עתירה מנהלית על החלטת שר הפנים בהענקת מעמד קבע

העתירה לפניי ערעור מנהלי על החלטת בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מיום 5.5.15, בערר (י-ם) 2227/14, לפיה נדחה ערר שהגישו המערערים על החלטת המשיב, מיום 21.9.14, לדחות את בקשתם ליתן למערערת 1 רישיון ישיבת אירעי בישראל, מסוג א/5, לפי נוהל 5.2.0033 – "נוהל הטיפול בבקשות למעמד בישראל להורה קשיש ובודד של אזרח ישראלי" (להלן – נוהל הורה קשיש).

ביום 6.6.05 החליט שר הפנים לבטל את אזרחותן של מערערת 2 ואחותה והעניק להן מעמד של תושב אירעי.

בנוהל הטיפול בבקשת היתאזרחות, שהוחל בעיניינה של מערערת 2 בשנת 2013, נקבע כי "אין לאשר היתאזרחות למי שבעבר רכש אזרחותו במירמה על סמך פרטים כוזבים". המשיב, שגרס כי מערערת 2 רכשה אזרחותה עם עלייתה ארצה על סמך פרטים כוזבים, החליט לאפשר לה לקבל מעמד של אזרחות, מכוח הליך של איחוד מישפחות עם בעלה, אזרח ישראל, זאת חרף ההחלטה הקודמת לשלול את האזרחות שניתנה מכוח חוק השבות, ולמרות ההוראה האמורה שנקבעה בנוהל.

...

על-רקע האמור, לא הצביע המשיב על טעמים המצדיקים אי-החלת ההחלטה "למחול" על החשד האמור בדבר האותנטיות של תעודת הלידה, בכל הנוגע לבקשת מערערת 1 לקבל מעמד מכוח נוהל הורה קשיש.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, העתירה מתקבלת; והמשיב ינפיק למערערת 1 מעמד, בהתאם לנוהל הורה קשיש, כאשר יש למנות את התקופה של הענקת האשרה מסוג ב/1, בשלב הראשון של ההליך על-פי הנוהל, החל ממועד כניסתה של מערערת 1 לישראל, זאת הואיל והבקשה הוגשה על-ידה עוד לפני שנכנסה לארץ.

המשיב ישלם למערערים, יחד ולחוד, הוצאות בסך 5,000 ₪, וכן את סכום האגרה ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה.

העתירה לפניי עתירה מינהלית על החלטת ועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים (להלן – ועדת ההשגה), מיום 24.6.13, לפיה נדחתה השגת העותרים נגד החלטת משרד הפנים לדחות בקשה לאיחוד מישפחות שהגיש עותר 2 (להלן – העותר), שהִנו תושב ישראל, בעיניינה של רעייתו, עותרת 2, תושבת איזור יהודה ושומרון (להלן – העותרת).

במסגרת שיקול הדעת, על-פי חוק הכניסה לישראל, רשאי שר הפנים, ואף חייב, לשקול, בין-היתר, האם הענות לבקשה להענקת המעמד לבן המשפחה המוזמן, עלולה להעמיד בסיכון את בטחון הציבור או אינטרסים חיוניים של המדינה.

בחוק הוראת השעה נקבעה במפורש סמכותו של שר הפנים לסרב ליתן היתר שהייה בישראל לתושב האיזור, אם נקבע בחוות דעת מאת גורמי הבטחון המוסמכים, כי תושב האיזור או בן משפחתו עלולים להוות סיכון בטחוני למדינת ישראל.

...

לאחר עיון בחומר המודיעיני החסוי, נחה דעתי כי החלטת המשיב לדחות את בקשת העותרים לאיחוד משפחות, נסמכת על תשתית ראיתיית ראויה, ונתקבלה משיקולים עניינים ועל-יסוד הערכה מקצועית של גורמי הביטחון, בדבר הסיכון הביטחוני הנשקף משהותה של העותרת בישראל.

