התובעת, מסיבות השמורות עימה, לא מצאה לנכון לצרף את מיסמכי התכנית השלישית וגם לא פירטה את היחס בין תכנית ביניין עיר זו לבין התכניות אשר קדמו לה. לכאורה, די בכך כדי לדחות את העתירה למתן פסק דין הצהרתי ככל שהוא נוגע לזכויות הנובעות מן התכנית השלישית.
בעוד שלטענת הנתבעות, מדובר בעינייני תיכנון ובנייה ובתקיפה של תכניות ביניין עיר, אשר הסמכות לידון בהם מסורה לבית המשפט המינהלי, טענה התובעת כי התביעה נוגעת לזכויותיה הקנייניות, ושואבת מקורותיה מגוף ההסכמים בהם היתקשרה והתוכניות אשר חלו בעבר וחלות בהווה על המקרקעין.
טענותיה אלו של התובעת טומנות בחובן את הצורך להתייחס למספר סוגיות נפרדות כדלהלן:
- מהות והקף הזכויות במקרקעין,
- הקשר בין זכות קניין לזכויות בנייה,
- מועד העלאתן של טענות כנגד תוכנו של נספח הבינוי;
-האפיק המשפטי הראוי לתקיפת תכניות ביניין עיר כמו גם הוראות חוזיות.
מקום בו סבר בעל זכויות במקרקעין כי עומדת לו זכות להיתנגד לתכנית ביניין עיר כלשהיא נוכח הנקוב באותה תכנית על נספחיה – כי אז הדרך והאפיק לעשות כן, אינם באמצעות תביעה אזרחית המוגשת שנים רבות לאחר אישורה ופירסומה של התכנית, מבלי שרשויות התיכנון תהיינה צד לאותו הליך, ומבלי ליתן את הדעת להוראות ההסכם מכוחו נרכשו זכויותיו.
...
מכל האמור לעיל עולה כי עמדתה של רמ"י, הייתה ידועה לתובעת עוד בשנת 2017, ובמהלך השנים חזרה רמ"י והביעה עמדתה זו.
עובדתית, אין חולק כי במהלך כל השנים, חייבה רמ"י את התובעת בדמי שימוש חורג, לפי 0% מסחר (ר' גם ס' 41 לכתב התביעה).
עם זאת, יש בנקוב כדי לעורר סימני שאלה לעניין תום לבה של התובעת כמו גם כדי ליתן משנה תוקף למסקנה על פיה יש בהתנהלות התובעת בפועל, לאורך השנים, כדי ללמד, לכל הפחות על קיומה של ידיעה ברורה, עד כדי זניחת חלק מהטענות, באשר להיקף ומהות אפשרויות השימוש של כל אחת מבעלות הזכויות במקרקעין.
סוף דבר:
התביעה נדחית (בסייגים המפורטים בסעיפים 96 ו-101 לפסק הדין).
