ביום 17.6.20 חזרה ונדונה בקשת ההיתר, על ידי מליאת הועדה המקומית לתיכנון ובניה שהחליטה שלא לאשר את הבקשה להיתר מהטעם "כי כלל האישור מיועד לתוכנית פינוי ובינוי". בהתאם, ורק ביום 8.2.21, בחלוף למעלה משלוש שנים מאז הוגשה בקשת ההיתר, ניתנה החלטת הוועדה המקומית לתיכנון ובניה בדבר פירסום על פי סעיפים 77-78 לחוק התיכנון והבניה , תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק תו"ב").
בין השאר, היתייחס להבחנה בין סעד הצופה פני עתיד- במשפט מינהלי וסעד בדיעבד – דיני הנזיקין:
"בדיני הנזיקין בחינת הדברים נעשית על פי רוב בדיעבד ועל כן אינה דורשת שינוי היתנהגות של הרשות, בעוד שבדין המנהלי הסעד המתבקש צופה פני עתיד או הווה ומכאן נגזרים סעדים שונים..."
(עניין גליק פס' 31 א.)
ומהכלל אל הפרט,
לטענת התובעת, היא אינה עותרת כנגד החלטת הנתבעות לביטול הפרויקט בעת שמדובר "במעשה עשוי" ובעת שברור כי בשלב זה, לא ניתן לאשר את הפרויקט.
...
לטענת הנתבעות דין התביעה להימחק או להידחות על הסף מהטעם של העדר עילה, שיהוי ניכר, העדר קשר סיבתי, חזקת התקינות, העדר יריבות והעדר סמכות עניינית – זאת הבקשה שלפני.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכתבי הטענות, לאור ההלכה כפי שפורטה לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה שלפני המדובר בתביעה עקיפה המכוונת להשיג סעד של פיצוי כספי-נזיקי אשר נגרם, בהתאם לנטען, בשל התנהלות והחלטת הנתבעות שלא לאשר את הפרויקט.
קרי, המדובר בהליך אזרחי, המצוי בסמכותו עניינית של בית משפט זה.
שוכנעתי כי התובעת אינה עותרת באופן ישיר כנגד החלטת הנתבעות שלא לאשר את הפרויקט ואף אינה מבקשת סעד של צו עשה לאישור הפרויקט או שינוי החלטת הנתבעות לאשר את פרויקט הפינוי בינוי חלף אישור הפרויקט.
התוצאה היא איפוא כי הבקשה לסילוקה של התביעה על הסף בטענה לחוסר סמכות עניינית נדחית.