עתירה נגד החלטת הממשלה להקפיא איחוד משפחות עם תושבי האיזור

בקשת העותרת לאיחוד מישפחות עם העותר הוגשה סמוך לאחר הנישואין, בחודש יוני 1994.

בפסק דין זה נקבע כי הקפאת מעמדם של תושבי האיזור שהחלו בהליך המדורג לא תחול במקרים בהם שידרוג המעמד לא בוצע עד להחלטת הממשלה בשל טעות או עיכוב בלתי-מוצדק בטיפול של המשיב בשידרוג המעמד.

בעתירה דנא שהוגשה נגד ההחלטה הדוחה את ההשגה, טוענים העותרים כי רשלנותו של המשיב בטיפול בבקשתם לאיחוד מישפחות עולה מתוך תגובתו להשגה, בה אישר כי אף שקבל כבר בחודש מרץ 1995 (תשעה חודשים לאחר הגשת הבקשה) את עמדת גורמי הבטחון לפיה אין להם היתנגדות לאישור הבקשה, פנייתו אל העותרים בבקשה להמצאת מסמכים נוספים להוכחת מרכז חייהם בישראל נעשתה רק בחודש אפריל 1997 (כשלוש שנים לאחר הגשת הבקשה) ונענתה על ידי העותרים באופן מיידי.

מפסקי דין אלה עולה כי המועד שנקבע על ידי המשיב ליום 1.1.10 כגבול העליון להגשת בקשות לשידרוג מעמד של תושבי איזור שהשדרוג לגביהם נימנע בשל החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה, תקף לגבי כל בקשות השידרוג, הן אלו המתבססות על הפסיקה בעיניין דופש (כלומר בקשות שעניינן היתנהלות המשיב במהלך תקופת ההליך המדורג) והן אלו המתבססות על הפסיקה בעיניין חתו (כלומר בקשות שעניינן היתנהלות המשיב בין הגשת הבקשה לאיחוד מישפחות ועד לאישורה).

...

הואיל והעותרים לא פנו למשיב בבקשת שדרוג במשך כשלוש שנים וחצי ממתן פסק הדין בעניין דופש, ובכל אותה תקופה המשיכו לבקש ולקבל עבור העותר רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5, הרי שבהתאם למדיניות האמורה והנזק הראייתי שהשיהוי הסב למשיב – דין בקשת השדרוג להידחות.

אף כי במחשבה ראשונה נטיתי לקבל את עמדת העותרים לפיה יש למנות את מרוץ השיהוי בעניינם ממועד מאוחר למועד שבו נפסקה ההלכה בעניין דופש (ראו החלטתי שניתנה בתום הדיון מיום 20.1.14), הרי לאחר ששקלתי את הנטען בהודעה המשלימה שהגיש המשיב בעקבות הדיון, ובתתי את הדעת לפסיקה העדכנית של בית המשפט העליון (בהליכים שכבר היו תלויים ועומדים במועד הדיון בעתירה), הגעתי בסופו של יום למסקנה כי לא מתקיימת עילה להתערב בהחלטת ועדת ההשגה בעניינם של העותרים.

אשר על כן, העתירה נדחית.

החלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.02 (להלן – החלטת הממשלה), קבעה כי משרד הפנים, בשיתוף עם משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, יגבש מדיניות חדשה לטפול בבקשות לאיחוד מישפחות, וכי עד לגיבוש מדיניות זו בנהלים, או בחקיקה חדשה במידת הצורך, לא תתקבלנה בקשות חדשות של תושבי הרשות הפלסטינאית לקבלת מעמד של תושב או מעמד אחר, ואף לא תאושרנה בקשות שהוגשו ערב החלטת הממשלה.

