עתירה נגד בית הדין הרבני בעניין דין תורה בחלוקת רכוש

האשה היתנגדה לחוו"ד האקטואר, ובעקבות כן היתקיים דיון ביום ט' בטבת תשפ"ב (13.12.2021) במסגרת תיק חלוקת רכוש.

אולם לאחר שביה"ד הכריע שיש להיתחשב בחשבון זה כחשבון משותף, הרי שכבר אין טעם לנכות מהבעל לשעבר את הסכום ששילמה עבורו לחוב המשותף כיון שהחשבון ממנו שילמה להסרת החוב שייך אף לו. נמצא לפי"ז שאף מהכספים שלו נילקח לטובת תשלום החוב, ואין כעת טעם לבקש ממנו לשלם כיון שהוא כבר שילם ע"ז. האשה וב"כ דוחים את טענת הבעל בשתי טענות: הראשונה, למעשה הבעל עותר לבטל החלטה שרירה וקיימת שהוציא ביה"ד מתחת ידו לאחר כמחצית השנה.

שנית, סילוק החוב היה לאחר חוו"ד האקטוארית, ולא היה בפני האקטואר פרט זה. משכך, למעשה ניתן לומר שהאשה שילמה מחלקה על תשלום החוב, ובהתאם לזה היא זכאית לתשלום מחצית מזה, וכפי ההחלטה המקורית שיצאה מביה"ד. דיון והכרעה דחיית הטענה הראשונה של ב"כ האשה באשר לטענה הראשונה, יאמר ברורות שאכן ישנו הבדל גדול בין סדר תקנות הדיון בדין האזרחי לבין תקנות הדיון הנהוגות בביה"ד הרבני, ודוגמא זו הנה אחת מהן.

כך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט, י"ז, ח': "דיין שדן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמיתו". כמו כן יש להפנות לדברים שנכתבו ע"י דיין ביה"ד הגדול הגר"ש שפירא שליט"א, בעת שבתו כאב"ד בנתניה, שהרבה להביא ראיות לנידון זה וכתב בקובץ שורת הדין (כרך יב עמוד שצד): "וטעמא דמילתא, דאין אנו הולכים בדין תורה אחרי הפרצדורה הפורמאלית של המשפט (כפי הנהוג במשפט האזרחי), אלא דנים על פי הדין המהותי, ובירור האמת, וכל מי שמחזיק ממון חבירו שלא כדין, אף אם החזיק על פי פסק של בית דין הרי הוא גזלן, וחובה להשיב הממון לבעלים האמתיים. ואם התברר שהיתה טעות בדין, חובה על האדם וחובה על הבי"ד לדאוג להחזרתו, ולא אמרינן מה שהיה היה. ואם לא עושים כן ואפילו בטעות, על זה נאמר (דברים א, יז): "כי המשפט לאלקים הוא". ופירש רש"י: "מה שאתה נוטל מזה שלא כדין אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי המשפט". והיינו שהקב"ה יגרום שמי שעקבו עליו את הדין יושלם חסרונו.

" הטיב להגדיר זאת פרופ' אליאב שוחטמן בספרו "סדר הדין בבית הדין הרבני" (עמ' 424), שכתב: "גישתו השונה של המשפט העברי נובעת מאופייה של שיטת משפט זו כשיטת משפט דתית ומחובתו הדתית של הדיין לידון דין אמת, במילוי תפקידו השפוטי אין הדיין ממלא רק פונקציה של בורר בסכסוך שבין איש לרעהו אלא ממלא גם חובה כלפי שמיא." מה בין ערעור לעיון מחודש על החלטת ביה"ד בפני המותב שנתן את פסיקתו? ב"כ האשה מעלה נקודה נוספת, שאף עליה יש לתת את הדעת.

...

ואכן, המדקדק בהחלטת ביה"ד יראה שבכפוף לקבלת חוו"ד של האקטואר ביקש ביה"ד להחריג מזה סכום של 20,000 ש"ח לטובת האישה עבור כיסוי החוב, וכך הוא לשון ההחלטה: "לאחר שמיעת דברי הצדדים ביה"ד מחליט לתת תוקף לחוו"ד האקטואר, זאת למעט סכום של 20,000 ש"ח שינוכו מחוב האשה לשעבר לבעלה לשעבר." מסקנה לאור האמור לעיל, ביה"ד מותיר את החלטתו מיום ט' בטבת תשפ"ב (13.12.2021) על כנה, ויש לנכות סכום של 20,000 ש"ח מזכויותיו של הבעל לשעבר, כדי להחזיר את חלקו בפירעת החוב המשותף שפרעה האישה מחלקה, עבורה ועבור בעלה לשעבר.

