בפנינו עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: "הועדה") מיום 29/7/12, אשר דחתה את בקשת העותר לשחרורו על תנאי ממאסר לתקופה של 66 חודש שהוא מרצה.
...
המנהלת המיוחדת שמונתה בתיק הפש"ר הגישה בקשה לביהמ"ש המחוזי שדן בתיק שבה טענה כי העותר שילם את הקנס בסך 30,000₪ למרכז לגביית קנסות לאחר מתן צו הכינוס, באופן המהווה העדפת נושים אסורה, ועל כן היא ביקשה לחייב את המרכז לגביית קנסות להעביר את הסכום הנ"ל לקופת הפש"ר. בקשתה התקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי ביום 20/11/12 ועל כן, לטענת העותר, הוא לא רשאי, כל עוד הוא בהליכי פש"ר, לשלם את הקנס והפיצוי, הואיל ולטענת המנהלת המיוחדת, אותה קיבל ביהמ"ש, יהיה בכך משום העדפה אסורה של נושה, וממילא ייאלץ המרכז לגביית קנסות להעביר את הסכום שהעותר ישלם כקנס לקופת הפש"ר.
השהות במוסד הסיעודי בו העותר מאושפז כיום גורמת לו פגיעה קשה בבריאותו הפיזית והנפשית.
חרף כל האמור לעיל, אנו סבורים כי בנסיבות העותר שבפנינו, שהן מיוחדות ויוצאות דופן, לא נשקפת ממנו מסוכנות של ממש אם ישוחרר על תנאי בשל מצבו הרפואי הקשה ביותר.
אנו מקבלים את טענתו כי בהיותו נכה המשותק ברגליו ובידיו, הוא לא מסוגל לבצע עבירות מירמה, ובמיוחד עבירות זיוף.
לאור כל האמור לעיל, בנסיבותיו המיוחדות והחריגות של מקרה זה, החלטת הועדה לדחות את הבקשה של העותר לשחרור מוקדם, חורגת ממתחם הסבירות ולא מתחשבת בהעדר מסוכנותו של העותר בשל מצבו הרפואי ובנימוקים לאי תשלום הפיצוי והקנס והיא מצדיקה התערבות ערכאה שיפוטית.
