עתירה מנהלית נגד הקמת מאגר מי קולחין

בתמורה התחייבה הערייה כלפי הקבוץ בין השאר להקים בשטח את מכון הטיהור החדש ובנוסף את בריכה האגירה נשוא הדיון דנא.

לגופם של דברים, לעניין המחזיק, קבעה הועדה, כי הקבוץ הנו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס נשוא הערר, ולא הערייה שאף אינה עושה שימוש במאגר כ"מחסן".

כבר נקבע לא אחת כי למנהל הארנונה אין סמכות לידון בתוקפם של הסכמים שנכרתו בשנים הקודמות בין נישום לבין הרשות המקומית ובנפקותם גם לשנים הבאות (ר' עע"מ 8380/07 עריית חדרה נ' רכבת ישראל בע"מ (16.2.10); בר"מ 8312/07 הסוכנות היהודית נ' עריית טבריה (21.5.09) קבעה כב' השופטת נאור (כתוארה אז) כך: "עולה השאלה מה יעשה צד להסכם המבקש להשתחרר ממנו ומה יעשה צד המבקש להמשיך ולקיימו. באשר למקרה שבו הרשות היא החפצה להשתחרר מההסכם, נקבע בפסיקה כי רשאית היא לעשות כן, במידה ואיזנה כראוי בין השיקולים השונים. מבחינה מעשית הרשות מביעה את רצונה להשתחרר מההסכם בכך שהיא מודיעה לנישום על חיוב ארנונה חדש השונה במהותו מההסכם. אם הנישום רוצה להעלות טענות כנגד תוקפו של החיוב, משום שזה מנוגד להסכם, עליו לפנות בעתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו עניין מקורות לעיל). במסגרת עתירה זו ייבחן בית המשפט האם הרשות איזנה כראוי בין השיקולים והאם ישנה הצדקה להשתחררות מההסכם (ראו: עניין אלוני לעיל, בעמ' 120). טענותיו של הנישום כנגד תוקפו של החיוב בשל היותו סותר את ההסכם יישמעו רק בדרך התקיפה הישירה שתיארתי לעיל, ולא יידונו בפני מנהל הארנונה או ועדת הערר. סמכותם של אלה מוגבלת כידוע לעילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר)". ר' גם בר"מ 5711/06 חברת המיגרש המוצלח בע"מ נ' עריית ת"א יפו (30.12.2009) במסגרתו קבע כב' הש' נאור (כתוארה אז) כך: "אין מקום כי נכריע בטענת המבקשת כי בין הצדדים הסכם שקבל תוקף של פסק דין וכי המשיבה רשאית להשתחרר ממנו רק באמצעות 'תקיפה ישירה'. שהרי, עניין זה כאמור אינו בסמכות ועדת הערר ואין להכריע בו במסגרת בבקשת רשות ערעור על החלטותיה. אם סבורה המבקשת כי המשיבה נוהגת בביזיון כלפי פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה או כי אינה פועלת לפי פסק דין או הסכם כאמור יכולה היא לפנות לערכאה המוסמכת בהליך המתאים (ראו, למשל, עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש ( 5.9.2005); והשוו בר"ם 8312/07 הסוכנות היהודית נ' עריית טבריה (21.5.2009) שעסק בהשתחררות מהסכם שלא קיבל תוקף של פסק דין)". (ר' גם בר"מ 7153/06 מנהל הארנונה במועצה המקומית כפר שמריהו נ' מועדון נוה אביב (כפר שמריהו) בע"מ (19.10.06) ועוד).

כמו כן, נסתרה טענת הקבוץ ולפיה משמשת בריכת האגירה מחסן מי קולחין לצורך קיום התחייבות חוזית, באשר שוב מתייחס הקבוץ לנושא ההיתחייבות החוזית שאינו בסמכות הוועדה ולא רלוואנטי לקביעת החזקה בה בפועל, מה גם שאין כל צורך באותו "מחסן" כאשר קיים היתר להזרמת מי קולחין לים.

...

