המערערים הגישו עתירה כנגד החלטה זו ובמסגרת פסק הדין שניתן בעיניינם (עת"מ 2241/08), מיום 5.5.10, נפסק שעניין העותרים ובניהם גם המערערים יחזור לדיון נוסף בפני הועדה הבינמשרדית אשר תנמק את החלטתה;
ביום 24.10.10 דנה הועדה הבינמשרדית בבקשת המערערים למתן מעמד מטעמים הומנטריים והוחלט כי אין מקום לקבל את בקשתם.
בלילה שבין 16.11.16 ל - 17.11.16, נעצרו המערערים בביתם, על ידי שוטרי מחלקת ההגירה של רשות האוכלוסין וההגירה, עקב שהייתם הבלתי חוקית;
ביום 17.11.16 נערך למערערים שימוע בתחת משטרת ההגירה, בפני הממונה על ביקורת הגבולות, ולאחר מכן הועברו למיתקן גבעון ברמלה;
ביום 20.11.16 הוצאו צוי משמורת וצוי הרחקה כנגד המערערים.
המשיבה הדגישה בטיעוניה כי החלטת בית הדין העומדת לערעור נוגעת אך ורק לשאלת סבירות ההחלטה בדבר גירושם של המערערים ואין להרחיב הדיון להחלטה שעניינה דחיית בקשת המערערים לקבלת מעמד מטעמים הומנטריים, החלטה מיום 29.04.15 עליה לא הוגש ערעור ממצה.
המשיבה מטעימה בדבר סמכותו הרחבה של שר הפנים להחליט על הרחקת שוהה בלתי חוקי בישראל ועל הסמכות הייחודית והמקצועיות של בית הדין לעררים.
...
טענות המשיבה
לעמדת המשיבה יש לדחות את הערעור על הסף מחמת עשיית דין עצמי לאורך תקופה וממושכת, התנהלות חסרת תום לב לרבות שיהוי וחוסר ניקיון כפיים מצד העוררים; לחילופין מבקשת המשיבה לדחות את הערעור לגופו מחמת שלא נפל פגם בהחלטת בית הדין המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.
דיון והכרעה
לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות של הצדדים ונספחיהם, שמעתי את הצדדים, שקלתי את עמדות הצדדים ויישמתי את הוראות החוק והפסיקה הרלוונטיים הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת בית הדין קמא סבירה ושקולה ואין להתערב בה.
גם אם נכון היה לדחות הערעור דנן על הסף מחמת שיהוי ו/או חוסר תום לב ו/או העדר ניקיון כפיים ראיתי לנכון, בנסיבות העניין להתייחס לטענות המערערים לגופן.
סוף דבר, אין לי אלא לקבוע כי פסק הדין של בית הדין קמא, הדוחה הערר, עומד במבחן הסבירות ואין להתערב בו. בהתאם, אני מורה על דחיית הערעור.