ההחלטה נתקבלה, כפי שצוין בה, "לנוכח המצב הבטחוני ובשל השלכות של תהליכי ההגירה וההשתקעות של זרים ממוצא פלסטינאי לישראל". בהתייחס לבקשות הנמצאות בהליך המדורג, נקבעה בהחלטת הממשלה הוראת מעבר בדבר הקפאת מעמדם של המוזמנים, ללא אפשרות לשִדירוג המעמד.

חוק הוראת השעה, שניכנס לתוקף בחודש אוגוסט 2003, ואשר תחולתו הוארכה מעת לעת, אסר בעיניינם של תושבי האיזור על הענקת מעמד לפי חוק האזרחות, הנפקת רישיון לפי חוק הכניסה לישראל ומתן אישורים לשהייה בישראל על-ידי מפקד האיזור, בקבעו בסעיף 2 לאמור: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב איזור אזרחות לפי חוק האזרחות, ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האיזור לא ייתן לתושב כאמור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הבטחון באיזור". עתירות שהוגשו נגד החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה, נדחו על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (14.5.06)).

...

האם קמה עילה לקבלת הסעד בעניין תיקון הנוהל? לאחר בחינת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את העתירה, במובן זה שמשיבים 1 ו-2 יידרשו לתקן את הנוהל הנדון – "נוהל הטיפול בבקשה למתן רישיון ישיבה בישראל לקטין שנולד בישראל שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע, לפי תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974" – באופן שיוסדרו בו כללים או הנחיות למתן אשרה או רישיון לקטין מתחת לגיל 14, לפי שיקול דעת שר הפנים, ב"תקופת הביניים", שבין הגשת הבקשה ועד להוכחת תקופת שנתיים של מרכז חיים בישראל.

התוצאה העתירה מתקבלת במובן זה, שעל משרד הפנים ורשות האוכלוסין וההגירה לתקן את הנוהל הנדון בתוך פרק זמן סביר, באופן שיוסדרו בגדרו כללים והנחיות למתן אשרה או רישיון לשהייה בישראל לקטין מתחת לגיל 14, לפי שיקול דעת שר הפנים, ב"תקופת הביניים" עד למילוי הדרישה של מרכז חיים בישראל במשך שנתיים.

המשיבים ישלמו לעותרים 1 ו-5 הוצאות בסך 7,000 ₪ (כערכו של סכום זה היום), וכן את סכום האגרה ששולמה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה).

בהחלטה זו נקבע, כי משרד הפנים לא יטפל עוד בבקשות חדשות של תושבי האיזור לקבל מעמד בישראל; הליכים תלויים ועומדים של תושבי האיזור יוקפאו; ומעמדו של מי שכבר מצוי בהליך המדורג לא ישודרג למעמד גבוה יותר (ראו – בג"ץ 813/14 פלונים נגד שר הפנים (18.10.17) (להלן – "בג"ץ פלונים")).

כנגד החלטה זו הגישו המערערים עתירה נוספת, אשר לטענת המשיב שלא נסתרה, הסתיימה ביום 26.9.05, בהסכמה לפיה בתום תקופת התנאי שנגזרה על המערער: "יהיה מקום לבחון מחדש את הבקשה לאיחוד מישפחות....לאחר סיום תקופת התנאי יפנו העותרים אל המשיב על מנת לבחון האם יש צורך בהגשת בקשה חדשה" (ראו – סעיף 22 לעיקרי הטיעון של המשיב, ונספח מש/8 הכולל פרוטוקול חלקי של הדיון שהתקיים בעתירה).