בהודעת החיוב לקיבוץ נכתב בין השאר, כי: "תאגיד מי הרצליה, המחזיק במכון הטיהור, הוא שחויב בארנונה מאז 1.9.2009 בגין שטח זה. אולם על יסוד טענת התאגיד לפיה הוא איננו המחזיק בשטח זה, וכי השטח כאמור מוחזק ומשמש את הקיבוץ מאז 1.9.2009 לצרכי השקיית שטח החקלאות במתחם הקיבוץ, ולאחר שבדקנו טענות אלה, הנכם נדרשים לשלם...". טענות הקיבוץ בהשגות לטענת הקיבוץ לאור הסכם 1996 העירייה הינה המחזיקה בבריכת האגירה ולא הקיבוץ.

סוף דבר הערעור נדחה למעט לעניין שנת המס 2012.

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 50917-11-14 החברה לטפול במי קולחין הגליל התחתון בע"מ נ' מועצה אזורית גליל בפני כבוד השופטת אסתר הלמן המערערת החברה לטפול במי קולחין הגליל התחתון בע"מ המשיבה המועצה האזורית גליל תחתון פסק דין

רקע עובדתי המערערת, החברה לטפול במי קולחין הגליל התחתון בע"מ (להלן: "המערערת"), מפעילה מכון איזורי לטיהור שפכים, שהוקם על ידי מספר רשויות מקומיות.

בשנת 2012 נשלחה למערערת שומה לתשלום ארנונה בסך כולל של 514,798.79 ₪ (להלן: "שומת 2012"), עבור 'מבנה המשמש למשרדים, שירותים ומסחר' (לפי סיווג 400) (להלן: "נכס א'"); 'מאגרים פתוחים' (לפי סיווג 860) (להלן: "נכס ב'"); 'מיתקני מים וביוב' (לפי סיווג 820) (להלן: "נכס ג'"); 'קרקע תפוסה בסמוך למבנים מיתקני מים וביוב' (823) (להלן: "נכס ד'"); 'קרקע תפוסה' (לפי סיווג 700) (להלן: "נכס ה'").

המערערת חוזרת ומפרטת את התשתית העובדתית עליה נסמכה השגתה בעיניין זה. לטענתה, שגתה הועדה, בקביעה כי מי גת לא החזיקה בנכס מהבחינה המשפטית קניינית, ועיסוקה היה כקבלן חצוני, הנותן שירותי תיחזוקה ותיקונים למט"ש. עוד נטען, כי עמדת המערערת באשר לזהות המחזיק הודעה למשיבה כבר בכתב ההגנה שהגישה המשיבה בתחילת פברואר 2012, במסגרת תביעה אזרחית, שהוגשה כנגדה על ידי המועצה.

שנית, בעקבות הכנת התשריט האמור, הוציאה המשיבה שומת ארנונה מוגדלת לשנים 2012 ו- 2013, והמערערת הגישה עתירה מנהלית, השומות בוטלו והעתירה נמחקה בהסכמה.

...

הוועדה גם שגתה בסעיף 9.10.6 , כאשר התייחסה להגדרת "מבנה", שהיא הגדרה כללית, הנדחית מפני ההגדרה המיוחדת והמסוימת בצו הארנונה, למאגרים הפתוחים.

בכל הנוגע לטענה כי המשיבה נתפסת בהודאתה, שאכן זהו הסיווג הנכון, בשל האמור בהחלטות מנהל הארנונה בהשגות לשנים 2012 -2013, הרי מן הטעמים שפורטו לעיל, גם דין טענה זו להידחות, מאחר והחלטת הוועדה מבוססת ומנומקת ולא נפלה בה טעות.

גם לגופו של עניין, ההחלטה המתקנת מתחייבת מההחלטה המקורית ונועדה לתקן השמטות מקריות שנפלו בה. לאור המפורט לעיל, אני דוחה את הערעור ומחייבת את המערערת לשלם למשיבה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 15,000 ₪.

התובעת, חברה העוסקת בפתוח ויישום פיתרונות למחזור מים וטפול בשפכים, הקימה בזמנים הרלבנטים לתביעה מתקן לקליטת מי קולחין מנחל הקישון ומהמפעלים שבמתחם בתי הזיקוק במפרץ חיפה והשבתם מטוהרים לשימוש תעשייתי במיתחם (להלן: "המתקן").

עתירה מנהלית מטעם התובעת מיום 13.11.11, במסגרתה נתבקש בית המשפט להורות לתאגיד שלא להתלות היתר הבנייה בתשלום היטלי פיתוח, נדחתה בשל העידר סמכות עניינית ולפיכך, ניפרעה הדרישה במלואה ביום 12.2.12, והוגשה תביעת ההשבה כאן.

