עתירה נגד החלטה שלא לנקוט בהליכים פליליים

ולענייננו - הטענה לפיה מדובר באכיפה בררנית כורכת טענות להחלטתה של המאשימה שלא לנקוט בעיניין הנאשמים בהליך מינהלי ובהליך של "הסדר מותנה". להלן אתייחס לטענות במישור זה: "הסדר מותנה" - סגירת תיק בהסדר מותנה הוא הליך חלופי להליך הפלילי, אשר הוסדר בסעיף 67א' לחסד"פ, "סגירת תיק בהסדר" להלן הוראותיו הרלוואנטיות לענייננו: "67א. (א)  בסימן זה –

  א. עשרות, אם לא מאות פעמים, נדחו עתירות כנגד החלטת התביעה להגיש או לא להגיש כתב אישום, מן הטעם שבית המשפט אינו מחליף את רשויות החקירה ואכיפת החוק, אינו מסיג את גבולן ואינו פועל כ"תובע על" או כ"יועץ משפטי-על" או כ"שופט חוקר" (בג"ץ 6087/17 אייבי נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.9.2017) [פורסם בנבו] .

...

מדובר בטענות הדורשות בירור עובדתי ולו מטעם זה אין להידרש אליהן בשלב מקדמי זה. זאת ועוד, אוסיף כבר כעת כי לא אדרש בהרחבה לטענות הנאשמים שעניינן השגה על שיקול דעת המאשימה בהחלטתה בהעמדה לדין, (טענות אשר כורכות ממילא בירור עובדתי) משאלו אינן נתונות לביקורת שיפוטית בנסיבות תיק זה. על כן, ולו למען הסדר הטוב בהמשך, אדרש בקצרה לסוגיה זו. משכך, בשלב מקדמי זה, במסגרת החלטתי זו לא אדרש לטענותיהם של הנאשמים, אשר אין מקומן בשלב מקדמי זה ולא לטענות הכורכות טענות מעין אלו או טענות שבבסיסן הנחה עובדתית באשר ל"מבצעת הבניה" בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום.

תשובה שלילית תחייב את המסקנה שהשפעתו של המעשה על החברה היא כה מזערית, עד שאין זה ראוי להכתים את מבצעו בהרשעה בפלילים.

מטעמים אלו, סבורני כי מדובר בטענה שנטענה בטרם עת, כאשר עולה באופן ברור מטענות הצדדים כי ישנן מחלוקות עובדתית אשר דרושות הוכחה ודי בכך כדי לקבוע כי לא ניתן בשלב מקדמי זה לעמוד על השאלה האם המעשים המיוחסים לנאשמים (אשר מכחישים אחריות לביצועם) הם "קלי ערך". מעבר לאמור, באשר ל"ערך החברתי המוגן" - לא שוכנעתי כי אין בעבירות המיוחסות לנאשמים "מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית" (ענין עזיזיאן).

סיכומו של דבר לאור האמור לעיל, הבקשה למחיקת כתב האישום בהתבסס על הטענות המקדמיות שהועלו – נדחית.

בתי המשפט השונים, שבו וקבעו כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק תיושם רק במקרים יוצאי דופן, ולא בנקל יבוטל כתב אישום עקב טענה זו. לצורך ביסוס טענה של אכיפה בררנית, על המשיבים להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית ראשונית התומכת בגישתם, לפיה המבקשת סטתה במקרה דנן ממדיניות האכיפה הנהוגה וכי קיים העידר שויון כנגד המשיבים, שעה שבמקרים דומים אחרים לא ננקטו כל הליכים פליליים כנגד מבצעי מעשים דומים, ובכך, הופלו המשיבים לרעה.

קיימים מקרים בהם ייתכן שאכיפה חלקית תעלה לכדי אכיפה פסולה (ראו הילכת זקין): "אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית, ובשל כך תהיה גם אכיפה פסולה...ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זו, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומינאנטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העקרון של שויון בפני החוק במובן הבסיסי של עקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם" (שם, עמ' 305; ההדגשה אינה במקור).

...

תורת הצבירה על פי תזת הצבירה, גם אם כל עניין מסוים כשלעצמו לא היה מוביל למסקנה שיש לדחות את הבקשות האמורות, הרי שהצטברותן הכוללת של המחדלים מצד המבקשת, בעוצמתם יחד יש בכדי להטות את הכף לטובת קבלת טענת ההגנה מן הצדק על כל חלקיה כפי שמניתי לעיל בהחלטה.

סוף דבר העולה מן המקובץ ,כי יש מקום לבטל את כתב האישום הן בשל האכיפה הבררנית, הן על בסיס מחדלי החקירה והן בשל הסתמכותו של הנאשם על דברי המאשימה בבדיקתו מולה, כל אחד מאלו בנפרד מהווה עילה לביטול כתב האישום.

לפיכך, אני מורה על ביטול כתב האישום ועל זיכוי הנאשמים.

]השופט י' עמית:[ עתירה זו מכוונת נגד החלטת המשיבה 1 – המחלקה להנחיית התובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המחלקה להנחיית התובעים), מיום 14.6.2022, לדחות את ערר העותר שהוגש נגד החלטת המשיבה 2 – עריית יבנה (להלן: הערייה), מיום 8.8.2021.

הערייה קבעה כי אין מקום לנקוט הליכים פליליים כנגד אדם בשם אליהו בן גור, בעל דירות בבניין בו מתגורר העותר (להלן: בן גור), בנוגע לחשד לבצוע עבירות בנייה בבניין.

למקרא העתירה ונספחיה, בהיתחשב בבדיקות שערכו נציגי הערייה בבניין, ובשיקול הדעת הרחב הנתון לרשויות התביעה במקרים כגון דא, מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן לא מדובר בהחלטה בלתי סבירה או כזו שמגלה עוות דין.

