עתירה נגד אי-הארכת תוקף דרכונו של תושב קבע

דין בקשת האישור סילוק על הסף משני טעמים: האחד - העובדה שבקשת האישור מופנית כנגד שיקול הדעת המנהלי של שר הפנים לחייב תושבי קבע, המחזיקים בתמי"ל בתוקף שעל גביה אשרת חוזר בתוקף, להצטייד באשרת חוזר על גבי התמח"פ ותקיפת תקנות הכניסה המסמיכות לגבות אגרה בנסיבות אלה.

הסטאטוס של תושב קבע עשוי להשתנות.

(1) עם תום המועד שנקבע באשרה כתקופת תוקפה; (2) עם השמוש בה לשם כניסה אחת לישראל, זולת אם נקבע באשרה שבתוך תקופת תוקפה ניתן להשתמש בה למספר כניסות שיצויין באשרה או למספר בלתי מוגבל של כניסות; (3) עם פקיעת תוקפו של מיסמך הנסיעה שבו ניתנה האשרה, זולת אם תוקפו של המסמך הוארך או אם השר קבע אחרת; (4) .

בעיניין טוויל עתרו ב"כ המבקשים כנגד האגרה שנגבתה בגין הנפקת התמח"פ בנוסף לאגרה בגין התמי"ל. בעיניין טוויל הודיעה המשיבה על חדילה נוכח החקיקה המפורשת והפוזיטיבית כי מחזיק בתמי"ל בתוקף, אשר נידרש מסיבה כלשהיא לקבל תמח"פ, יהיה פטור מתשלום אגרה בגין התמח"פ. כך בסעיף 8(ג) בתקנות הדרכונים, התש"ם-1980 יש קביעת פטור מפורשת כדלקמן: "אדם שברשותו תעודת מעבר לפי סעיף 2(ב)(1) לחוק שהנה בתוקף והוא חייב להצטייד בנוסף לכך בתעודת מעבר לשימוש חד-פעמי, יהיה פטור מתשלום האגרה לפי פריט 2(ג) לתוספת". סעיף 2(ג) בתוספת לתקנות הדרכונים קובע: "תעודת מעבר לפי סעיף 2(ב)(1) לחוק, ליחיד או ליחיד עם ילדים, לשימוש חד פעמי לשם יציאה מישראל וחזרה אליה". זאת ועוד, לנוכח ההסבר של ב"כ המשיבה בקדם המשפט קשה גם לקבל את טענת המבקשים כי מדובר בכפל אגרה.

...

מאחר שאין מחלוקת כי מסמך הנסיעה הרלבנטי הוא התמח"פ בענייננו, וכפי שכבר ציינתי לעיל, אני סבורה כי פשוטה של תקנה 8 בתקנות הכניסה לישראל הוא שאשרת החוזר צריכה להינתן על גביו, ולא על גביו של מסמך אחר שאינו רלבנטי לנסיעה, דרך מעבר אלנבי.

על כן מקובלת עליי טענת המשיבה כי בקשת האישור אינה באה בגדר פרט 11 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות, שכן אין מדובר בהשבת סכומים שגבתה רשות "שלא כדין". הערה: המבקש טען כי אין למשיבה עלויות נוספות בבחינת מתן אשרת חוזר על גבי תמח"פ עת יש למבקש אשרה כזו על גבי תמי"ל. המשיבה פרטה את הפעולות שעושה הרשות לשם הפקת אשרת החוזר על מנת להסביר מדוע יש מקום לגביית האגרה.

סוף דבר הבקשה לאישור התובענה כייצוגית – נדחית.

העותר מבקש להורות למשיבה להעניק לו תעודת זהות ודרכון ולהעניק לו מעמד של אזרחות או תושבות קבע.

עוד טוענת המשיבה כי יש לדחות את העתירה מחמת השהוי בהגשתה, שכן הודעה על החלטת המשיבה נשלחה לעותר ביום 20.8.12 והעותר לא השיב להודעה זו, לא ערר נגדה ולא תקף את תוכנה בכל דרך שהיא.

המשיבה עמדה באמור בפסק הדין וביום 20/8/12 (אמנם באיחור מה מהמועד שנקבע) הודיעה לעותר כי בקשתו למתן מעמד נדונה והוחלט לאשר לו רישיון של תושב אירעי מסוג א/5 לשנה, כאשר הארכת תוקפו של הרישיון תהא כפופה לבחינה מחודשת.

כמו כן, בנסיבות העניין, כאשר המשיבה מבקשת להעניק לעותר מעמד של תושב (גם אם תושב אירעי אשר מעמדו ייבדק שוב בתום שנה, אך עם זאת מעמד של תושב הנושא עימו גם זכויות סוציאליות להן זקוק העותר במצבו), והעותר איננו מתייצב לשם קבלת המעמד וממשיך לשהות בישראל ללא כל מעמד כדין, לא ניתן לקבל את טענות העותר נגד היתנהלות המשיבה ולא ניתן לקבוע כי היתנהלות המשיבה או החלטותיה בעיניינו של העותר הנן בלתי סבירות ונפל בהן פגם המצדיק היתערבות בנסיבות העניין.

...

דיון ומסקנות: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה, בכפוף לכך שהמשיבה תיתן לעותר מעמד מסוג א/5 עם התייצבותו בלשכת המשיבה, בהתאם להצהרת ב"כ המשיבה, ובכפוף להערות שיפורטו.

סיכום: מהטעמים שפורטו, על רקע החלטות שהתקבלו בעבר בענינו של העותר, אני דוחה את העתירה.

בסיכומו של דבר, בנסיבות העניין ובכפוף להערות דלעיל, העתירה נדחית.

עתירה שהגישה המבקשת כנגד ההחלטה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 2394/95) נדחתה והמבקשת הורחקה מהארץ.

במסגרת ההליך המדורג, ביום 11.10.12 ניתן למבקשת רישיון שהייה מסוג ב/2 אשר הוארך מעת לעת עד ליום 22.8.16 וביום 5.9.16 ניתן למבקשת מעמד של תושבת ארעית מסוג א/5.

עוד קבע בית הדין לעררים, כי דרישת המשיבה להצגת דרכון תקף, כמתחייב מהוראות נהליה, היא סבירה ונדרשת בעיניינו במיוחד, עת שהמבקשת הזדהתה בעבר בדרכון מזויף.

...

יחד עם זאת, בענייננו, אני סבור כי מן הראוי שטענות המבקשים ייבחנו לגופו של עניין במסגרת הדיון בערעור, כולל טענתם לגבי האפשרות להגשת הבקשה להסדרת המעמד מכח נוהל חיים משותפים ובחינת הקשר הזוגי הכנה בניהם במהלך שהות שניהם בארץ, ואסתפק בכך, שלא ניתן בשלב זה, לשלול לחלוטין את סיכוייו.

באשר למאזן הנוחות, אני סבור כי בנסיבות העניין הייחודיות הוא נוטה לטובת המבקשים.

לאור כל האמור, בהתחשב בכך שמאזן הנוחות מהווה את אבן הבוחן המרכזית, ניתן בזאת סעד זמני לפיו המבקשת לא תורחק מהארץ ויעוכב תשלום ההוצאות שנפסקו כנגד המבקשים, עד להכרעה בערעור.

כאשר הגיע ללישכת המשיבה בירושלים נימסר לו דרכון שתוקפו שנה אחת בלבד וזאת עד לחודש אפריל 2017, וזאת בנימוק כי מרכז חייו אינו בישראל (כאן המקום לציין כי בנגוד לנטען בעתירה הוארך תוקף הדרכון כנראה בטעות לפרק זמן של שנתיים - עד ליום 17.9.2018).

במקרה של תושבי מזרח ירושלים ההופכים אזרחים לא מיתקיים החשש כי קבלת הדרכון נעשתה לשם קבלת הדרכון בלבד וללא כוונה להשתקע בישראל שכן ההשתקעות קדמה לקבלת הדרכון.

(ב) קבע השר לדרכון תקופה קצרה מעשר שנים, רשאי הוא להאריכה לתקופות נוספות, ובילבד שסך כל תקופות תוקפו של הדרכון לא יעלה על עשר שנים מיום שניתן.

" סעיף 6א (א) לחוק הדרכונים קובע הסדר למתן דרכון לאזרחים המצויים בחוץ לארץ: "השר, באישור הממשלה ולאחר היתייעצות עם ועדת הפנים של הכנסת, רשאי לקבוע בתקנות את המקרים שבהם לא יינתן דרכון לאזרחים ישראליים הנמצאים בחוץ לארץ ולא יוארך תקפו של דרכון שבידם, אלא לצורך שיבתם לישראל, זולת אם יש נסיבות המצדיקות, לדעת השר, מתן דרכון או הארכת תקפו אף שלא לצורך שיבתם לישראל." בגדריו של סעיף 6א(א) לחוק הדרכונים נקבע יחס שונה לאזרחים ישראליים הנמצאים בחוץ לארץ, תוך אמירה כי הארכת דרכון תיעשה ככלל לצורך השיבה לישראל, אלא אם יש נסיבות המצדיקות מתן דרכון או הערכת תקפו אף שלא לצורך השיבה לישראל, אלא שאין חולק כי הוראות החוק לא קוימו ולא הותקנו התקנות שנדרשה התקנתן במסגרתו.

...

בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי ממש בטענת השיהוי ומקובלת עלי תשובת בא כוח העותר לטענה זו. מכל מקום, גם אם נפל שיהוי במובן הטכני, הוא אינו קיים במובן המהותי וכי מתקיימות הנסיבות המצדיקות לדון בעתירה למרות קיומו של שיהוי.

סיכום על יסוד כל האמור: אני מקבל את העתירה בחלקה, מבטל את החלטות המשיבה מיום 23.11.2015 ו- 13.7.2016 ומורה למשיבה לדון מחדש בבקשתו של העותר לקבלת דרכון לתקופה של עשר שנים.

המשיבה תשלם לעותר שכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ₪ וכן את אגרת בית המשפט, וזאת בהתחשב בכך שהעתירה התקבלה בחלקה.

" המבקש מיאן לקבל את החלטת בית המשפט לאפשר את שמיעת הקטינים בתנאים שנקבעו, הודיע לבית המשפט קמא על כוונתו להגיש בקשת רשות לערער לבית משפט זה וכן עתר לבית המשפט קמא על מנת שיורה על עיכוב ביצוע החלטתו מיום 14.3.2024.

עוד נציין כי זו ניתנה לאחר הדיון מיום 04.03.2024, לקראתו התקבלה עמדת ב"כ היועצת המשפטית לממשלה, בעקבות ארכות שניתנו לה בהסכמת הצדדים.

בהקשר זה נפנה לדברי ב"כ עוה"ד ע. בורוכוב מהדיון האחרון לפיהם: "פג תוקפו של הדרכון הישראלי, הוא תושב קבע בשוודיה, והשגרירות סגורה. אם יהיה דרכון הוא כמובן יהיה מוכן להגיע ולשהות יומיים שלושה". אי לכך ומשמצאנו, לאחר שהוגשה עמדת האפוטרופא לדין, לאחריה בקשת המשיב להגיב לאמור בהודעתה, אשר כללה הלכה למעשה התייחסותו לאמור בהודעה, כי המקרה דנן מצדיק שמיעת הקטינים, ויפה שעה אחת קודם, לא מצאנו הצדקה לעכב ביצוע ההחלטה.

שלישית, ועיקר, עיון בהחלטת בית המשפט מלמד כי דחיית בקשתו לא תביא לפגיעה קשה במבקש, שכן בהחלטתו מיום 19.3.2024 הבהיר בית המשפט קמא כי: "שמיעת הקטינים לפנינו תתקיים בהנתן מלוא טענות הצדדים, כך גם קביעות בית המשפט קמא והתרשמותו משמיעת הילדים, ובהנתן הנתק בין המשיב לבין ילדיו וכן טענותיו השונות לרבות כי הילדים 'מוסתים ומנוכרים לחלוטין' נגדו, כאשר המערערת 'מלעיטה אותן, ומרעילה את נפשם'" (ההדגשה הוספה – י' כ').

...

זאת ועוד, משלא הובהר על ידי המבקש האם בבקשתו מבית המשפט קמא נושא ההחלטה מיום 19.3.2024, התבקש עיכוב ביצוע עד להגשת בקשת רשות הערעור או מעבר לכך, ספק אם דרך הגשת הבקשה תואמת להלכה הפסוקה (ראו החלטתי ב-עע"מ 637/23 צבא ההגנה לישראל נ' רמתי, פסקה 14 (‏18.5.2023)).

העולה מהמקובץ לעיל הוא שסיכוייה של בקשת הרשות להתקבל הינם, על פניהם, קלושים.

סוף דבר: הבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.3.2024, כמפורט לעיל, נדחית, בלא חיוב בהוצאות.