לפיכך, ומשלא הצביעו העותרים על פגם מינהלי בקבלת ההחלטה בעניינם, דין העתירה על החלטת משרד הפנים, כמו-גם על החלטת ועדת ההשגה, להידחות.

אשר על-כן, אני דוחה את העתירה; ובנסיבות העניין אין צו להוצאות.

עם זאת, מאחר שבעת מתן ההחלטה מטעם המשיב הוגשה רק תגובה מקדמית לעתירה, הוריתי למשיב להגיש תשובה מפורטת כדין לעתירה, תוך היתייחסות לשאלה מדוע לא יורה ביהמ"ש לעניינים מינהליים על החזרת עניינן של העותרות לדיון מחדש על ידי המשיב, אשר יעניק לעותרת את זכות הטיעון וידון בבקשתה לגופו של עניין, תוך שקילת השיקולים הרלוואנטיים לעניינן של העותרות, לרבות שיקולים הומנטאריים.

המשיב לא הסכים לקבל מסמכים בעיניינה של הבקשה, לא נתן לעותרת זכות טיעון ושימוע, לא דן לגופו של עניין בבקשה ולא שקל את כל השיקולים הרלוואנטיים, לרבות שיקולים הומנטאריים שבהם, בין היתר, העובדה שכל משפחתן של העותרות נימצאת בישראל; שהעותרת נולדה כאן, למדה כאן, שרתה בישראל וחיה בישראל עד שנת 2006; כי בשנת 2004 הייתה זכאית לקבלת מעמד של קבע בהתאם להחלטת שר הפנים, אך מעמד זה נימנע ממנה בשל חשד פלילי שהיה תלוי כנגדה (תיק שניסגר לאחר מכן מחוסר עניין לציבור); כי בשנת 2005 במסגרת עתירה מנהלית שנוהלה על רקע בקשת העותרת להעניק מעמד לה ולבעלה הצהיר המשיב כי לאור העובדה שתיק החקירה המשטרתי נגד העותרת ניסגר מחוסר עניין לציבור, העותרת תוכל לפנות ללישכת המשיב בבקשה לקבלת מעמד של קבע עבורה ועבור בן זוגה; וגם כאשר שהתה בארה"ב ככל הנראה השהות הארוכה שם נכפתה עליה בשל ניהול הליכים משפטיים ומאבק על משמורת הילדה.

...

אמנם לטענת המשיב הזכאות למעמד פקעה עם שהייתה ארוכת השנים של העותרת בחו"ל, אך מהחלטת המשיב בעניינן של העותרות נראה כי דברים אלו כלל לא נשקלו וההחלטה דחתה את הבקשה על הסף מבלי לדון בטענות העותרת לעניין מעמדה, לעניין זיקתה לישראל ולעניין השהייה המאולצת בחו"ל. בסיכומו של דבר קבעתי בהחלטה מיום 21.1.15 כי לכאורה בקשת העותרת לא נבחנה לגופה.

דיון והכרעה בעתירה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לקבל את העתירה באופן חלקי ולהורות למשיב ליתן לעותרת וביתה מעמד מסוג א/5 וזאת ממועד כניסתן לישראל ב- 10/2013, כאשר בהמשך תיבחן בקשתן למעמד קבע.

העתירה דנן מתנהלת כבר למעלה מחצי שנה ואם טוען המשיב כי כלל לא היה מוסמך לדון בבקשת העותרות וכי הוועדה הבין - משרדית לעניינים הומניטאריים היא המוסמכת לדון בבקשות למתן מעמד בישראל אשר אינן עומדת בקריטריונים הקבועים בנהלים השונים, לא ברור מדוע לא דאג המשיב להעביר את עניינה של העותרת לוועדה זו. אשר על כן, לאור המפורט לעיל, הנני מקבל את העתירה באופן חלקי ומורה למשיב להעניק לעותרת וביתה מעמד מסוג א/5 וזאת ממועד כניסתן לישראל ב- 10/2013.

