בפסק הדין שם, צוינו הדברים הבאים: "בחודש אוגוסט 2018 הגיש העותר המרצת פתיחה בבית משפט השלום באשדוד כנגד המשיבים והסוכנות היהודית, במסגרתה התבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי ביחס לזכויות הנטענות של העותר במשק 13. אלא שלאחר שבתגובת רמ"י להמרצת הפתיחה נטען, כי הסמכות העניינית הנה לבית משפט לעניינים מינהליים (נוכח האמור בסעיף 59.1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים) נמחקה התובענה בפסק דין מיום 19.6.19 ומיד לאחריו הוגשה העתירה שבפניי".
מהפסיקה שהובאה לעיל עולה, כי תובענות אשר עסקו בהחלטה הנוגעת להקצאה ראשונית של קרקע, במסגרתם התבקש סעד הצהרתי ו/או צו עשה, הנוגע לשאלה אם להקצות את הקרקע אם לאו, הופנו לבית משפט לעניינים מינהליים ונדונו שם.
בעניינינו אין מחלוקת כי הקצאת המיגרש למשיבים אושרה על ידי המבקשת.
כמו כן ראו פרט 59(3) לתוספת הראשונה, אשר מתייחס לעתירה הנוגעת לשומה, ואולם הגביל זאת לעתירה כנגד החלטה של ועדת ההשגות בעיניין השגה על שומת מקרקעין שנערכה במסגרת עסקה עם רשות מקרקעי ישראל.
...
מאחר שהמחלוקת היא כספית בלבד ולא לגופה של החכירה לדורות, יש לדחות את הבקשה ולהשאיר את הדיון בבית משפט זה.
דיון והכרעה
סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, מגדיר את סמכותו של בית המשפט בכל הנוגע לדיון בעתירות מנהליות, בזו הלשון:
"בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה-
לאחר שסקרתי את הדין והפסיקה בעניין הסמכות העניינית, ולאחר שבחנתי את מהות התביעה שלפניי, אני קובעת כי לבית משפט זה נתונה הסמכות לדון בתביעה דנן.
לאור כל האמור לעיל, ומאחר שמצאתי כי אין מהותה של התביעה דנן תקיפת החלטה בעניין הקצאה ראשונית של קרקע, ולפיכך אינה נכנסת בגדרה של עתירה מנהלית על פי החוק, ומאחר שהסעד המבוקש בה הינו סעד כספי, ומאחר שמהותה של התביעה היא אכן השבת כספים, ששולמו לכאורה ביתר על ידי המשיבים, אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף וקובעת כי לבית משפט זה הסמכות לדון בתביעה.
