמעלה" (ראו והשוו גם: חני אופק-גנדלר "תסקיר השפעה על הקהילה ככלי להשמעת קולות משותקים בחברת משוסעת" משפט וממשל יא 199 (2007)).
