עתירה מנהלית על פי האמנה הבינלאומית למעמד פליטים

בפני עתירה למתן צו אשר יורה למשיב לנמק מדוע לא יינתן לעותר מעמד פליט על- פי אמנת הפליטים והפרוטוקול הנילווה לה. וכן צו אשר יורה למשיב ליתן לעותר מעמד פליט על-פי אמנת הפליטים והפרוטוקול הנילווה לה. לחילופין, להורות למשיב להעביר את עניינו של העותר לבחינה מחודשת ופרטנית ולקיים בעיניינו הליך ראוי, סביר ומידתי שיידון בועדת הפליטים לאחר בחינת מלוא טענותיו של העותר.

ביום 06.05.13 הגיש העותר עתירה מנהלית ובקשה למתן צו ביניים (עת"מ 9082-05-13) בבית משפט מחוזי ת"א, כב' השופטת אבניאלי דחתה את הבקשה למתן צו ביניים, וקבעה: "בקשתו של המבקש נדחתה סופית על ידי המשיב ביום 11.4.13 ואילו העתירה הוגשה רק ביום 6.5.13. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום למתן צו ביניים מיידי במעמד צד אחד...". כמו כן, דחתה השופטת אבניאלי את הבקשה למתן פטור מאגרה והתיק נמחק מאחר ולא שולמה האגרה.

באשר לטענת המשיב בדבר העתקת מקום מגורים, ב"כ העותר טען כי העותר הוכיח סכנה לחייו בכל אתר ואתר במדינת מוצאו, וכי החוק הבנלאומי אינו דורש כי מבקש המקלט ימצה את כל האפשרויות בתוך ארצו בטרם יפנה למדינה אחרת על מנת לבקש מקלט.

...

בסיום הראיון נערכה חוות דעת מפורטת ובסיכומה נאמר: "לסיכום, נראה כי המבקש ניסה להציג טענת מקלט שאין בה ממש. המבקש לא הצליח לקשור עצמו למקום קרות האירועים המתוארים וכן דרכונו הונפק טרם תחילת האירועים בעוד המבקש טען כי סיבת הנפקת הדרכון היו הפרעות שאילצו אותו לנוס ממדינתו. המבקש גם לא הצליח לקנות תשתית אובייקטיבית מספקת שתצביע כי חששו מפני פגיעה חמורה עם שובו לניגריה מבוסס היטב. מכל מקום, הטענה המוצגת עוסקת בחשש מהשלכות אירועים בעלי רקע פלילי וככזאת טענה זו אינה מקימה חשש לרדיפה על בסיס אחד מהיסודות הקבועים באמנת הפליטים". נוכח דברים אלו, הומלץ לדחות את בקשתו של המשיב למקלט מדיני (חוות דעת מפורטת בעניינו של העותר צורפה כנספח 4 לתגובת המשיב).

ראוי להפנות בעניין זה גם לפסק דינה של כב' השופטת ד"ר אגמון גונן, אשר ניתן בעניין דומה בעת"מ 34519-07-13 סלסטינה נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, מיום 01.12.13): "לעותרת נערך ראיון עומק ונתגלו סתירות רבות בגרסתה. העותרת בראיון ציינה שמעולם לא פנתה לרשויות החוק בניגריה בניסיון לקבל הגנה (על אף שבעתירה ציינה שפנתה ולא קיבלה עזרה). כן אישרה העותרת שאיש לא חיפש אחריה בניגריה ואישית לא קיבלה איום על חייה, יש לציין כי בהתחשב בשיהוי שבהגשת העתירה...קשה היום לקבל את טענותיה של העותרת. נראה כי העותרת עושה הכול כדי להישאר בישראל אולם בהעדר סכנת חיים כפי שנקבע ובהעדר עילה להתערבות בית משפט זה בהחלטות המשיבה אין לאפשר זאת עוד". לאחר בחינת טענותיו של העותר התברר כי אין בסיס ולו לכאורה, לטענה לפיה נשקפת סכנה לחייו אם יגורש לארצו.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי לא נפל כל פגם בהחלטות המשיב ואני דוחה את העתירה.

העותר ישלם הוצאות ושכ"ט עו"ד למשיב בסך 4,000 ₪.

אין בידי לקבל את קביעת המשיב כי בעיניינה של העותרת לא מתקיימים טעמים הומנטריים מיוחדים המצדיקים את הבאת בקשתה בפני הועדה [.

