עתירה מנהלית נגד חיוב בארנונה על ידי ועד מקומי תנובות

עתירה מנהלית בגדרה מבוקש כי בית המשפט יקבע, כי חוב הארנונה בו חב מר ניסים כהן ז"ל, אחיו המנוח של העותר, התיישן; כי תחדל המשיבה מהליכי הגבייה שנקטה נגד המנוח; כי יינתן צו לעיכוב הליכי תיק ההוצאה לפועל המתנהל נגד המנוח וכי תאופס יתרת חוב הארנונה במחשבי המשיבה.

העותר הוא יורש עיזבון המנוח ניסים כהן ז"ל על פי צו ירושה מיום 7.11.18 המנוח נפטר ביום 22.7.18 והותיר אחריו חובות ארנונה שהצטברו לתקפה שבין מאי 2000 ועד אפריל 2003 בגין עסק המצוי ברח' לוינסקי 88א תל אביב (להלן "העסק") וחוב ארנונה בגין דירת מגורים ברח' זלמן שז"ר 11 תל אביב בה התגורר המנוח.

ראו גם האמור בבר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בחיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ, תק- על 2008 (2), 823: " ואכן, בצדק נצמדו בתי המשפט בערכאות הדיוניות לתכלית זו של החקיקה, ויישמו את ההסדר הקבוע בסעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות באופן דווקני, כך שמקום בו לא נשלחה הודעה בכתב על ידי הבעלים או המחזיק על העברת הבעלות או החזקה, ימשיך אותו נישום לשאת בארנונה, עד למתן הודעה כאמור. יודגש, ככל שקיים בעלים או מחזיק ש"נהנה מההפקר" בתקופת הזמן שבה לא הודיע הבעלים או המחזיק הקודם על ההעברה כאמור, הרי שהפתרון של הנישום הוא במישור היחסים שבינו לבין הבעלים או המחזיק החדש, ולא במישור היחסים מול הערייה.

זכותה של הערייה להמשיך ולראות בבעלים או המחזיק הרשום בספריה כנישום הנכון לחיוב הארנונה, נועדה לדרבן את הבעלים או המחזיק לעדכן את הרשות המקומית אודות שינויים שחלו בבעלות או בהחזקה בנכסים שבשטחה" בצד זה, מאפשר סעיף 3(א)(3) לחוק הערר לנישום, להגיש השגה בטענה "אינני מחזיק": "3. (א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

...

המשיבה טוענת, כי פעלה כדין ובשקידה לאורך כל השנים, על מנת לגבות את חוב הארנונה ומעולם לא התקבלה הודעת חדילה ולא הוגשה השגה בטענה "אינני מחזיק" וככל שהיתה נדחית, הרי הערכאה המתאימה להידרש לטענה זו היא ועדת הערר כאמור בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976, להלן: "חוק הערר"), מהטעם כי נדרש בעניין זה ברור טכני עובדתי.

גם לגופו של עניין, יש לדחות את העתירה.

העתירה נדחית.

מונחת לפני עתירה מינהלית שהוגשה בעטיים של הליכי גבייה מנהליים שבהם נקטה עריית תל-אביב-יפו כנגד העותרת, בגין חובות ארנונה שנצברו מיום 1.5.00 ועד ליום 30.6.08, בקשר עם נכס המצוי ברחוב החלוצים 15 בתל-אביב.

ד. הליכי הגבייה המנהליים כנגד העותרת והערר שהוגש על ידי העותרת כאמור, בעקבות החלטת ועדת הערר מיום 20.5.13 הוסב חוב הארנונה בגין הנכס על שם העותרת.

יש לציין – והדבר רלבאנטי לענייננו אנו – כי בעיניין עריית ירושלים הדגיש בית המשפט העליון, כי טענה ל"תיקון טעות" אינה יכולה להצדיק, כשלעצמה, הטלת ארנונה באופן רטרואקטיבי (שם, פסקה 15): "גם אם אכן היה מדובר, כטענת הערייה, ב'תיקון שומות' – לא היה בכך כדי לייתר את בחינת תחולתו בזמן של התיקון. זאת בשל שהרציונאלים שעומדים מאחורי החזקה נגד תחולה רטרואקטיבית – ובהם: צדק והגינות, אינטרס ההסתמכות, יציבות משפטית ואמון הציבור במוסדות השילטון – חלים על תיקון שומת ארנונה כפי שהם חלים על השתת ארנונה לראשונה (והם חלים על שני אלה כפי שהם חלים על כל פעולה של המנהל)". על שאלת חוקיות וסבירות גביית ארנונה למפרע עמד בית המשפט העליון גם בעע"מ 6704/13 ועד מקומי תנובות נ' תוסף קומפאונדס בע"מ, פסקה 20 לחוות דעתו של כב' השופט י' עמית (2015) ובעע"מ 89/13 עריית רמת גן נ' אריה הראל (2015) (להלן: עניין הראל.

