לסיכום נקודה זו, אני קובע כי חוקי הגנת הסביבה שמכוחם הועמדו הנאשמים לדין, חלים באזור מבוח ההפנייה שבחקיקה שחלה באזור ולנאשמים ניתנה היזדמנות נאותה להיתגונן מפני האפשרות שיורשעו בעבירות אלו, על אף שכתב האישום אינו מגלה כי הוא מתבסס על הוראות הצוו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892), ועל התקנון שתוקן מכחו, ולמרות שמן הראוי היה כי הדבר יבוא לידי ביטוי בכתב האישום.
גם חוק רשוי עסקים קובע אחריות לנושאי משרה בתאגיד על מעשה או מחדל שביצע התאגיד, וזאת בהוראת סעיף 15 לחוק, הקובעת כך:
נעברה עבירה לפי סעיף 14 על ידי תאגיד –אחריות של
תאגיד
(1) רשאי בית המשפט להטיל עליו קנס שלא יעלה על כפל שיעור הקנס שהיה רשאי להטילו אלולא סעיף זה;
(2) יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל או מנהל רשום לפי כל דין, שותף – למעט שותף מוגבל – או עובד מנהלי בכיר באותו תאגיד ואחראי לענין הנידון, אם לא הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שנקטו כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה.
כעולה מהוראות החוק הללו, על נושא משרה מוטלת חובה לנקוט את האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה שביצע התאגיד, שאם לא כן יראוהו כמי שמפר את חובתו ועובר עבירה.
כל המתקנים לא יכלו לעמוד בדרישות של האוכלוסיה ההולכת וגדלה בישוב.
עריית מודיעין עילית אף הגישה עתירה לבג"ץ כנגד רשויות השילטון למתן צו על תנאי המחייבן לחבר את מערכות הביוב של העיר למט"ש איילון (נ/8).
יש להעדיף את האמור במכתבו של ראש המינהל לפיתוח תשתיות ביוב במשרד התשתיות הלאומיות, נ/26, בנוגע לכך שהיטלי הביוב נגבו על ידי משרד השיכון ולא על ידי המועצה המקומית, מכתב המפריך את עדותו של נאשם 3.
...
המסקנה היא, אפוא, כי נציגי המועצה המקומית עשו כל שביכולתם – או בלשון החוק "כל המאצעים הסבירים" - במצב הקיים להפסיק את המפגעים הסביבתיים ש"ירשו" בכניסתם לתפקידם, ובסופו של דבר אף הצליחו בכך.
הללו אישרו קיומה של מחלוקת עניינית עם טמבור באשר לסכום החוב, אולם, לטענתם, בסופו של דבר, הגיעו הצדדים לפשרה שכללה את סילוק החוב (נ/29).
סוף דבר
לאור כל האמור, אני מזכה את הנאשמים 1,2,4,5,6 מהמיוחס להם בכתב האישום.