ברם, הוראות אמנת הפליטים לא אומצו בחקיקה פנימית, ועל כן, תחולתן במשפטנו גדורה ל"חזקת ההתאמה" הפרשנית שנקבעה בפסיקתנו, לפיה חוקי המדינה יתפרשו, ככל הניתן, באופן העולה בקנה אחד עם התחייבויות המדינה במישור הבנלאומי (ראו עניין פלונית; וכן דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הבטחון, פ"ד נד(1) 721, 742, 767 (2000)).

לפיכך, בדין קבע בית המשפט המחוזי, כי "קבלת העירעור תהווה [...] שינוי מהותי בנוהל הטיפול במבקשי מקלט. לכך אין מקום". מעבר לצורך אציין, כי לשון סעיף ל"ד לאמנת הפליטים, לפיה, המדינות יקלו, ככל האפשר, על טמיעתם והתאזרחותם של פליטים, מסויגת יותר מהחובה שהמערערת מנסה לתלות בה – לאפשר לכל פליט מוכר, במוקדם או במאוחר, לקבל מעמד של קבע.

על כן, בחינת מדיניות זו, ובכללה חריגותה (הנטענת) ביחס למדינות אחרות בעולם החתומות על אמנת הפליטים, היא עניין ערכי, עניין הוא לכנסת לענות בו, או לממשלה, ובית משפט זה לא יבוא בנעליהם (ראו: יואב דותן הנחיות מינהליות 516-512 (1996); השוו, לגבי הסוגיה הנדונה, מרזל, 271-268; קריצמן וקמפ, 85-68).

...

מנגד, טען המשיב בתגובתו כי דין הערר להידחות, משום שלשר הפנים מוקנה שיקול דעת רחב בבואו ליתן אשרות שהייה בישראל, וכי רצונה של המבקשת בוודאות, אינו מהווה, כשלעצמו, בסיס להענקת מעמד של קבע.

בפסק דין ממצה ומנומק מיום 27.2.2023, שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' זינגר) נאמר בין היתר, כי "נוהל מבקשי מקלט מאפשר ליתן מעמד של תושב ארעי לפליט וזה אכן ניתן למערערת. המשיב אף הוסיף ובחן את בקשת המערערת לשדרוג המעמד, באמצעות ההליך ההומניטרי, אך לא מצא הצדקה לאותו שדרוג". על כן, קבע בית המשפט המחוזי, משמדובר בהחלטה שניתנה בסמכות, כשלא נטען שנפל פגם בהליך קבלתה, ולא נמצא כי ההחלטה אינה סבירה באופן קיצוני, דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים, מזה ומזה, סבורני כי מקצת הטענות המועלות בבקשה, עשויות לעורר שאלה משפטית עקרונית, כזו החורגת מעניינה הפרטני של המבקשת, שאלה שבית משפט זה טרם נדרש להכריע בה. על כן, וביחס להיבט זה בלבד, נכון יהיה לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, וזאת מכוח סמכותנו שלפי תקנות 149(2) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלות בהליך דנן מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000.

לסיכום, משדנו בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה ביחס להיבט הנ"ל, סבורני כי דינו של הערעור לדחייה: אמנת הפליטים אינה מקימה למערערת זכות קנויה למעמד של קבע, או לאזרחות, שאותה צריכה מדיניות המשיב להגשים.

ואולם, כפי שנקבע בעיניין אמונה, "במיתחם שיקול הדעת הסביר, על פי מידת רוחבו, תתכנה נקודות איזון אפשריות שונות בין השיקולים הנוגדים, אשר כל אחת מהן עשויה לעמוד במבחן הסבירות. ככל שמתחם שיקול הדעת המנהלי בעשיית המינוי רחב יותר, כך מתרחב עמו מתחם הסבירות, וכך הולך ומתארך מנעד האפשרויות הלגיטימיות למציאת נקודות איזון שונות בין הערכים הנוגדים בהליך המינוי [...] כך הולך וצר תחום ההתערבות השפוטי במעשה המנהלי" (שם, בפסקות 19-18).

אילו דעתי הייתה נשמעת – היינו מוציאים מלפנינו צו על תנאי בעתירה זו. כפי שמציין חברי, מדינת ישראל חתומה על האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 (האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, כ"א 65, 5 (ניפתחה לחתימה ב-1951) (להלן: אמנת הפליטים; האמנה אושררה בשנת 1954) ועל הפרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים משנת 1967.