מנגד, העותרת, שהודיעה בשעתו על החלפת המחזיקים בנכס, יכולה הייתה להניח, שהנכס שהושכר לצדדים שלישיים יחוייב בארנונה על ידי המשיבה, בהתאם לזהות המחזיקים שנמסרה לה, ובעיקר כך כשקיבלה אישור על העידר חובות.

...

לעניין זה אין לי אלא להפנות לפסקה 37 להחלטת ועדת הערר מיום 20.5.13, שם נקבע, כך: "שוכנענו, נוסח המסמכים שהוצגו בפנינו על ידי העוררת, כי לא הייתה כל מניעה לאיתור מען העוררת בשנת 2000/2001, לא של העוררת ולא של קורונלי מיכאל, כדי לפעול לגביית מס אמת מהמחזיק האמיתי, או מן הבעלים שלו הזיקה הקרובה ביותר לנכס." כאן המקום לציין, כי בגדרי החלטת ועדת הערר מיום 20.5.13 צוטטה הגב' רוזה נרייב מטעם המשיב כמי שמאשרת כי המשיבה פנתה אל מר קורונלי בשנת 2002 בכתובת הנכס, בשנת 2008 לפי כתובתו בבאר שבע ובשנת 2010 לפי כתובתו באשדוד.

למקרא פרוטוקול הדיון ותצהיר עדות ראשית שהוגש בגדרי ההליך עולה, כי המשיבה אך אישרה כי בתקופה האמורה הייתה הבעלים של 2/3 מהזכויות בנכס, הא ותו לא. לאור כל האמור, לא היה מקום להשית על העותרת חיוב רטרואקטיבי בארנונה.

סוף דבר העתירה מתקבלת.

משלא הופעל כל שיקול דעת על ידי הערייה, טוען העותר כי אין הצדקה לגבייה רטרואקטיבית ויש להצהיר על בטלות החיוב הרטרואקטיבי.

בהתאם להלכה שהובאה ותוארה בהרחבה בכתבי הטענות של הצדדים, כפופה ההכרעה בשאלה זו למבחנים של סמכות ושיקול דעת מינהלי (ראו למשל עע"ם 7749/09 אורט ישראל נ' עריית ירושלים, בפיסקה 29 (30.11.2011), להלן: "אורט"; ע"א 8417/09 עריית ירושלים נ' לוי, פיסקה 10 (21.8.2012); עע"ם 6704/13 ועד מקומי תנובות נ' תוסף קומפאונדס בע"מ, פיסקה 20 (8.7.2015)).

וככל שהתשובה חיובית גם לכך האם בנסיבות ענייננו מוצדק לחייב את העותר בארנונה רטרואקטיבית למשך שבע שנים, והאם משך התקופה הרטרואקטיבית נקבע לאחר שהופעל שיקול הדעת המינהלי בסבירות ובמידתיות? אשר לשאלת הסמכות – על הרשות החובה לפעול על פי הסמיכה ספציפית בחוק המאפשרת לה לפעול לגבייה למפרע, ואין להסתמך על הסמיכה כללית (ראו דנג"ץ 9411/00 ארקו תעשיות חשמל בע"מ נ' ראש-עריית ראשון לציון, פ"ד נז(5) 673 (2003)).

במקרה שכזה "מתנגשת החזקה נגד תחולה למפרע עם החזקה כי תכליתה של חקיקה להשיג תוצאות צודקות..." (אורט, שם), ועם השיקול בדבר אינטרס השמירה על הקופה הציבורית וגביית מס אמת.

...

דיון ומסקנה כאמור, הצדדים לעתירה אינם חלוקים במצב העובדתי והמשפטי, והמחלוקת שביניהם היא בדבר יישום הדין על הנסיבות דנא.

אני סבורה כי החלטה זו אינה מתחשבת כלל בפגם שנפל גם בהתנהלות הרשות שלא בדקה במשך שנים את שטח הנכס, למרות שהיה בידה לעשות כך, וטעם זה היה עליה להביא בשיקוליה בטרם החלטה ולא להטיל את מלוא האחריות על העותר.

אני סבורה, אפוא, כי אין זה ראוי כי הרשות תסיר מעליה כל אחריות ותחייב את העותר באופן שרירותי לשלם ארנונה רטרואקטיבית למשך כל התקופה שההתיישנות מאפשרת - שבע שנים.

לאור האמור אני מקבלת את העתירה בחלקה, כך שהמס הרטרואקטיבי שיוטל על העותר יהיה לתקופה של 4 שנים מיום הטלת השומה המתוקנת – קרי החל מיום 8.12.2015.