...

דין העתירה להידחות על הסף אף ללא צורך בתגובה.

למעלה ממחדל זה, דין העתירה להידחות על הסף גם בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה לנוכח ההלכה הידועה לפיה בית משפט זה לא מחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו שלו, ואין הוא מתערב בהחלטת רשויות התביעה אלא אם היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני או מגלה עיוות דין (בג"ץ 9024/10 מועצה אזורית דרום השרון נ' מדינת ישראל (24.1.2011)).

סוף דבר – העתירה נדחית על הסף.

עתירה שהגיש המערער לבית משפט זה נגד החלטת המועצה התקבלה, והחלטת המועצה בוטלה בפסק הדין שניתן בעיניין בכרי שהוזכר לעיל.

בסיכומו של דבר, היועמ"ש החליט שלא לנקוט הליכים פליליים נגד המערער, וזאת בהתאם למדיניות רבת השנים הנקוטה בידו בתחום זה. החלטה זו שבה ואושררה על ידי היועמ"ש (החלטותיהם של היועצים דאז א' רובינשטיין, מ' מזוז וי' וינשטיין).

...

מסכים אני עמו במסקנה זו, חרף העובדה ששאלה זו מעוררת לדעתי לא מעט התלבטויות במקרה קונקרטי זה. נקודת המוצא לדיון היא כי לא היה די בידיעתו הכללית של המשיב כי הסרט עוסק בפעילות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" כדי להביא למסקנה כי הוא היה חייב לצפות בו. הטעם לכך נעוץ בעיקרו של דבר באופיו של הסרט ובפגיעה הנוספת שהייתה צפויה להיגרם למשיב מעצם החשיפה אליו.

המסקנה היא אפוא, כפי שהצביע חברי השופט עמית, שאין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה זה, ואילולא הגדרתו של מעשה העוולה כ"עוולה נמשכת", התביעה הייתה מתיישנת בכל הנוגע להקרנת הסרט לפני ארבע ההקרנות שנערכו בשנים 2012-2010.

אולם סבורני כי "היעדר השליטה" המובנה המאפיין כאמור את הפרסום בעידן הדיגיטלי, יש בכוחו כדי לעדן באופן משמעותי את הכלל האמור.

בהיבט המקצועי הסביר למעשה ב"כ נת"ע כי מרחב התימרון של נת"ע מוגבל מאוד, עם זאת לא ציין באופן ברור כי במצב הנוכחי בו הוחזרו הכלונסאות לעומק של 10 מטרים, לא ניתן יהיה לתכנן ולהקים את תואי ה"מטרו" באזור, או שתידרשנה הוצאות בלתי סבירות או חריגות (או הוצאות כלשהן) לשם כך. בהיבט המשפטי, הפנה ב"כ חברת נת"ע לפסיקה הקובעת כי מיסמך המתיימר להיות היתר בנייה, אך משום שניתן על ידי הרשות המוסמכת (כשניתן על ידה שלא כדין), אינו היתר כלל, ואין ב"היתר" כזה כדי למנוע נקיטת הליך פלילי נגד מקבלו (ע"פ 586/94 מרכז הספורט איזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 112 (2001)), וכן הפנה להחלטת בית המשפט בעת"מ (מחוזי – חיפה) 73920-10-21 אוניברסיטת חיפה ואח' נ' ועדת ערר מחוזית לתיכנון ולבניה, מחוז חיפה ואח' (פורסם בנבו, 28.3.22), שם דחה בית המשפט המחוזי עתירה נגד החלטה של הועדה המחוזית לבטל היתר בנייה שניתן שלא כדין.

כאמור, אין בהחלטתי כדי למנוע מכל רשות אכיפה לגבש עמדה בדבר תוקפו של ההיתר שניתן, ולבחון אם אין מקום לנקוט בהליך אכיפתי כלשהוא לגביו, אך אין בכך כדי להצדיק הותרה על כנו של צו שאינו יכול לשרת את מטרתו, כשאין חולק שתכליתו אינה עונשית.

...

המשיבה 2, מהנדסת העירייה גב' עליזה זיידלר גרנות, תיארה בעדותה הראשית את הרקע להוצאת צו הפסקת העבודה, וסיפרה כי במסגרת דיון שנערך מספר שבועות לפני הוצאת הצו בהשתתפות נציגי נת"ע, שביקשו לבדוק את הבניין מושא הבקשה שלפניי, נבדקו מסמכים שונים, והמשיבה גם פנתה למבקשת וביקשה לקבל ממנה את תכניות הקונסטרוקציה, ואז (ע' 9, ש' 25): "מצאנו שבקונסטרוקציה שתוכננה יש כלונאס בעומק של 10 מטרים בעוד שבבקשה להיתר בתשריט הבקשה להיתר העומק הוא כ – 5 מטרים. זו כבר הייתה עילה לסטייה מההיתר. זה היה דבר אחד". "הדבר השני", כך העידה המשיבה 2, הוא שהתברר למשיבה כי לא נמצאו בתיק מסמכי הבניין אישורי נת"ע אלא רק התייחסות ביניים של חברת נת"ע שהבהירה כיצד על המבקשת לפעול כדי להתאים התשריט לדרישות נת"ע. היא העידה כי "שני אלו", יחד עם המכתב שנשלח ממנהל התכנון בות"ל ביום 28.1.24 (נספח ז' לתגובה) הובילו להוצאת הצו.

על כן, כאמור, יש לקבל את בקשת המבקשת.

סיכומו של דבר הבקשה מתקבלת, ואני מורה על ביטולו של צו הפסקת העבודה שהוצא על ידי המשיבה.