עתירה נגד החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה שלא לקיים דיון בערר

תחילה הגישה המערערת ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה שליד עריית בת ים, מתאריך 24.11.16.

החלטת ועדת הערר ועדת הערר, קיימה דיון ביום 7.7.15 ואף ערכה ביקור בנכס ביום 25.8.15.

טענות המשיבה בעירעור המשיבה טענה בעירעור, כי טענות המערערת לחיוב רטרואקטיבי אסור, אינו מצוי בסמכות ועדת הערר, וקביעתה כי נושא זה אינו בסמכותה נעשתה כדין; כי המערערת אף הגישה עתירה מנהלית מתאימה שנמחקה מחוסר מעש (עת"מ 41816-08-15), ומכאן שהנה מודעת לצורך בהגשת עתירה מנהלית בנושא חיובים רטרואקטיביים; לעצם הטענה בדבר חיוב רטרואקטיבי ציינה, כי המערערת לא חויבה כלל בגין אלפי מטרים רבועים בהם עשתה שימוש ועושה שימוש גם כיום במסגרת חניון בתשלום; כי אין כל סיבה לסווג חניון במבנה בסווג של חניון פתוח שאינו מקורה או חניון בתשלום לסווגו כחניון שלא בתשלום, בהיותם לא תואמים לנכס, ולפיכך אין מקום לידון מחדש בשאלה העובדתית של סיווג הנכס שאושר בהחלטת ועדת הערר; כי אין מחלוקת ביחס לגודל השטח המחויב אלא רק לסיווגו.

בכל הקשור עם עצם ההצדקה לחיוב ארנונה רטרואקטיבי ציין ביהמ"ש העליון בפרשת חברת החשמל וכן בעע"מ 1280/10 מעונות מכבי נ' עריית רמת גן (18.3.2012) (להלן: "עניין מעונות מכבי") כך: "על דרך רוב, חיוב רטרואקטיבי בארנונה אינו תקף, אלא אם היתקיימו טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את סתירת החזקה כי לא הוקנתה לרשות מקומית סמכות להטיל חיובים למפרע ואת הכללת ההחלטה בתוך מיתחם הסבירות (שם, בפס' 59-57; עע"ם 7749/09 אורט ישראל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים (30.11.2011)). כך למשל, נקבע כי תנתן חשיבות מיוחדת להתנהלותו של הנישום ולבחינת השאלה האם רובץ לפתחו "אשם" כלשהוא (פרשת חברת החשמל, בפס' 57)" (ההדגשה שלי א.ב.).

"במסגרתו של מבחן הסמכות נקבע כי כל אימת שאין הסמיכה מפורשת בחוק להטלת חיוב רטרואקטיבי, קמה חזקה פרשנית נגד תחולה למפרע. חזקה זו ניתנת לסתירה בהנתן טעמים טובים. אם הצליחה הרשות לסתור את החזקה, כי אז יש לבחון את החיוב הרטרואקטיבי בראי השיקולים 'הרגילים' לבחינת שיקול-הדעת המינהלי ובראשם מבחן הסבירות .... בתוך כך, יש לאזן בין מידת הסתמכותו של הנישום ואנטרס הסופיות העומד לו, לבין האנטרס הצבורי שבקיום החוק וגביית מס אמת. חשיבות נודעת גם לשאלה על מי רובץ האשם לכך שהחיוב נגבה למפרע, משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית וכן לשאלה אם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות .... מכל מקום, 'רק במקרים נדירים, אשר בהם החיוב הרטרואקטיבי יעמוד במבחני הסמכות והסבירות – 'תיפתח' ידו של בית המשפט ויותר החיוב'". כב' הש' דנציגר, סבר כי יש לדחות העירעור לאור הסתמכותו הנטענת של המחזיק על פראקטיקה רבת השנים שלא לגבות ממנו ארנונה ועל רשלנותה המובהקת של הערייה, אשר במשך שנים ארוכות חדלה לחובתה לגבות ארנונה בגין הנכס.

...

המסקנה המתבקשת הינה כי דין החיוב הרטרואקטיבי שהוטל על העותרת לתקופה שבין 1.1.2008 ועד 30.11.2011 להתבטל.

משהוועדה בחנה בעיניה את הנכס, שימושיו וגודלו, אין לבוא עמה טרוניה על הנמקה שאינה מספקת לכאורה, ומכאן שדין טענות המערערת המתייחסות לקביעות שבעובדה, בהן אין נוהגת ערכאת הערעור להתערב, להידחות.

סוף דבר דין העתירה המנהלית להתקבל בחלקה בהתייחס לתקופה שבין 1.1.08-30.11.2011 לאור היות החיוב שהושת בשנת 2011 רטרואקטיבי ללא טעם מבורר שבדין בנסיבותיו של מקרה זה. מנגד, דין הערעור להידחות באשר הינו עוסק, בחלק שאינו מתייחס לחיוב הרטרואקטיבי, לחיובי ארנונה הן לסיווג והן לגודל הנכס שנבחנו ע"י הוועדה באופן מפורט בביקור שערכה במקום ואין להתערב בקביעותיה העובדתיות, לא לעניין הסיווג ולא לעניין גודל הנכס בו נעשה שימוש.

