עתירה נגד דחיית בקשת פטור ממכרז לחציבת אבן

רקע וניהול ההליך: מחצבת ורד, המכונה גם מחצבת ערה (להלן- "המחצבה") הופעלה עובר לכניסתו לתוקף של חוק חובת מכרזים, תשנ"ב- 1992 (להלן- "חוק המכרזים") ע"י חב' האחים רויכמן (שומרון) בע"מ. לאחר שהמבקשת (להלן גם: "שפיר") רכשה את החברה ועם החלת חוק המכרזים, הופעלה המחצבה בהתאם להסכם הרשאה שנחתם בין שפיר והרשות ונתנו לשפיר, ע"י המפקח, רישיונות חציבה תקופתיים.

שפיר טענה במסגרת הליך אחר (ת.א (מחוזי י-ם) 6361/04) כי אין היא נזקקת למתן פטור ממכרז לחציבה לפי תקנה 25(29) לתקנות.

ביום 24.3.21 ניתנה החלטת המפקח, הדוחה את בקשת שפיר לקבל רישיון חציבה בשטחי ההרשאה פרט, ל"איים" מבודדים, בשטחים הפרטיים, לגביהם נקשרה שפיר בהסכמים עם בעליהם (נספח 2 לבקשה).

המשיבים עתרו במסגרת התיק העקרי לסילוק התביעה על הסף בהעדר סמכות מקומית ונוכח הדחיפות בקיום דיון בבקשה ומשניתן הסעד הארעי התבררה הבקשה בפני ובמסגרת התיק העקרי, הורה כב' הרשם למבקשת להגיש את תשובתה.

בעיניין זה העיד המצהיר מטעם המבקשת, מר וילנר: "...ניתנה הנחיה למנהל המחצבה לכרות מאקסימום חומר מהשטחים הפרטיים ומינימום חומר משטחי המדינה". לדברי העד, משנקטה שפיר בהליכים משפטיים אחרים כנגד המדינה על מנת לאפשר ניוד של עתודות חציבה, ועד שיישבו את המחלוקות, נוצר לה אינטרס לחציבה מרבית מהשטחים הפרטיים (עמ' 4 שורות 19-24; עמ' 5 שורות 11-13 לפרוטוקול).

"נוצרת פה בעיה מסוימת. מצד אחד כשאני עושה את החישוב לפי המפות זה יוצא 12.7. לפי הדיווחים זה יוצא 10.997...אני רואה שאי אפשר לעשות את החישובים כמו שעושים ב 2016 ו 2007 אני לוקח רק את החציבה באבן, כמה הוא חצב , ולאר כמה הוא מילא, כי ראינו שבמילוי הוא בא ממקום אחר...אם אעשה את החישוב עם המילוי יצא שהמחצבה מייבאת חומר.." והוסיף, בעיניין הקושי עם כמות ההוצאה מהשטחים הפרטיים ומשטח ההרשאה של המדינה בכמות של 10 מיליון טון:"...אני מנתח את הנתונים האלה ואני רואה שיש פה סתירה בלתי מוסברת שאחת מהן היא שב 2019 במחצבה יש יותר חומר מאשר היא מוציאה החוצה לכן אני יודע את כובד ההחלטה. יש פה סתירה שהיא לא מתקבלת על הדעת" (עמ' 8 שורות 19-34).

...

לאור המסכת הלכאורית בעניין נתוני השקילה; המעבר של חומרי גלם מהשטחים הפרטיים לשטח המדינה; פער, הטעון בירור מעמיק, בין סכמת השקילות של שפיר ובין תוצאות חישובי המומחה ושאלת 'הנפח הממשי' שהועבר למחצבה מהשטחים הפרטיים ולא הוצא לשיווק, שאין לכלול אותו בכמות החציבה של 60 מ' טון שנקבעה בהסכם ההרשאה, מחלוקות אלו ואחרות, העולות מטיעוני הצדדים, מביאות למסקנה כי התובענה מעלה לכאורה שאלות רציניות וכי היא איננה בגדר תביעת סרק.

