לפיכך נקבע כי "נימוק הועדה המקומית לשלילת זכויות הבנייה מכוח תמ"א 38 אינה עומדת בדרישות סעיף 22 לתמ"א, המחייבת היתייחסות פרטנית וקונקרטית לנושא התשתיות באיזור המבנה נשוא הבקשה להיתר בנייה". לפיכך הורתה ועדת הערר לועדה המקומית "...להוציא את ההיתר המבוקש בכפוף לעמידתה בתנאים הקבועים בתמ"א 38 ובכפוף לפירסום שבוצע מכוח סעיפים 77 ו־78 לחוק התיכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965" (שם, עמוד 4 להחלטה).
בדיון שהתקיים בעת"מ 2695-07-13 שהגיש התובע ביום 16.1.14, נקבע בין היתר כי לאור החלטת ועדת הערר מיום 19.12.13 (בערר השלישי) שקבלה את טענות התובע, התנאי מושא הסיפה של החלטת ועדת הערר אינו קיים עוד והיישום של ההחלטה החדשה של ועדת הערר על ההחלטה מושא העתירה המנהלית הוא "כי יש לבטל את הסיפה של ההחלטה מיום 30.5.13. מכאן שועדת הערר הורתה לוועדה המקומית להוציא את ההיתר המבוקש בכפוף לעמידה בתנאי תמ"א 38 וללא תנאים נוספים" (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 13–23; נספח יג לכתב התביעה).
ביום 2.5.14 הגיש התובע את הערר הרביעי כנגד החלטת הועדה המקומית מיום 23.4.14, המורה לו כי תנאי למתן היתר בנייה "להגיש חוות דעת מקצועית, לרבות בעיניין התשתיות הציבוריות בטווח של 500 מ' מהמגרש, ועל פי הנחיות שיינתנו לו ע"י היועץ המשפטי". בכתב הערר נטען בין היתר כי לאחר שהעורר סרב לחתום על כתב ההיתחייבות ניתנות החלטות על מנת לנקום בו, תוך זילזול מוחלט בהחלטות ועדת הערר, ונדמה כי הנתבעת לא תחדל מהתנהלות זו עד אשר העורר יאות להסכים לדרישתה הבלתי חוקית לחתימה על כתב ההיתחייבות.
...
הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, הסך של 2,179,377 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.2.17 ועד מועד פסק הדין.
הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, עד המועד שנקבע לעיל, בגין שכר טרחת עורך דין, סך כולל של 80,000 ₪.
כן תשלם הנתבעת עד המועד שנקבע לעיל לתובעים בגין הוצאותיהם הסכומים דלהלן:
25% מסכום אגרת המשפט ששולמה על ידם – בכפוף לאסמכתאות שיוצגו – בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום.