העותרת לא השלימה עם ההחלטה והגישה ערר לועדת הערר לעינייני ארנונה במועצה המקומית מבשרת ציון (להלן: ועדת הערר).

המשיבה היתנגדה לקיום הדיון, ומכל מקום, הבהירה כי לא תטען לשהוי בעת הגשת עתירה חדשה, ככל שייקבע כי ועדת הערר אינה מוסמכת לידון בעיניין כלשהוא מהעניינים שהעותרת העלתה לפניה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להמחק על הסף, בכפוף לזכותה של העותרת להגיש עתירה חדשה, ככל שיתעורר הצורך בכך לאחר החלטת ועדת הערר או לאחר פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בעירעור על החלטת ועדת הערר, ובכפוף להצהרת המשיבה שלא תעלה טענת שהוי בכל הנוגע לאותם נושאים שייקבע כי ועדת הערר אינה מוסמכת לידון בהם.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להימחק על הסף, בכפוף לזכותה של העותרת להגיש עתירה חדשה, ככל שיתעורר הצורך בכך לאחר החלטת ועדת הערר או לאחר פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בערעור על החלטת ועדת הערר, ובכפוף להצהרת המשיבה שלא תעלה טענת שיהוי בכל הנוגע לאותם נושאים שייקבע כי ועדת הערר אינה מוסמכת לדון בהם.

העותרת תשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ₪.

זהו ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה שליד עריית גבעתיים מתאריך 9.2.20, שניתנה בעררים מאוחדים 8/18 ו-9/19 (להלן:"ההחלטה"), שבגדרה נדחו עררים שהגישו המערערים על החלטת מנהל הארנונה לסווג שטח הצמוד לדירתם כ"מרפסת" ולא כ-"מרפסת גג". העובדות הרלוואנטיות בקצרה: 1.1 המערערים הם הבעלים והמחזיקים של דירת מגורים ברחוב ריינס 1 בגבעתיים בקומה ראשונה של ביניין מגורים בן 12 קומות שהוא חלק ממבנה/פרויקט בנייה הידוע בשם "מיתחם גבע". בפרויקט זה שני בנייני מגורים סמוכים בני 12 כל אחד שניבנו על מסד קומת מסחר גבוהה שהיקפה רחב בהרבה מהם.

בו בזמן, ועדת הערר היתעלמה מפסקי דין שאליהם הפנו המערערים ולא קיימה דיון באשר ליישומם על המקרה הנידון.

בפרט היתעלמה הועדה מהחלטה בערר 140014003 מור אלי נ' מנהל הארנונה בעריית תל אביב (9.1.17) שאליה הפנו המערערים שבה נדון מקרה דומה מאד למקרה שלנו.

בנוסף, נוסח צו הארנונה איננו מתיר מקום לפרשנות שלה עותרים המערערים, שכן קיימת הפרדה הרמטית וברורה בין שני סוגי המרפסות.

4.9 לעומת החלטה זו - שאליה הפנה ב"כ המערערים בטיעוניו לפני ועדת הערר ולא זכתה להתייחסות כזו או אחרת - התבססה וועדת הערר על מקרה אחר בעמ"ן 25351-12-15 מיכאל גולן נגד מנהל הארנונה של עירית תל אביב, שעם כל הכבוד, לא זו בלבד שגם בו המקרה נבחן על בסיס ההגדרות הלא זהות בצו הארנונה של תל אביב, אלא ששם, בנגוד לפס"ד בעיניין מור אלי הנ"ל, המצב העובדתי כלל אינו דומה לשלנו ואינו מציף בעייתיות דומה לשלנו.

...

מכל מקום, מבלי להמעיט מכל האמור לעיל ומבלי להתיימר לקבוע מסמרות בהעדר נתונים מספיקים - נדמה שההפניה אל ההגדרה הנ"ל אינה מסייעת בהכרח לטיעונו של המשיב.

יש להפנות בעניין זה לפסק הדין בעניין אורט הנ"ל שעליו התבסס המשיב: "כאן ראוי להדגיש, כי גישת הפרשנות הדווקנית לדיני המס (במובן של פרשנות מצמצמת) איננה נוהגת עוד בשיטתנו. אמור מעתה: פרשנות מצמצמת איננה כלל פרשנות – פירוש מצמצם עשוי להיות תוצאתו של תהליך פרשנות תכליתית. "כאשר חוק מתפרש על-פי תכליתו, יש שהפירוש המתקבל הוא מצמצם ויש שהוא מרחיב..." ועוד נאמר בהמשך כך: "אף בעניין פירוש דיני המס לטובת הנישום יש לדייק: כאשר לשון החוק משתמעת לשתי פנים, יש להתמיד בתהליך הפרשני עד לגיבושה של תכלית החקיקה הסופית. רק בסוף תהליך פרשני זה, כאשר מוצו כל האמצעים לגיבוש תכלית החקיקה, ונותר ספק לגבי התכלית הסופית – "ככלל של ברירת דין מתירים את הספק לטובת הנישום". 4.13 סופו של דבר, לאור כל האמור אני מקבלת את הערעור וקובעת כי יש לסווג את השטח שבמחלוקת כ"מרפסת גג".

