עתירה נגד דחיית שחרור מוקדם

כמו כן, נקבע כי טעם נוסף שמצדיק את דחיית העתירה לשיחרור מוקדם הוא סרובה של הרשות לשקום האסיר (להלן: רש"א) לקבל את המבקש לתכנית טיפולית בשל היותו "אסיר רצידיוויסט" וכן בשל אי-לקיחת אחריות מצידו.

ועדת השחרורים הוסיפה כי "עיינו בתכנית ונתנו דעתינו לטיעוני הצדדים ונציין כי אילו הדבר היה תלוי בנו לא היינו מורים על שיחרורו המוקדם של האסיר, ברם, חזקה עלינו מצוותו של ביהמ"ש המחוזי לחזור ולבחון את עניינו של האסיר באספקלריה של שני המבחנים שצוינו כאמור לעיל ובשניים אלה עמד גם עמד האסיר". נגד החלטה זו הוגשה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, וזו התקבלה (להלן: פסק הדין השני).

...

בפתח תגובתם מיום 27.12.2016 טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות – על הסף ולגופה.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות המבקש ואת תגובת המשיבים, ואף עיינתי בראיות החסויות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים 17 יולי 2016 עת"א 28262-06-16 נפאע(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים ואח' בפני כב' הנשיא ד"ר אברהם אברהם כב' סגן הנשיא זיאד הוארי כב' השופט יוסף בן חמו עותרים סעיד נפאע (אסיר) משיבים 1.שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים 2.מדינת ישראל עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים על פי סעיף 25 לחוק שיחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק), מיום 25.05.2016. פסק דין

מדברים אלו אין ללמוד בהכרח, כי מקום שעבירה בוצעה על רקע אידיאולוגי קיים סיכון בשחרורו המוקדם של האסיר, אולם במקרה שכזה על הוועדה לאתר סממנים למסוכנותו של האסיר, לרבות התייחסותו לעבירות שביצע, ומידת החרטה אותה הביע (על אי הבעת חרטה כנימוק רלוואנטי לדחיית בקשה לשיחרור מוקדם, השוו: רע"ב 873/07 מוחמד נג'ידאת נ' נציב שירות בתי הסוהר נ' בית מעצר קישון (21/02/07)).

...

מטיעונים אלה נמצאנו למדים, כי העותר מתעלם מפגישתו עם בכיר בארגון טרור, אינו מביע חרטה לגביה, ורואה את שיקול דעתו כקודם להוראות החוק, כשהוא מדגיש כי לא נפל כל פסול במעשיו.

משום כל הטעמים הללו לא מצאנו את החלטת ועדת השחרורים בלתי סבירה באורח קיצוני.

על כן אנו דוחים את העתירה.

] לפניי בקשת רשות לערער על פסקי הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד מימים 15.6.2020 ו-5.7.2020 בגדרם נדחו עתירות המבקש המופנות נגד החלטות ועדת השחרורים המיוחדת (להלן: ועדת השחרורים או הועדה) אשר פועלת מכוח חוק שיחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק).

יוער כבר עתה כי הבקשה מופנית נגד שתי החלטות שונות של ועדת השחרורים, האחת בבקשתו של המבקש לשיחרור מוקדם (להלן: הבקשה לשיחרור מוקדם) והשנייה בבקשתו לשיחרור מטעמים רפואיים (להלן: הבקשה לשיחרור מטעמים רפואיים).

...

ואולם, יוער כי אחת מטענות המבקש מופנית לא לעצם השימוש שעשה בית המשפט בסעיף 10(א), אלא לפרשנות וליישום של סיפה הסעיף, אשר קובעת כי "משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא". מבלי לקבוע מסמרות בשאלה שהועלתה על ידי המבקש (וראו בהקשר זה, עניין גנאמה, פסקה 19), איני סבור שבנסיבות העניין יש להיעתר לבקשה גם בהקשר זה, וזאת משני טעמים עיקריים.

משאלה הם פני הדברים, איני סבור שפסק הדין והחלטת הוועדה, גם בבקשתו זו, מצדיקים בירור נוסף לפני בית משפט זה. סוף דבר: בכפוף להבהרותיי בסעיף 16 סיפה ו-17 סיפה, הבקשה נדחית אפוא, על שני ראשיה.

בנסיבות אלה לא ראיתי להיעתר לבקשה לקיום דיון לפני מותב.

עמד על כך בית המשפט המחוזי בתל אביב כאשר דן בעתירה שהגישה אסירה ביטחונית כנגד החלטת ועדת שחרורים לדחות את בקשתה לשיחרור מוקדם, ומתח בקורת על עמדת נציג היועמ"ש לממשלה לפיה בהעדר ראיה כלשהיא, יש לראות בעותרת כמי שלא שינתה את דרכה: "... אם נקבל גישה זו, יוטל על שכמו של האסיר נטל שלא ניתן לעמוד בו, מאחר שלא ניתן להוכיח שינוי אידיאולוגי, אלא באמצעות היתנהגות גלויה בתקופת המאסר ואמירות שיש בהן להצביע על שינוי זה" (עע"א (ת"א) 1971/09 ג'בארין מנאר נ' ועדת השחרורים (פורסם בנבו, 2.6.2009) עמ' 11).

...

מן הכלל אל הפרט על רקע האמור, נבחן את הנסיבות שלפנינו.

יוצא אפוא כי העותר נותן את הדין על מעשים שביצע החל מגיל 14, וגם כאשר נעצר היה עול ימים, וממועד זה החל לרצות את העונש שנגזר עליו.

סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, החלטתי לקבל את העתירה, ולהורות למשיב להסיר את שיוכו הארגוני של העותר לארגון החמאס.

השופט ש' אטרש בפנינו עתירה נגד החלטתה של ועדת השחרורים מיום 9.11.15 אשר דחתה את בקשתו של העותר לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת מאסרו.

ביום 20.7.14 דחתה ועדת השחרורים לראשונה את בקשתו של העותר לשיחרור מוקדם; ביום 12.10.15 היתקיים דיון חוזר בבקשתו של העותר לשיחרור מוקדם; הוועדה דחתה בשנית את בקשתו; עתירתו של העותר על החלטת הוועדה (עת"א 42416-10-15) נתקבלה משהוברר כי נפלה שגגה בהחלטת הוועדה, אשר קבעה שהעותר סרב להישתלב בקבוצת שליטה בכעסים ללא אינדיקאציה לכך בתיקו של העותר והדיון הוחזר לועדה.

...

לשיטתה, גם בחינת יתר נתוניו של העותר מוליכה למסקנה כי צדקה הועדה בהחלטתה.

לאחר עיון בנימוקי העתירה והתגובה על נספחיהן ושמיעת טיעוני ב"כ הצדדים, סבורני כי דין העתירה דחיה.

נוכח כל המקובץ לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את העתירה.