אשר לשיהוי, דינה של טענה זו להידחות.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כי תיגרם פגיעה משמעותית במשיבים ובאינטרס הציבורי במתן הסעד הזמני ומאזן הנוחות, נוטה לטובת המבקשת.

כנגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי לעיל, הוגשו ערעורים לבית המשפט העליון (עע"מ 8284/08 ו-עע"מ 8334/08 – פרשת אבן וסיד) כאשר מחד גיסא ערערו העותרות כנגד קביעת בית המשפט המחוזי אשר אישר את ההרשאה לשפיר בתנאי פטור ממכרז ומנגד ערערה שפיר על עצם ההחלטה לקצר את תקופת ההרשאה מ-20 שנה ל-5 שנים.

לטענת העותרת, וועדת הפטור לא היתה רשאית לחזור ולדון בבקשת שפיר לקבלת הרשאה לחציבה במחצבת כחל, בתנאים של פטור ממכרז לתקופה נוספת ועל כן החלטת וועדת הפטור ניתנה בחוסר סמכות ולגופו של עניין אף נגועה בחוסר סבירות.

אשר לטענת העותרת בדבר בכירותה של תקנה 25 (29) על פני תקנה 3 (28), טענו המשיבות כי המדובר בהרחבת חזית ובכל מקרה המדובר בטענה שנדחתה במפורש בפסק דינו של בית המשפט העליון וכי אין בסיס לטענה כי מדובר בתקנות המוציאות אחת את רעותה, וכי בפועל אין חולק על כך ששפיר כלל לא יכלה לפנות בבקשה לקבל הרשאה חדשה בפטור ממכרז מכוח תקנה 25 (29) לתקנות.

...

בעניין זה הוסיפה וטענה העותרת, כי נוכח ההליכים שהתנהלו לאורך השנים סביב זכות הכרייה במחצבת כחל היה זה מחובתה של הרשות לקיים התייעצות עם גורמים אחרים אשר עשויים להיפגע מהחלטה נשוא הדיון, ובפרט התייעצות עמה, עת ידעה הרשות כי העותרת מגלה עניין במחצבה זו. לאור כל האמור לעיל טענה העותרת כי יש לקבל העתירה ולהורות על ביטול החלטת וועדת הפטור של הרשות אשר העניקה לשפיר הרשאה לבצע כרייה במחצבת כחל לתקופה של 5 שנים, עד שנת 2021.

אקדים ואומר כי לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים, סבורה אני כי דין העתירה להידחות.

סוף דבר: לאחר שחזרתי והפכתי בכל טענות הצדדים, ראיתי לנכון לדחות העתירה.

למעשה, העותרת מבקשת כי בית המשפט יחייב את המשיבות להיתקשר עימה ללא מיכרז, זאת למרות שתקנה 1ב' לתקנות חובת המכרזים, תשנ"ג – 1993, קובעת כי אף אם פתוחה בפני הרשות הדרך להיתקשר עם פלוני בפטור ממכרז אזי מן הראוי כי תועדף הדרך של היתקשרות באמצעות מיכרז פומבי.

אבן וסיד הגישה עתירה נוספת נגד החלטה זו, אך העתירה נדחתה, ואף העירעור שהוגש נדחה על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר חלה גם על עניינים מנהליים.

העותרת טוענת כי אין כדאיות כלכלית לפירסום מיכרז בעיניינה של המחצבה כיוון שהעותרת "....תעמוד על זכויותיה בערכאות, בדומה לדרך בה פעלו מחצבות כינרת ושפיר" (סעיף 142.1 לעתירה), כיוון ש"פגיעה בזכויות הנסון עלולה ליגרור תביעת פיצויים מצידה נגד רמ"י בסכומים משמעותיים שיאיינו רוח כלשהוא מהליכי המיכרז" (סעיף 142.4 לעתירה), וכיוון שהנסון היא הגורם היעיל ביותר אשר יכול לחצוב את מירב החומרים מהמחצבה "ואין זה ראוי לבחור, חלף גורם יעיל, מתוה משובש, מסוכן ובעל פוטנציאל הסתבכות גבוה" (סעיף 142.7 לעתירה).