ביני לביני, נדונו בבית המשפט העליון, במסגרת בג"ץ פלונים הנ"ל, עתירות שעניינן חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן – "הוראת השעה"), האוסר בין היתר על שידרוג מעמדם של פלסטינאים תושבי האיזור השוהים בישראל מכוח היתרי שהייה זמניים למעמד של "תושב אירעי" (רישיון ישיבה מסוג א/5), או למעמד של "תושב קבע". בתשובה לעתירות מסרה המדינה הודעה לפיה: "שר הפנים החליט לפעול להארכת חוק הוראת השעה בשנה נוספת, עד לחודש יוני 2017. בה בעת, נימסר כי השר החליט לשנות ממדיניותו, וכי בכוונתו לאשר את שידרוג מעמדם של תושבי איזור המחזיקים בהיתרי שהייה בישראל שבקשתם להכנס להליך איחוד מישפחות אושרה עד לסוף שנת 2003, במובן זה שיינתן להם ולילדיהם שנולדו לאחר יום 1.1.1998 רישיון לישיבת אירעי בישראל מסוג א/5. זאת, בכפוף לתנאים הדרושים לבחינת בקשות מסוג זה והם הוכחת מרכז חיים בישראל, הוכחת כנות קשר הנישואין והמשך קיומו והעדר מניעה ביטחונית ופלילית. עוד נימסר כי השידרוג האמור ייעשה מכוח סעיף 3א1 לחוק האזרחות (הוראת השעה), המתיר מתן רישיון לישיבת אירעי מטעמים הומנטריים (להלן – "החלטת השר")"

החלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.02, הוראת השעה שבאה בעקבותיה, ולאחר מכן החלטת השר, שינו את מצבם של תושבי האיזור שביקשו לקבל מעמד בישראל מכוח ההליך המדורג, כמתואר בפסקות 4-1 לפסק הדין בבג"ץ פלונים הנ"ל: "1. עד לשנת 2002 פלסטינאים תושבי עזה ויהודה ושומרון (להלן: האיזור) רשאים היו לקבל מעמד בישראל במסגרת איחוד מישפחות בהתאם לנוהל של רשות האוכלוסין וההגירה מס' 5.2.2001. הנוהל האמור היה בנוי ממספר שלבים שיש לעבור עד לסיום ההליך המדורג לקבלת המעמד. כל שלב היה כפוף להיעדר מניעה פלילית או ביטחונית וכן להמשך קיום מרכז חיים בישראל. ככל שהמבקש עמד בתנאי הנוהל, בשלב הראשון של ההליך המדורג היה ניתן לו היתר שהייה זמני (המכונה היתר מת"ק), בשלב השני היה ניתן לו רישיון לישיבת אירעי מסוג א/5 (להלן: תושב אירעי) ולבסוף היה המבקש זכאי לקבל רישיון לישיבת קבע בישראל....

...

העולה מהמקובץ הוא שהחלטת השר חלה רק על מי שבקשותיהם אושרו לפני המועד הקובע, ומאחר שבקשת המערערים לא אושרה לפני המועד הקובע, אזי החלטת השר לא חלה עליהם.

דין טענה זו להידחות כיוון שהיא הועלתה לראשונה בהשלמת הטיעון מטעם המערערים, ולא בהודעת הערעור, שם נטענה טענת הפלייה אחרת, לפיה תושבי אזור עם עבר פלילי חמור יותר קבלו מעמד בישראל.

אשר על כן הערעור נדחה.

על-פי החלטה זו, משרד הפנים לא יטפל עוד בבקשות חדשות של תושבי האיזור לקבל מעמד בישראל; הליכים תלויים ועומדים של תושבי האיזור יוקפאו; מעמדו של מי שכבר מצוי בהליך המדורג לא ישודרג למעמד גבוה יותר.

ביום 10.12.2002 הגישו המערערים עתירה לבג"ץ (בג"ץ 10482/02) שבה התבקש בית המשפט להורות בין השאר, כי על המדינה להשיב לבקשתם לאיחוד מישפחות.

בפסק הדין הדוחה את הערר קבע בית הדין לעררים לאמור: "החלטת השר נסובה בשידרוג מעמדם של תושבי איזור המחזיקים בהיתרי שהייה בישראל שבקשתם להכנס להליך איחוד מישפחות אושרה עד לסוף שנת 2003... בעניינינו, מדובר כאמור בבקשה לאיחוד מישפחות אשר הוגשה לאחר שהתקבלה החלטת הממשלה ונדחתה על הסף משהחלטה זו לא אפשרה הגשת בקשה שכזו. במצב דברים דנן, משלא מיתקיים תנאי ראשוני ויסודי של הגשת בקשה כאמור בהחלטת השר הרי שלא ניתן להחיל בעיניינם של העוררים החלטת השר ואין הם יכולים להיבנות הימנה.