כך קיים חיוב ביתר בגין שטחים המשמשים רחוב; קיים חיוב ביתר בגין שטחים המשמשים מתקנים תעשיתיים שאין להם ריצפה ותקרה, לרבות צנרות, בריכות ומאגרים; התעריפים שגויים וגבוהים מן המותר ע"פ דין והתובעת חויבה בגין שטחים העולים על השטחים אותם מחזיקה בפועל.

מדברים אלו עולה שהיטל בגין עבודות, לאחר הכללת המיתחם בשטח מוניציפאלי של חיפה, היה מביא לתוצאה אחרת בסוגיה קונקרטית זו. אשר לחשש מכפל תשלום- התובעת, טענה כי קיימות תביעות חופפות כנגד בעלי השטחים מטעם הערייה העלולות להביא לכפל חיוב.

...

אני סבורה כי שעה שמפעל מים אחר מספק את המים (כמו בעניננו- מקורות) והתובעת נהנית מהתשתית של מקורות וממשיכה להיות מחוברת אליו, אין זה סביר לחייב אותה בתשלום היטל לתאגיד.

אין בידי לקבל את הטענה.

סיכום לאור כל האמור לעיל, התאגיד היה זכאי לחייב את התובעת בהיטל ביוב, ואין לתובעת עילה להשבת הסכום ששילמה בגין זאת לפיכך נדחית התביעה ברכיב זה. ביחס לרכיב אגרת הנחת צינורות, וכפי שהוסבר בסעיף 74 לפסק הדין, אני מחייבת את התאגיד להשיב לתובעת סך של 215,627 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ע"י התובעת ועד התשלום בפועל ע"י הנתבע, בהתאם לסעיף 35 לכלי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בענין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), תשע"א-2011, תוך ששמורה לתאגיד הזכות להטיל את ההיטל לכשתצא לפועל ביצוע העבודה של החלפת הספק/ מקורות או בעת החיבור, לפי בחירת התאגיד, ככל שאלו אכן ימומשו בסופו של יום.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 5045-11-18 מי בקעת הנדיב - אגודה חקלאית שיתופית למים בע"מ נ' עריית חדרה עמ"נ 58884-09-20 מי בקעת הנדיב - אגודה חקלאית שיתופית למים בע"מ נ' עריית חדרה לפני כב' השופט רון סוקול, סגן נשיא העותרת/ המערערת מי בקעת הנדיב - אגודה חקלאית שיתופית למים בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד א' ניר המשיבות 1. עריית חדרה ע"י עו"ד י' רוזן 2. הרשות הממשלתית למים וביוב ע"י עו"ד ל' רוזנר 3. קבוץ גן שמואל, אגודה חקלאית שיתופית ע"י עו"ד ח' ביליה הרשקוביץ פסק דין

בעת"מ 5045-11-18 עותרת האגודה כנגד סבירות צוי הארנונה וכנגד הטלת חיוב רטרואקטיבי לשנת 2018, ובעמ"נ 58884-09-20 מערערת האגודה על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה שליד עריית חדרה אשר דחתה עררים שהגישה האגודה על שומות הארנונה לשנים 2018- 2019.

האגודה היא חלק מקבוצת התאגידים של חברת רימון שירותי ייעוץ וניהול בע"מ. האגודה הוקמה על מנת להחזיק ולהפעיל מאגר להשבת מי קולחין.

עם זאת הובהר, כי ככל שיועלה מחיר המים לצרכן, בשל הוספת עלות תשומות כלשהן, יש חשש שמא מחיר מי הקולחין יהיה גבוה מדי והחקלאים יעברו לצריכת מים שפירים, וכך תיפגע כל תכלית הקמת מערכות הטיהור והשבת מי הקולחין (עדות גרינוולד עמ' 8, 9, ומכתבו מיום 31/10/2018, נספח 3 לעתירה ומכתב מנהל רשות המים מיום 7/2/2019)).

...

משמעות המסקנה האמורה היא כי את שטח הקרקע התפוסה שבמתקן, קרקע שמשרתת את בריכת האיגום, יש לסווג כקרקע הצמודה למבנה חקלאי (סיווג 715 לצווי הארנונה).

המסקנה ולפיה הסיווג הראוי והנכון של המתקן הוא בפרק 4.9 העוסק בתעריפים לנכסים המשמשים "אדמה חקלאית ומבנה חקלאי" מייתרת את הדיון בטענות לגבי סבירות הסיווגים האחרים.