רקע וטיעוני הצדדים: התובעים הם אב ובנו תושבי "ערב אלעמאשה" והנתבעת היא הרשות המקומית אשר בתחום שיפוטה נמצא בית המגורים, שאליו משויך חוב היטל ביוב הנטען על ידי הנתבעת.

התובעים פנו לנתבעת בכתב באמצעות הועד המקומי ובקשו למחוק את החוב שלפני שנת 2014 כפי שנמחקו חובות לתושבים אחרים.

לחלופין נטען, כי גם אם היה מקום לפנות בתביעה לבית המשפט, הרי שהיה על התובעים להגיש תביעה בדרך של עתירה מנהלית כיוון שמעלים התובעים טענות מנהליות נגד הנתבעת.

בנוסף, נטען בכתב ההגנה, כי לא עלה בידי הנתבעת לאתר את היתר הבניה מושא החיוב כך שהנתבעת והועדה לתו"ב הם שני גופים נפרדים.

במכתב זה מציין מר מגיס כך: "לפי מיטב ידיעתי בתקופה האחרונה חובות עד שנת 2014 נמחקו ע"י מחלקת ארנונה" [ההדגשות לא במקור].

...

לאור האמור הנני קובעת, כי לא הוכיחו התובעים מהו המועד האמיתי לסיום עבודות הבניה שממנו ניתן היה להסיק על המועד להתגבשות החוב והתיישנותו, אם בכלל.

על כן, גם טענתם זו של התובעים נדחית.

מרבית המסמכים הרלוונטיים לנכס הוגשו ונחתמו על ידי ובשמו של התובע 2, כך שלא היה פסול בכך, שהנתבעת תוציא את הדרישה על שמו, והנני לדחות את טענות התובעים גם בעניין זה. סוף דבר בהינתן האמור לעיל, הנני לדחות את התביעה.

]השופטת ע' ברון: העירעור נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת מ' נד"ב), שבו נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה, עריית ראשון לציון, בגין חיוב רטרואקטיבי של נישומים בתשלומי ארנונה (ת"צ 38381-11-17, פסק דין מיום 18.8.2019).

בהתאם לכך, בפסיקה הובהר כי רשויות מקומיות אינן מוסמכות להטיל חיוב ארנונה רטרואקטיבי, אלא בהנתן טעמים כבדי משקל הנעוצים בהתנהלותו של הנישום, וב"אשם" אפשרי שדבק בו. כך לדוגמה, במקרה שבו נישום פעל במירמה או הטעיה את הרשות המקומית על מנת לחמוק מתשלום ארנונה – ישנה הצדקה לחייבו בתשלום רטרואקטיבי ביחס לתקופה שבה פעל שלא כדין (ראו: עע"מ 1280/10 מעונות מכבי נ' עריית רמת גן, פסקה 7 (18.3.2012); עע"מ 6704/13 ועד מקומי תנובות נ' תוסף קומפאונדס בע"מ, פסקה 20 (8.7.2015), והאסמכתאות שם).

עוד טענה הערייה כי הדרך המתאימה לתקיפת חיוב הארנונה שהושת על המערערת היא במסגרת של עתירה מינהלית, ולא ניתן לתקוף את החיוב בעקיפין באמצעות הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

לבסוף נטען בתשובה לבקשת האישור כי לנוכח העובדה שבא-כוח המערערת היה מודע להסכם הפשרה שנחתם עם חברת עמיחי ולא הזכיר אותו בבקשת האישור, מתעורר חשש כי עניינם של חברי הקבוצה איננו מיוצג בתום לב. בהמשך ההליך, בסיכומיה, התייחסה הערייה גם למקרה השלישי של מוסך סנקביץ, שנזכר על ידי המערערת בתגובה לתשובה לבקשת האישור.

לצד זאת אציין כי הערתו של בית המשפט המנהלי בשולי פסק הדין, שלפיה רצוי היה שהעירייה תגבש נוהל מסודר לעניין חיוב למפרע בארנונה על מנת להבטיח שאמות המידה בעיניין זה יהיו ברורות – ראוי שתלקח לתשומת לב הערייה.

...

כאמור לעיל, בעקבות המסקנה בדבר היעדר קבוצה שאליה הגיע, בית המשפט המינהלי נמנע מלהכריע ביתר טענות הצדדים לבקשת האישור.

העירייה סברה כי שונות זו צריכה להוליכנו למסקנה כי העניין איננו מתאים לבירור במסגרת של תובענה ייצוגית; ואילו המערערת טענה כי אין כל מניעה לנהל הליך ייצוגי בגין טענות עקרוניות זהות, שבסופו ייערך בירור אינדיבידואלי של שיעור ההשבה לה זכאי כל חבר בקבוצה בגין הנזק שנגרם לו. גם בהקשר זה סבורתני כי יש טעם בטענת העירייה.

סוף דבר המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שבקשת האישור איננה עומדת בתנאים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות.