עתירה מנהלית של משפחות ועדת המאוימים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"מ 3095/23 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין המערערים: 10-1. פלונים נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. ועדת המאוימים (מת"ק חברון) 3. המנהלה לבטחון לסיוע 4. שירות הבטחון הכללי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו ב-עת"מ 27882-12-22 מיום 13.3.2023 שניתן על ידי השופט ג' הס בשם המערערים: עו"ד אליהו שטרית בשם המשיבים: עו"ד מתניה רוזין ][]פסק-דין

במסגרת ההליך, המשיבים הדגישו, בין היתר, כי הדחייה העדכנית של בקשת המערער 1, רעייתו והילדים למתן היתרי שהייה נעשתה משנמצא כי המאוימות, ככל שהיא קיימת, מוגבלת למערער 1 בלבד כאשר ליתר בני המשפחה אין "עילה לבקשה אפילו לכאורה". באשר לדחיית בקשת המערער 1 הובהר כי הצורך בשמירה על שלום הציבור מפני הסיכון שהוא מהוה גובר על המשקל שניתן למאוימותו הנטענת.

בעתירתם האחרונה, בית המשפט המחוזי קיים דיון מעמיק בנוכחות הצדדים – אשר במהלכו גם עיין בחומר החסוי מטעם המשיבים, ומצא כי אין מקום להכריע ביחס למאוימות או המסוכנות הנשקפת מהמערערים משנותרו אפיקי פעולה שביכולתם לנצל מול הגורמים המינהליים הרלוואנטיים.

...

אשר על כן, הערעור נדחה.

בהחלטה נקבע כי אין להוציא מכלל אפשרות שהמבקש אכן מבוקש ברשות הפלסטינאית, וכי אף בני מישפחה נוספים מתמודדים עם קשיים, אך כי אין חשש ממשי וקונקרטי לחייהם של המבקשים.

ביום 4.7.2023 הגישו המבקשים עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי כנגד החלטתה האמורה של ועדת המאוימים, ולצדה בקשה למתן צו ביניים אשר יאסור על הרחקתם מישראל עד להכרעה בה. בעתירה טענו המבקשים, בין היתר, כי עניינם לא נבדק כראוי.

...

מנגד, טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף בשל היעדר עילה וחשש לשימוש לרעה בהליכי משפט.

בתגובתם מיום 10.3.2024 טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

העירעור מכוון נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 5.6.2020, בעתירה מינהלית שהגישו המשיבים נגד החלטת המערערת 1, ועדת המאוימים (להלן: הועדה), במסגרתה נדחתה בקשתם לקבלת היתרי שהייה בישראל.

המשיב 1 הוא אב המשפחה; המשיבה 2 היא אם המשפחה; המשיבים 4-3 הם בניהם הבגירים (ילידי 1993 ו- 1995), והמשיבות 6-5 הן הבנות הקטינות של בני הזוג, ילידות 2004 ו- 2005 (להלן ובהתאמה: האב, האם, הבנים, ו- הבנות הקטינות).

...

לאחר ששמענו את טיעוני באי כוח הצדדים, ובעקבות הערותינו לפיהן אנו סבורים כי פסק הדין קמא מעורר קשיים לא מבוטלים בקביעותיו ובנימוקיו, ולאחר שיג ושיח בין הצדדים, הושגה הסכמה, לפי המלצתנו, בנוגע לאב, לאם ולבנות הקטינות (המשיבים 1, 2, 5 ו-6), לפיה פסק הדין בעניינם יבוטל, וחלף הקבוע בפסק הדין יוענקו להם היתרי שהיה זמניים למשך שנה אחת, מיום מתן פסק דיננו זה. לקראת תום תקופה זו יוכלו הם לשוב ולפנות לוועדה בבקשה להארכת היתרי השהיה, והוועדה תדון ותחליט בבקשות לפי שיקול דעתה.

אשר לבנים (משיבים 3 ו-4), לאחר ששמענו טיעון נוסף בעניינם הגענו לכלל מסקנה, כי יש לקבל את ערעור המדינה ולבטל את פסק הדין בעניינם.

סוף דבר: אנו מקבלים את הערעור ומורים על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא, בכפוף לאמור להלן: בנוגע לאב, לאם ולבנות הקטינות - חלף הקבוע בפסק הדין יוענקו להם היתרי שהיה זמניים למשך שנה אחת מהיום, כאשר לקראת תום תקופה זו יוכלו הם לשוב ולפנות לוועדה בבקשה להארכת היתרי השהיה, והוועדה תדון ותחליט בבקשות לפי שיקול דעתה, בהתאם לאמות המידה הנהוגות בוועדה.

בהקשר זה צוין כי המבקש העלים את דבר הבקשה הראשונה שהגיש לועדה; כי בפניותיו לא הובאה ראיה להיתנכלות כלשהיא לו ולמשפחתו; וכי לא הוכח כי זמונו לחקירה התבסס על קשריו לישראל או שחייו נתונים בסכנה כלשהיא.

בתשובתה לפניי, כמו גם לפני בית המשפט לעניינים מנהליים הצביעה המשיבה על פערים עובדתיים וסתירות לא מבוטלות בגירסאות שמסר המבקש בפניותיו לועדת המאוימים, לרבות בתחקור שנערך לו. המבקש אף לא גילה בעתירתו את דבר הבקשה הראשונה שהוגשה מטעמו, אשר בינה ובין הפנייה השנייה שההחלטה בה נתקפה בעתירה קיימות סתירות מהותיות.

...

בצד האמור צוין כי בכל הנוגע לטענות המבקש באשר לכתב האישום וגזר הדין שניתן נגדו, אלו לא נטענו לפני הוועדה טרם קבלת ההחלטה נושא העתירה ומכל מקום אין מניעה שהמבקש יפנה על יסוד טענות אלו (בבחינת ראיה חדשה) לקצין מאוימים ויעתור לסעד זמני.

לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות הן על הסף הן לגופה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהיעדר עילה להתערב בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים.

הבקשה נדחית אפוא.

בבית המשפט העליון בר"ם 708/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשים: 1. פלוני 2. פלוני נ ג ד המשיב: מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מהימים 18.1.2023 ו-19.1.2023 שניתנו בעת"ם 27361-12-22 על-ידי כבוד השופטת א' נחליאלי חיאט בשם המבקשים: עו"ד רועי שרמן בשם המשיב: עו"ד סיון דגן ][]החלטה

מנגד, המשיב טען בתגובתו כי המבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה היתערבות בהחלטתה של ועדת המאוימים, החלטה אשר ניתנה לאחר הליך בירור ממנו עלה כי אין אינדיקאציה למאוימות כלפי המבקשים וכי למעשה ברקע הדברים עומד סיכסוך משפחתי באיזור מגוריהם.

בית המשפט המחוזי קבע כי סכויי העתירה אינם גבוהים, בהיתחשב בקביעותיה החוזרות של הועדה, הנתמכות בעמדת גורמי המיקצוע, לפיהן המבקשים אינם מאוימים על רקע חשד לשיתוף פעולה עם גורמי בטחון ישראליים, וכן נוכח אוזלת ידם של המבקשים בהמצאת תימוכין לטענתם.

...

לטענת המשיב, הבקשה אינה עומדת באמת המידה למתן רשות ערעור ועל כן דינה להידחות, תוך ביטול הצו הארעי שניתן.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.