סוף דבר בשים לב לכל האמור, אני מורה כדלקמן: (א).

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענינים מנהליים בתל-אביב (כב' סגן הנשיא י' זפט), שדחה את בקשת המבקשת ליתן צו ביניים האוסר על המשיבה 1 (להלן: חברת החשמל) להיתקשר עם המשיבה 2 ליישום תוצאות מיכרז להקמת מאגר מי קולחין לקרור לתחנת כוח מסוג מחזור משולב (להלן: המיכרז), בו זכתה המשיבה 2.

בית המשפט קבע בסוף החלטתו כי "מוצע למבקשת להסכים, כי בכפוף לזכותה לבקש רשות ערעור על החלטתי ולתוצאות הליך כזה אם ינקט, תידחה עתירתה ללא צו נוסף להוצאות". בבקשת רשות העירעור על החלטת בית המשפט המחוזי נכתב, כי "בלית ברירה ממשית, בקשת רשות ערעור זו מופנית רק כנגד חיובה של [המבקשת] בהוצאות משפט חריגות... ולא כנגד ההחלטה בכללותה". המבקשת הסבירה כי היא אינה מבקשת רשות ערעור על המרכיב המרכזי בהחלטה, קרי אי-מתן צו הביניים, שכן "בהעדר צו שפוטי שהתבקש, המשיכו [חברת החשמל והמשיבה 2] לפעול ליישום ההחלטה השגויה של חברת החשמל במיכרז. בנסיבות אלה, ערעור על ההחלטה בכללותה אף אם היה מתקבל לגופו, היה מעלה שאלה נכבדה של מאזן נוחות, שספק אם היה מאפשר לבית משפט נכבד זה מתן סעד זמני לתקופת העירעור. משכך, העירעור דנן [צריך להיות – בקשת רשות העירעור – מ"נ] מופנה כנגד פסיקת ההוצאות החריגות בלבד". בית משפט זה נתבקש איפוא לבטל את מרכיב ההוצאות שנקבע בהחלטת בית המשפט קמא ולהפחיתן ל"הוצאות סבירות" בלבד (כהגדרת המבקשת).

...

בית המשפט קבע בסוף החלטתו כי "מוצע למבקשת להסכים, כי בכפוף לזכותה לבקש רשות ערעור על החלטתי ולתוצאות הליך כזה אם ינקט, תדחה עתירתה ללא צו נוסף להוצאות". בבקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי נכתב, כי "בלית ברירה ממשית, בקשת רשות ערעור זו מופנית רק כנגד חיובה של [המבקשת] בהוצאות משפט חריגות... ולא כנגד ההחלטה בכללותה". המבקשת הסבירה כי היא אינה מבקשת רשות ערעור על המרכיב המרכזי בהחלטה, קרי אי-מתן צו הביניים, שכן "בהיעדר צו שיפוטי שהתבקש, המשיכו [חברת החשמל והמשיבה 2] לפעול ליישום ההחלטה השגויה של חברת החשמל במכרז. בנסיבות אלה, ערעור על ההחלטה בכללותה אף אם היה מתקבל לגופו, היה מעלה שאלה נכבדה של מאזן נוחות, שספק אם היה מאפשר לבית משפט נכבד זה מתן סעד זמני לתקופת הערעור. משכך, הערעור דנן [צריך להיות – בקשת רשות הערעור – מ"נ] מופנה כנגד פסיקת ההוצאות החריגות בלבד". בית משפט זה נתבקש אפוא לבטל את מרכיב ההוצאות שנקבע בהחלטת בית המשפט קמא ולהפחיתן ל"הוצאות סבירות" בלבד (כהגדרת המבקשת).

דין בקשת רשות הערעור להידחות לגופה, וזאת מבלי לבקש מהמשיבות תגובות נוספות על אלו שהתקבלו בבית המשפט המחוזי (ושצורפו לבקשת רשות הערעור).

ואולם, דין הבקשה להידחות לגופה, שהרי כידוע "שאלת ההוצאות שפסק בית המשפט המחוזי בדחיית הבקשה למתן צו ביניים אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות ערעור" (בר"ם 1754/06 עמותת ארפאד נ' משרד הרווחה-היחידה למנהל ומשק (מיום 23.2.2006)).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.