לגבי המערערים אף לא ניתן לומר כי נישואיהם היו מתוך ידיעת המצב המשפטי, כפי שהעיר בית המשפט בעיניין בג"ץ גלאון‏ (כבוד השופטת מ' נאור, פסקה 3), לאמור: "מבלי להקל ראש, חלילה, בקושי הנגרם למשפחות שהוקמו אחרי החלטת הממשלה או החוק – הרי בני זוג ישראליים שבחרו להקים מישפחות לאחר ששונו... 'כללי המשחק', והקימו מישפחות עם מי שכניסתו ארצה אסורה, עשו כן בידיעת המצב המשפטי בישראל. אם האזרח הישראלי או האזרחית הישראלית 'צירפו' אליהם את בן הזוג הזר לישראל – זה האחרון נמצא בארץ שלא כדין". אף יש קושי לקבל את טענת המשיב שלפיה המערערים זנחו את בקשתם משנת 2002.

...

ערעור על פסק-דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (כבוד הדיין אילן חלבגה) בתיק ערר (ירושלים) 2808/19 מיום 12.8.2021, שלפיו נדחה הערר שהגישו המערערים על החלטת המשיב מיום 31.12.2017.

אין בידי לקבל טענת העוררים לפגיעה בזכות לחיי משפחה שכן כטענת המשיבה לעוררת מונפק היתר מסוג היתר מת"ק מפעם לפעם ובאופן רציף המאפשר המשך שהייתה בתחומי מדינת ישראל ובחיק משפחתה.

הוסבר כי בקשות שהוגשו לאחר החלטת הממשלה ולאחר חקיקת הוראת השעה, לא נקלטו בפועל ואף היו צפויות להידחות, אך באופן תיאורטי ניתן היה להגישן.

22 בהתאם לאמור, הערעור מתקבל במובן זה שהמערערים יפנו את בקשתם להסדרת מעמדה של המערערת אל הוועדה המקצועית (בהתאם לסעיף 7 בחוק הוראת השעה משנת 2022, המחליף את סעיף 3א1 בחוק הוראת השעה שבוטל).

ביום 12.5.02 התקבלה החלטת ממשלה 1813 שהוכתרה בכותרת – "הטיפול בשוהים בלתי חוקיים ומדיניות איחוד מישפחות בנוגע לתושבי רש"פ ולזרים ממוצא פלסטינאי". תמצית ההחלטה – הליכים תלויים ועומדים של תושבי האיזור יוקפאו, ולא יישקל שידרוג, גם לא של מי שמצוי כבר בתוך ההליך המדורג.

כנגד מצב דברים זה הוגשו מספר עתירות לבג"צ שהדיון בהן אוחד.

...

בנסיבות אלו, בקשתך לשדרוג המעמד נדחית.

על הפרק נושאים שונים בתכלית, והטענה נדחית.

תמוהה אף יותר טענת המערערים בסעיף 27 להודעת הערעור המבקשת להתבסס על עע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל האוכלוסין בו נקבע כי – "ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב". תמוהה טענה זו עד מאוד בשל כך שאין על הפרק אי שדרוג שיסודו במשיבה: וכי אחראית המשיבה לנישואי הבוסר של המערערים?!, וזו, הרי, הייתה הסיבה לדחיית בקשתם באותה עת. סוף דבר:- אכן, קשה שלא להבין, לקשיי המערערים.

על פני הדברים, אין הם מצויים במקום בו יש אחיזה לטענותיהם בכיוון זה. משכך, דין הערעור לדחייה.