הרב אברהם הרוש מצטרפים למסקנה.

הגיש את תביעת המזונות לבית הדין במקום לבית המשפט לעינייני מישפחה, שלו הסמכות לידון בעיניין זה. לא פירט דבר לעניין תביעת המזונות, כמו גם לעניין חלוקת הרכוש, ואף לא פירט את טענות התובעת בדבר אלימות מילולית מצד הבעל, היעדרויות רבות של הבעל מהבית, ועוד.

לעניין טענת התובעת בדבר העדר פירוט בכתבי הטענות שהוגשו לביה"ד הרבני, בסיכומי התובעת נכתב כי טענת הנתבע לפיה אין צורך לכלול פירוט בכתבי הטענות הללו, הנה "שקר בזוי". אולם, בנגוד למה שניתן היה לצפות מסיכומים שהוגדרו ע"י בית המשפט כסיכומים בעניינים משפטיים, התובעת לא צרפה ולא הפניתה לכל אסמכתא משפטית שיש בה כדי להוכיח את טענתה בעיניין זה. הנתבע, לעומת זאת, הפנה לפסק דין שניתן ע"י בית הדין הרבני הגדול בהליך 1168430/4 פלוני נ' פלונית [פורסם, בין היתר, באתר www.daat.ac.il] (להלן: "פס"ד פלוני") ואף צטט מתוכו וצרף העתק ממנו.

" (ההדגשות, וכן טעות הקלדה בסוף הפסקה הראשונה, הנן במקור – י.ב.ע.) וכן בעמ' 11 לפס"ד פלוני, כפי שאף צוטט בסיכומי הנתבע, נכתב: "יש להוסיף עוד שמעיקר הדין אין חובה להגיש כתב תביעה, ונחלקו הפוסקים אם צריך התובע להודיע לנתבע את מהות תביעתו – עיין בזה בש"ך (סימן יא ס"ק א), ומסקנתו שצריך להודיע על מה תובעו, ועיין באחרונים בזה. ועל כל פנים ברור שמעיקר הדין לא צריך להגיש כתב תביעה. יש אומרים שאף ישנה בעיה הלכתית בהצגת העובדות בפני הדיינים לפני הדיון, עם זאת תקנות הדיון מחייבות הגשת כתב תביעה ומאפשרות הגשת כתב הגנה, אך לא מחייבות. ועם זאת הטענות והטיעונים בכתבי הטענות לא מחייבים את הצדדים, הצדדים יכולים לחזור מטענות ומטיעונים בחלקם, ואין חובה להגיש כתבי טענות מחודשים. מכיוון שכתב התביעה אינו מחייב, הדיון המשפטי מתחיל בפועל בטענות בעלי הדין, טענות בעלי דין ולא 'עדויות' בעלי הדין." (ההדגשות במקור – י.ב.ע.) ועוד בעמ' 12 לפס"ד פלוני נכתב, בין היתר: "אך כפי שהבהרנו לעיל יש הבדל מהותי בין דין תורה לדין האזרחי, כפי שביארנו לכתב טענה של צדדים ולעדות בכתב אין מעמד משפטי על פי דין תורה, וטעמם של דברים הוא כפי שביארנו באריכות, שהצדדים אינם 'עדים ושקשה לסמוך על דברים המוצגים בכתב ובלשון העם "הנייר סובל את הכול". ולכן צריכים אנו לראות ולשמוע את הצדדים ואת העדים בעינינו ובאוזנינו.

" (ההדגשות במקור – י.ב.ע.) יצוין כי, כפי שנכתב בהערה בנוסח פס"ד פלוני שצורף ע"י הנתבע, כנגד פס"ד פלוני הוגשה עתירה, אשר נדחתה ע"י בית המשפט העליון במסגרת בג"ץ 7491/20 פלוני נ' בית הדין הרבני האיזורי תל אביב ואח' [פורסם במאגרים המשפטיים].

בסעיף 37 לכתב ההגנה טען הנתבע כי פעל נכון מבחינה מקצועית, שכן בית הדין מסתמך בעניינים רכושיים על רו"ח. אני סבור כי אין בתשובה זו כדי לתת מענה ברור לטענת התובעת ולהסביר מדוע לא הוגשה בקשה לסעד זמני בעיניין זה. ודוק: בהחלטת בית הדין מיום 19.1.2022, שצורפה לסיכומי התובעת (להלן: "החלטת בית הדין"), עולה כי הבעל הסכים לשאת במחצית מתשלומי ההלוואה, ולהשיב לתובעת את מה ששילמה בעיניין זה. ממילא, יש להניח שלו הוגשה בקשה לסעד זמני בעיניין זה בשלב מוקדם יותר, היה העניין נפתר בהסכמה, באופן שהיה מקל את הלחץ הכלכלי בו נתונה הייתה התובעת.

...

לאור האמור אני קובע כי הנתבע הפר את ההסכם כאשר לא נתן לתובעת את המענה המיטבי בעניין זה. אולם, שעה שבפעם השנייה שהעלתה התובעת עניין זה הודיע הנתבע שישקול להגיש בקשה, והתובעת לא המתינה לכך והודיעה לנתבע על סיום ההתקשרות עמו כבר למחרת, הרי שלא היה בהפרה זו כדי להצדיק את סיום ההתקשרות, ואני סבור כי התובעת זכאית הייתה בגינה אך לפיצוי בסך 2,000 ₪.

מסקנה זו מוכחת מתוך החלטת בית הדין שצירפה, כאמור, התובעת עצמה, שם הבהיר ביה"ד (בעמ' 5 באמצע) כי לפי הדין יש לדבוק בגרסתה הראשונה של התובעת, כאשר מדובר בגרסת באת כוחה שהובעה בע"פ, ולא בגרסה שהובעה בכתובים.

לפיכך התביעה נדחית.

בפסק הדין דחה בית המשפט את עתירת המבקשת נגד הכרעות שניתנו בעיניינה בבתי הדין הרבניים.

כעולה מפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף, המבקשת והמשיב 11 (להלן: המשיב) נישאו בשנת 2004, אך בסמוך לשנת 2017 נוצר "קרע" בין השניים והם החלו לנהל בבית הדין הרבני האיזורי בנתניה תביעה לחלוקת רכוש.

במסגרת העתירה שהגישה, עתרה המבקשת (שאינה מיוצגת) לעצירת ההליכים שמתנהלים בבתי הדין הרבניים אך גם, בין היתר, לכך שהיועצת המשפטית לממשלה תורה על פתיחתה מחדש של חקירה פלילית בנוגע לזיוף תיק הנישואין של המבקשת והמשיב; ולכך שהמשיבה 14 (ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל) תימסור פירוט על מינויים שבהם היה כנטען מעורב המשיב.

בפסק הדין הקצר לא נקבעה כל הלכה, ובית המשפט דחה את עתירת המבקשת בהתאם לכללי ההתערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים, כללים שהותוו בפסיקת בית משפט זה לאורך השנים (ראו למשל, מהעת האחרונה: בג"ץ 7229/23 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה, פסקה 5 (20.11.2023); בג"ץ 8258/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 3 (19.11.2023)).

...

לבסוף, קבע בית המשפט כי יש לדחות את העתירה על הסף גם בשל היותה כוללנית ונעדרת מסד עובדתי חיוני; מאחר שלא ניתן להבין את הסעדים שמבוקשים בה; ומאחר שהיא כורכת נושאים וסעדים שונים.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1391506/3 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב דוד ברוך לאו – נשיא המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שני בן דוד) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד ניר כלפה) הנידון: דרישת צד להכרעה בעינייני הרכוש על פי דין תורה בנגוד לבקשתו ולהסכמתו הקודמת לפסיקה על פי חוק החלטה

בית הדין הרבני דן רק על פי דין תורה.

כמו כן היא עותרת על אי־חיוב בהוצאות ומבקשת כי בית הדין לערעורים יאשר את חלוקת הרכוש לפי חלופה א' של האקטואר או יעביר את העניין להרכב אחר שידון בתיק.