המשיב ישלם את הוצאות המערערים לרבות שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

בהחלטה כפי שהוכתרה מיום 8.12.2019 שיצוין שבמהותה היא פסק דין (להלן: החלטת הסילוק) סולקה על הסף עתירת המערערת שכללה שתי זרועות: האחת, עתירה לביטול החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה שליד עריית חיפה שדחתה ערר שהגישה המערערת על חיובה בארנונה, ולמתן צו הצהרתי שלפיו המשיבה, עריית חיפה, רשאית לחייב אותה בתשלום ארנונה רק בגין שטח המגורים שמוחזק על ידה (להלן: ועדת הערר, הערייה, ו-עניין הארנונה, בהתאמה); והשנייה, עתירה לביטול קנסות פיגורים שהוטלו על המערערת בשל דוחות חנייה שלא שולמו מהשנים 2010-2001 (להלן: עניין דוחות החנייה).

כן הובהר בהחלטת ועדת הערר כי בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק הערר) אין לועדה סמכות עניינית לידון בטענה לחיוב רטרואקטיבי, ומשכך נדחתה הטענה על הסף.

עוד נטען כי ועדת הערר כלל לא קיימה דיון בערר וכי לא ניתנה למערערת היזדמנות להוכיח את טענותיה.

בעיניין הארנונה טוענת המערערת כי המסלול לתקיפת החלטות של ועדת ערר לעינייני ארנונה שנוי במחלוקת, וקיים לגביו חוסר בהירות בפסיקה.

לצד זאת צרפה המערערת שורה ארוכה של פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט זה (בין היתר, פסק הדין ב-עע"מ 8329/14 עריית קרית אתא נ' קורן (31.5.2016) (להלן: עניין קורן)) שבהם נקבע לשיטתה כי הערכאה המוסמכת לידון בטענות נגד החלטות של רשויות מקומיות בכל הנוגע לפקודת המסים (גביה) היא בית המשפט לעניינים מינהליים.

...

ביום 6.9.2018, לאחר שלא הצליחה לתאם עם המערערת ביקור בדירה, הודיעה העירייה למערערת על שינוי סיווג הדירה לצורך חישוב דמי הארנונה מ"מגורים" ל"עסקים" וזאת בנימוק שלפיו "מבדיקות שערכנו עלה כי הנכס שבנדון משמש לטעמנו כמשרד עו"ד". בהודעה צוין כי סיווג הדירה תוקן החל מיום 1.11.2017, כך שיתרת חוב הארנונה של המערערת עד לסוף שנת 2018 עמדה על סך של 16,396.18 ש"ח. ביום 28.10.2018 פנתה המערערת למנהל הארנונה בעירייה והגישה השגה על שינוי סיווג הנכס.

כך או אחרת, גם בנושא זה דין הערעור להידחות.

משנדחה הערעור על כל חלקיו אין המערערת יכולה להישמע בטרוניה על כי בית המשפט הורה על חילוט הערבות, כפי שעשה, על חשבון הוצאות המשפט והחוב לעירייה.

סוף דבר אם תישמע דעתי, אציע לחבריי כי הערעור יידחה על כל חלקיו, והמערערת תישא בהוצאות העירייה בסך 10,000 ש"ח. ת השופט י' עמית: אני מסכים.

מרבית המחלוקות נדונו והוכרעו על ידי ועדת הערר לעינייני ארנונה שליד עריית שפרעם, שקבעה את שטחי הנכסים שבחזקת העותרת וסיווגם.

העותרת נדרשה לשלם לעירייה ארנונה שחושבה כדלקמן: 680 מ"ר בסווג מגורים, 609 מ"ר בסווג גני ילדים, 169 מ"ר בסווג משרדים ו-20 מ"ר בסווג מחסן ביתי (הנתונים מתוך החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה מיום 12/6/2021, נספח 1 לבקשה למתן צו ביניים).

בהחלטתי מיום 24/10/2021 הוריתי למשיבה להמנע מנקיטת הליכי גבייה כנגד העותרת, והוריתי כי העיקולים שהוטלו יישארו ברשום בלבד עד למתן החלטה אחרת (החלטה זו נותרה על כנה לאחר שב"כ המשיבה ציין שהליכי הגבייה הופסקו וכי על מנת לייעל את ההליכים הוא לא מיתנגד לקיים ישירות דיון בעתירה לגופה).

...

הגעתי לכלל מסקנה כי העותרת זכאית להנחה בארנונה מכוח סעיף 12 לחוק הסדרים במשק המדינה עבור מלוא השטח המשמש למגורים, כפי שנקבע על ידי ועדת הערר, בכפוף לבדיקת רשימת המתגוררים בנכס.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת העתירה באופן חלקי.

המשיבה תשלם לעותרת הוצאות ההליך בסך כולל של 5,000 ₪.