עניינו של העירעור שלפניי בפסק דינו של בית הדין לעררים מיום 4.11.20, שדחה ערר כנגד החלטת רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), להפסיק את ההליך להסדרת מעמד המערער מכוח נישואיו למערערת, אזרחית ישראלית, לאחר שנמשך ברציפות 6 שנים וחצי, וזאת מן הטעם כי בני הזוג לא עמדו בנטל הדרוש להוכחת כנות הקשר.
ביום 24.12.2009 שוחרר המערער ע"י בית הדין לבקורת משמורת (על פי האמור בעירעור הוגשה עתירה נוספת בעיניינו – עת"מ 1126/09) אך זו לא צורפה לערעור.
יש להדגיש כי בעיניינו של המערער הוגשו שלש עתירות (שתיים פרטניות ואחת קבוצתית), כך שקשה לדבר על עשיית דין עצמי, למי שמשקיע ממון רב בהליכים משפטיים כדין להסדרת מעמדו.
אם המערער היה פועל רק לשם הסדרת מעמד בישראל, הוא לא היה נישא למערערת, שהרי בקשתו להכרה כידוע בציבור של המערערת התקבלה, הוחלט לאשר תחילת הליך מדורג, והמערער קיבל רישיון מסוג ב/1.
יפים לעניין זה דברים שנקבעו בעת"מ (חי') 40285-06-10 אברה גיטנט נ' משרד הפנים (נבו 2.3.2012), עמ' 9 לפסק הדין:
"כאשר מחליט המשיב להפסיק הליך מדורג שכבר היה מצוי בעיצומו, אין די בספק קל בנוגע לכנות הקשר בין בני זוג. ככל שההליך כבר נמשך זמן רב יותר ולכאורה היתעצמה זכאות בני הזוג להכרה בקשר בניהם, כך גם נידרש כי הספק שמעלה המשיב יהיה מבוסס על ראיות מינהליות בעלות עצמה רבה יותר."
בעניינינו, הספק עליו התבססה הרשות היה ה"סתירות" שעלו מהראיונות בלבד.
...
הסעד
לאור כל האמור לעיל, יש לשדרג למערער את סוג הרישיון בו הוא מחזיק, לרישיון מסוג א/5.
סוף דבר
אני סבורה כי המערערת מנהלת זוגיות כנה עם המערער, וכל רצונה הוא שהמערער, עמו היא חייה בזוגיות בעשור האחרון, יוכל להישאר בארץ ולחיות לצידה.
לאור האמור הערעור מתקבל, פסק דינו של בית הדין לעררים מבוטל.