ההחלטה נומקה בזו הלשון: "עצם קיומם של ילדים משותפים אינו מהוה טעם הומניטארי מספק לצורך מתן מעמד למאן דהוא בישראל. הכלל הוא כי קטין אינו מקנה מעמד להורה, בעניינכם למבקשת 5 ילדים שרק 2 מהם קטינים. כמו כן, שהות ארוכת שנים ומקל וחומר כאשר עסקינן בשהות שהנה שלא כדין, אינה יכולה להוות טעם לקבלת מעמד בישראל. נוסיף לכך כי מדובר במערכת יחסים ביגמית של מבקשת שהנה אשה שנייה לבעלה ואשר נכנסה ביודעין למערכת נישואין שאינה עומדת בקנה אחד עם חוקיה של מדינת ישראל. שר הפנים סבור כי אין לאפשר הכשרת מעמד של נשות ביגמיסטים כלל ועיקר כאשר מדובר באשה שנייה ואף יש למנוע יצירת תקדימים בעיתיים מעין אלו. כאשר המבקשת לא מעלה בטיעוניה כל טעם המצדיק העתרות לבקשתה ובמצבור עם האמור לעיל, שר הפנים אינו מוצא לנכון לאשר קבלת מעמד למוזמנת כמבוקש". על החלטה זו, הגישו המשיבים עתירה מנהלית חדשה במסגרתה התבקש בית המשפט המחוזי לבטל את החלטת שר הפנים שלא להעניק למשיבה מעמד בישראל מטעמים הומנטריים מיוחדים לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות.

בית המשפט המחוזי קבע כי אין הצדקה להתערב בהחלטת שר הפנים שלא להעניק לעותרת שם מעמד בישראל, משום שעסקינן בהחלטה סבירה בנסיבות העניין.

...

לעניין זה ראו עניין פלוני, בפסקה 17: "על פניו אפוא, לו הבקשה הייתה מבוססת על סעיף 3 להוראת השעה, היא הייתה נדחית, כפי שההליך המדורג שהחלו בו המערערת ובעלה הופסק בשנת 2008 בשל היחסים הביגמיים שמנהל הבעל עם האישה הנוספת [...]". הנה כי כן, לא עלה בידי המשיבים להוכיח כי עניינה של המשיבה חריג, וכי מתקיימות נסיבות הומניטריות חריגות שמצדיקות היעתרות לבקשתה.

סוף דבר, לו תישמע דעתי, אציע לחבריי לקבל את הערעור, ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כך שהחלטת שר הפנים בעניינה של המשיבה תחזור לעמוד על כנה.

כאמור, כחברי השופט שוחט, אף אני סבור כי דין הערעור – להתקבל.

מטבעם של דברים הקף הבקורת המנהלית על החלטות שר הפנים בעיניין מתן מעמד בישראל לפנים משורת הדין מצומצם עוד יותר (בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים, 28.09.08).

במסגרת שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים בהפעלת סמכויותיו מכוח החוק נקבע הנוהל לפיו ניתן להסדיר את מעמדם של זרים, אשר הוכיחו כי הנם ידועים בציבור של אזרחים ישראלים וכי הם מקיימים עימם קשר אמיתי וחיים משותפים (עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, סא(1) 211; עת"מ (ת"א) 1876-08-11 סנז'ה נ' משרד הפנים, 30.01.12).

החלטתה זו עומדת במבחן הסבירות ואין מקום להתערב בה. יתרה מזאת, המשיב אישר את המשך שהייתה של העותרת בישראל באשרת סטודנט עד סיום לימודיה, ובנסיבות אלו גם צודק המשיב כי עתירתה ליתן לה מעמד כבר היום מקדימה את שעתה, ודי בנימוק זה כשלעצמו כדי לדחותה.

...

ומכאן המסקנה כי יש ליתן כיום לעותרת מעמד זהה למעמד אמהּ, עותרת 2, ולעדכן את מעמדה בהמשך בהתאם למעמד האֵם.

לדבריו יש לדחות את העתירה על הסף, הן בשל חוסר סמכות מקומית והן בשל אי מיצוי הליכים.

העתירה נדחית, אפוא, והעותרים ישאו יחדיו בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ₪.