בכתב ההגנה לתביעת הגירושין שהגיש האיש בי"ז בשבט התשפ"ב (19.1.2022) לבית הדין בטבריה דרש האיש מבית הדין לערוך איזון משאבים לפי החוק תוך שהוא מציין את סמכות בית הדין לכך ועל מנת לייעל את הדיון ולא להצריכו לפנות בעיניין הרכוש לערכאה אחרת, האיש חזר על כך כשפתח את תיק תביעת הרכוש כדלהלן: לעניין איזון משאבים: כבוד בית הדין מתבקש בזאת לערוך איזון משאבים וחלוקת רכוש בין הבעל לאשה: הצדדים לא צברו רכוש משותף ובקשת הבעל הנה חלוקת איזון משאבים – זכויות סוציאליות ופנסיוניות.

...

אקדים כי מבלי להתייחס לנימוקי בית הדין האזורי אני סבור כי באופן עקרוני מעת שהרכב של בית דין מחליט כי לפי דין תורה אינו יכול לדון ברכוש הצדדים בשל אי־הסכמת האיש להסמיכו לכך – גם אם יתקבל ערעור ובית דין לערעורים יסבור כי אפשר לדון ברכוש הצדדים בבית הדין הרבני, אי אפשר יהיה לכפות על בית הדין הדן על פי דין תורה לדון, במקום שהוא סבור שאינו יכול לדון על פי דין תורה.

עם זאת אני סבור כי לגופם של דברים מקרה זה אינו דומה לשאלה העקרונית עליה הצביע בית הדין האזורי בנימוקיו, שגם בה יש שאינם סוברים כדבריו, אלא במקרה זה לכל הדעות יש חובה על בית הדין לסיים את הדיון ברכוש ולהכריע בו כפי שהוסכם ונחתם בידי הצדדים והוגש לבית הדין למתן תוקף חוקי, והצדדים קיבלו את סמכות בית הדין לעשות כך. עיון בתיק מעלה שבמקרה שלפנינו האיש הוא שתבע איזון משאבים לפי החוק, מינוי אקטואר והכרעת בית הדין על פי חוות דעתו.

לכן אני סבור כי במקרה זה הנכון הוא להחזיר את הדיון ברכוש בלבד לבית הדין בטבריה שלפניו נעשה ההסכם וחתם הבעל על הבקשה ושאליו הוגש דוח האקטואר.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3998/24 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ר' רונן העותרים: 1. פלוני 2. פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האיזורי 2. בית הדין הרבני הגדול 3. האפוטרופוס הכללי עתירה למתן צו על תנאי בעיניין פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1437441/1 מיום 11.4.2024 בשם העותרים: עו"ד שי זהר ][]פסק-דין

]השופטת ר' רונן:[ לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 11.4.2024 (תיק 1437441/1) במסגרתו נדחה בחלקו ערעור שהגישו העותרים על פסק דין של בית הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה מיום 7.8.2023 (תיק 215026/3).

על-פי האמור בצוואה, כלל הרכוש והזכויות של המנוחה יחולקו בחלקים שוים בין ילדיה – הם העותרים.

לבסוף אין לקבל גם את הטענה שהעלו העותרים ביחס לקביעתו של בית הדין הרבני הגדול שלפיה בהתאם לדין תורה אין לראות בעותר כמי שהסתלק מהעזבון.

משהגענו לכלל מסקנה כי דין תורה אכן רלוואנטי, ומשמדובר במסקנה עובדתית לפיה, העותר ויתר על זכויותיו בדין תורה על מנת לקיים את צוואת המנוחה – קרי חלוקה שווה בין האחים; ולא הסתלק ממחצית מהעזבון – אין להתערב גם בהיבט זה של פסק הדין.

...

אולם כאשר – כמו במקרה דנן - ההסתלקות מהעיזבון נעשית פרק זמן ממושך מאוד לאחר שניתן צו ירושה או צו קיום צוואה, מסקנת בית הדין הרבני הגדול לפיה המבקש להסתלק חייב להוכיח כי העיזבון טרם חולק, היא מסקנה שאינני סבורה שיש מקום שנתערב בה (ואינני מחווה דעה ביחס לשאלה מה דינה של הסתלקות מהעיזבון שנעשית בסמוך לאחר מועד צו הירושה או צו קיום הצוואה).

משהגענו לכלל מסקנה כי דין תורה אכן רלוונטי, ומשמדובר במסקנה עובדתית לפיה, העותר ויתר על זכויותיו בדין תורה על מנת לקיים את צוואת המנוחה – קרי חלוקה שווה בין האחים; ולא הסתלק ממחצית מהעיזבון – אין להתערב גם בהיבט זה של פסק הדין.

סוף דבר: העתירה נדחית.