על כן, זאת אומר ולא אוסיף, חזקה על המשיבות כי הביאו בחשבון את המהלכים בהם עשויה לנקוט העותרת ככל שעתירתה תדחה, וחזקה על העותרת כי תפעל כדין ובתום לב. העותרת טוענת, כי דחיית בקשת הארכה והמשך הליכי המיכרז יגרמו למחסור בחומרי חציבה בשוק, כיוון שאין שום גורם אשר מסוגל להתחיל לפעול במחצבה תוך זמן סביר מרגע סיום הליכי המיכרז.

...

ראשית, עצם העובדה שבית המשפט אישר בנסיבות דומות הארכה של תקופת ההרשאה איננה מחייבת את המסקנה שהחלטה לפיה אין לתת ארכה היא החלטה פגומה שעל בית המשפט להתערב בה. יתכן בהחלט כי שתי ההחלטות הן החלטות סבירות, אשר התקבלו לאחר הליך תקין, ולכן אין מקום להתערב בהן, לכאן או לכאן.

במקום זאת, נשלחה לעותרת תשובה קצרה שמשמעותה האמתית היא, שבקשת הארכה נדחית כיוון שתקופת ההרשאה הסתיימה.

אשר על כן, העתירה נדחית.

ביום 18.4.2005 העניקה המשיבה 1 (להלן: המשיבה או רמ"י) למבקשות הרשאה לחציבה בפטור ממכרז עד ליום 18.4.2012, וזו הוארכה בהמשך לתקופה נוספת בת ארבע שנים.

המבקשות הגישו עתירה מינהלית נגד החלטת המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 4.2.2018 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים שלפיהן תנתן החלטה חדשה בבקשת המבקשות להארכת ההרשאה על ידי הגורם המוסמך לכך.

בעתירה נטען, בתמצית, כי נתונה למבקשות זכות לקבלת הרשאה לחציבה עד לתום עתודות האבן במחצבה, וזאת נוכח התחייבויותיה של המשיבה בעיניין זה והמצגים שהציגה כלפי המבקשות במהלך השנים; בהיתחשב בזכויותיהן הקנייניות של המבקשות בשטח המחצבה; ובשים לב לנזק הכלכלי שעשוי להגרם להן בשל אי מתן ההרשאה.

בהחלטה נקבע ביחס לעתיד המחצבה כי "שטח המחצבה נידרש לצורך קידום פיתוח העיר טבריה והיישובים הסמוכים [...] הוצאת יתרת החומר הקיים אם במסגרת שקום ואם במסגרת תכנית אחרת תיבחן אף היא עם היתקדמות התיכנון והצרכים הקיימים בשטח". כן צוין כי "פעילותה העיקרית של המחצבה הנה מיפעל לגריסה ועיבוד חומרי חציבה", וכי "הנהלת הרשות ערה לכך שהמשך פעילותה של המחצבה כרוכה בפגיעה הן בתושבי הסביבה והן בעובדי בית החולים פדה-פוריה הסמוך ובלקוחותיו, אשר סובלים מפעילות המחצבה כבר עשרות שנים". בפסק דינו מיום 21.3.2021, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה בקבעו כי ככל שישנה התחייבות תקפה של המשיבה כלפי המבקשות, הרי שצרכי ציבור חיוניים שאינם מתיישבים עם המשך קיומה של ההיתחייבות מצדיקים את ההישתחררות ממנה.

...

דברים אלו, על פניהם, תומכים אף הם במסקנה כי לא צפויים נזקים משמעותיים כתוצאה מהמשך ביצוע עבודות החציבה, שבכוחם להכריע את מאזן הנוחות לטובת המשיבות.

לנוכח האמור, דין הבקשה להתקבל, במובן זה שיתאפשר למבקשות להמשיך בעבודות החציבה עד להכרעה בערעור.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

...