...

בתגובתו המקדמית לעתירה, טען המשיב 1 כי דינה של העתירה להידחות על הסף, שכן הסעד המרכזי המבוקש במסגרתה נוגע לתחום דיני המכרזים, ומשכך עומד לעותר סעד חלופי מובהק, בדמות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

השופט י' דנציגר: לאחר שעיינתי בחוות הדעת של חבריי, השופטים א' שהם וע' פוגלמן, ולאחר ששבתי ועיינתי בכלל המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים לאחר הגשת העתירה – בתגובה המקדמית של המשיב 1 ובתגובת המשיב 2 לעתירה; בהודעה המשלימה מטעם המשיב 1; בתגובת העותר להודעה המשלימה; ובתשובת המשיב 2 להודעה המשלימה ולתגובת העותר להודעה זו – הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות מן הטעמים המפורטים בחוות דעתו של חברי, השופט א' שהם.

סופו של דבר, לא מצאתי שעלה בידי העותר לבסס עילה המצדיקה את התערבותנו בהחלטה למנות את המשיב 2 לתפקיד יו"ר הועדה המייעצת לענייני פליטים.

אשר על כן, אני מצטרף לאמור בחוות דעתו של חברי השופט א' שהם, ולמסקנתו כי דין העתירה להידחות.

בעירעור עותר המערער לבטל את החלטת בית הדין לעררים וכן עותר להורות למשיבה, היחידה לטפול במבקשי מקלט מדיני בישראל, לבחון את בקשת המקלט של המערער בהתאם ל"נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל" ולאמנת הפליטים.

למרות שקיימת זכות למערער לשוב ולפנות בבקשה מחודשת לבדיקת עניינו ב'וועדת המאוימים', עומד המערער על זכותו לפנות ליחידת RSD , שהיא הגוף מטעם שר הפנים הבודק בקשות מקלט על פי אמנת הפליטים.

המערער מונה בסיכומיו מספר הבדלים בין הדיון ביחידת RSD , המחויבת לאמנת הפליטים, לבין הדיון ב'וועדת המאוימים', על מנת להדגיש כי אין המדובר בטענה פורמלית גרידא, אלא בטענה מהותית שעניינה הקף זכויותיו של המערער, במעמדו כפליט.

יחד עם זאת, לטענת המשיב רואה המדינה עצמה מחויבת לעקרון 'אי ההחזרה' הנהוגה בסעיף 33 לאמנה, באשר עקרון זה הוא עקרון מהותי מחייב על פי המשפט הבנלאומי ואף עוגן בפסיקת בית משפט העליון [בג"צ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פד"י מ"ט(3) 843 (1995)].

על פי חוק הכניסה לישראל רשאית הרשות לקבוע כי קיימת "סכנה לשלום הציבור" על יסוד ראיות מנהליות שהובאו בפניה.

...

מקובלת עלי קביעת בית הדין לעררים כי על המערער לפנות ל'ועדת המאוימים'.

על רקע שיקולים אלה נראה לי כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית הדין לביקורת המשמורת.

סוף דבר, דין הערעור להידחות, על שני רכיביו, ואני דוחה את הערעור.

עקרי העובדות עניינו של הליך זה בבקשתה של המערערת, אזרחית אתיופיה, ילידת 1974 על פי האמור בפסק הדין, לקבל מעמד בישראל מטעמים הומנטאריים בהתאם להוראות נוהל הועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומנטאריים (נוהל מס' 5.2.0022).

ביום 11.12.2005 הודיעה הועדה המייעצת למערערת כי הוחלט לדחות את בקשתה למקלט מדיני, הואיל והבקשה לא עמדה בקריטריונים שנקבעו באמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים (אמנת ז'נבה משנת 1951).

מכל מקום, משלא נענו פניותיה לקבלת החלטה בעיניינה מטעם המשיב, הגישה המערערת, ביום 4.8.2013, בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט במסגרת העתירה המנהלית שהוגשה על ידה בזמנו (במסגרת עת"מ 1087/06).

...

המלצה זו אושרה בסופו של דבר מטעם שר הפנים והוחלט כי על המערערת לעזוב את ישראל.

סיכומו של דבר, הערעור נדחה.

על מנת לאפשר למערערת זמן התארגנות נאות, אני מורה כי עליה לעזוב את ישראל בתוך 60 ימים.