עתירה נגד החלטות ביניים בהליכים פליליים

מטעם זה, בית המשפט הגבוה לצדק לא יאפשר עקיפת הכלל השולל ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי ולא ייזקק לעתירה נגד החלטות ביניים בהליכים פליליים של הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים שבחריגים כאשר מדובר בשאלה שבסמכות (עניינית) היורדת לשורשו של ענין או כשמדובר בענין מהותי ועקרוני אשר הכרעה מאוחרת בו עלולה להסב נזק בלתי הפיך (בג"ץ 179/17 ביטון נ' שופט בית המשפט המחוזי (9.1.2017); בש"פ 4804/17 ברמלי נ' מדינת ישראל (‏9.8.2017)).

...

דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה נדחית אפוא.

כידוע, אין ערעור על החלטות ביניים בהליכים פליליים, ולא תתאפשר עקיפה של כלל זה בהגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד החלטות כגון דא (בג"ץ 6876/01 ברלאי נ' שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב הגב' זיוה הדסי-הרמן (18.11.2001)).

...

דין העתירה, על שני חלקיה, להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי, ובהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה. אשר לטענת "חוסר סבירות" ההחלטה לא להעמיד את המנכ"לים לדין.

אף מבלי להתייחס לתוכן טענותיהם של העותרים ולהחלטה המנומקת של בית משפט השלום – אין מקום להיעתר לבקשת העותרים ולו בשל כך שמדובר בהחלטת ביניים במסגרת משפט פלילי.

סוף דבר: העתירה נדחית.

ואכן, המקרים בהם ראה בית משפט זה לנכון לידון בעתירות נגד החלטות ביניים של בתי המשפט במסגרת הליך פלילי הם חריגים וספורים (בג"ץ 603/76 רוט נ' בית משפט השלום ת"א-יפו, פ"ד לא(2) 757, 759 (1977); בג"ץ 541/81 בוז'ו נ' שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, פ"ד לה(4) 807, 810 (1981); בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360, 369 (2005); בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, פ"ד סא(3) 93, 132-130 (2006)).

...

אנו סבורים כי המקרה דנן נמנה על המקרים החריגים המצדיקים הידרשותו של בית המשפט הגבוה לצדק להחלטת הביניים של בית משפט קמא נוכח חשיבות הנושא והשלכותיה הנרחבות והמיידיות של ההחלטה שאינן מאפשרות להמתין עד למתן פסק דין הסופי בפרשה מושא ההליך.

אשר על כן החלטנו לעשות את הצו-על-תנאי למוחלט במובן שהחלטת בית משפט קמא לענין חובת תיעוד ראיונות עדים תבוטל.

כחברי, אף אני סבורה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

כמו כן, הגישה העותרת בקשה למתן זכות תשובה לתגובתה המקדמית של המשיבה, וביקשה לטעון כי כתב האישום אשר הוגש נגד הסייעת בפרשה הנוספת לא הוגש לאחר תחילת משפטה של הגננת בפרשה זו. בנוסף, ביקשה העותרת לטעון כי העתירה דנן איננה בבחינת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.12.2019 שכן כתב האישום נגד הסייעת בפרשה הנוספת הוגש לאחר שבית המשפט המחוזי נתן את החלטתו האמורה.

יצוין כי התערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בהחלטות ביניים הניתנות במהלך הליך פלילי תחומה למקרים חריגים בהם קיבלה הערכאה הדיונית את החלטתה בחוסר סמכות או מתוך שרירות קיצונית (ראו: בג"ץ 936/18 אבוטבול נ' בית המשפט המחוזי מרכז לוד, פסקה 7 (7.7.2018); בג"ץ 8683/18 אלבחירי נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, פסקה 5 (18.12.2018)).

...

נוכח האמור, נטען כי המדיניות בה נוקטת המשיבה בהגשת כתבי אישום איננה אחידה, ומשכך היא בלתי סבירה באופן קיצוני, ומצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. בתגובתה טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף ולו מן הטעם שהלכה למעשה, היא מופנית נגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.12.2019 אשר דחתה את בקשת העותרת להפרדת אישומים.

על רקע האמור, לא מצאנו כי החלטת המשיבה לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות בהחלטה בדבר צירוף האישומים.

לבסוף, לא ראינו מקום להיעתר לבקשות העותרת להוסיף טענות לעתירה ולאפשר לה להשיב לתגובה המקדמית של המשיבה, ויש איפוא להסתפק באמור בבקשות עצמן.

סוף דבר: העתירה נדחית.

בעתירה נטען, בין היתר, כי החלטת כב' השופט מלמד, פירושה כי לדוכן העדים יעלו עדים בטרם נשמעה גירסתם, וזאת בנגוד להוראת סעיף 77(א) לחסד"פ וכן "בנגוד גמור לכל פרוצידורה מוכרת בהליך הפלילי ופסול מידאורייתא". באשר להוראת סעיף 79 לחסד"פ, העותרת טוענת כי סעיף זה "לא בא להכשיר, וממילא אין הוא יכול להכשיר, העדת 'עדי תביעה' שגירסתם אינה ידועה לאיש ומעולם לא נשמעה קודם לכן ואיש לא יודע האם הם בכלל 'עדי תביעה' או עדים למשהו. זה לא". המשיב, מנגד, טען כי ככל שיש לעותרת השגות, עליה לעשות כן במסגרת ערעור על פסק הדין, ולא בדרך של הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד החלטת ביניים בהליך פלילי; כי המקרה דנן אינו מצדיק היתערבות של בית המשפט הגבוה לצדק; כי אין חובה על קובל פרטי למסור הודעות של עדי תביעה; וכי סעיף 74 לחסד"פ אינו חל כלל על הליך של קובלנה פלילית.

...

אמרת אגב זו זכתה לאזכור באמרת אגב נוספת בפסק דין קצרצר, שבו נאמר על ידי השופט ש' לוין: "אם כי נוטה אני לחשוב (חרף טענות המבקשות לסתור) כי אין סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 חל על קובלנות פרטיות:ב בש"פ 3503/91 פ"ד מו(4) 136, 146, וגם אם אניח (דבר המוטל בספק רב) שהמדובר ב'חומר חקירה' לענין האישומים שבהם הורשע המבקש, אין נושאים אלה טעונים הכרעה; שכן נחה דעתי שנוכח משקל הראיות שהובאו במשפט, לא נגרם למבקש כל עיוות דין עקב אי גילוי החומר האמור" (רע"פ 7602/99 מי צור שלמה נ' ריבוק אינטרנשיונל (15.12.2019), הדגשה הוספה – י"ע)).

לכן, מדרך של קל וחומר מהוראות הגילוי והעיון על פי תקנות סדר הדין האזרחי, אני סבור כי יש לחייב את הקובל לפחות באותן החובות החלות על המאשימה במשפט פלילי ויש להכיר בזכותו של הנאשם לעיין במסמכיו של הקובל (להרחבה בנושא תחולת סעיף 74 לחסד"פ בהליכי קובלנה פלילית ראו יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 208-206 (2021) (להלן: עמית)).

משהגענו למסקנה כי סעיף 74 לחסד"פ חל בהליכי קובלנה פלילית, אנו מגיעים לסוגיה השנייה, הקשורה בטבורה לסעד שנתבקש בעתירה.

סוף דבר, שהעתירה נדחית.