לפניי עתירה מנהלית, במסגרתה מבוקש לבטל את החלטת המשיב להורות לעותר לעבור בדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: "המרב"ד"), כתנאי לקבלת רישיון נהיגה.
להלן סעיפי ההסדר, הרלבאנטיים לענייננו:
סעיף 2:
"עניינה של הבקשה בהחלטת משפרד התחבורה-רשות הרשוי לחייב את המבקש להמציא את רישיון הנהיגה שלו לבית המשפט שהורה על פסילתו בגזר הדין שניתן בתיק התעבורה. ההמצאה נידרשת על מנת לקיים את גזר הדין הנ"ל שהורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש למשך 3 חודשים ועשרה ימים בטרם יוכל לבצע את המבחנים העיוניים והמעשיים הנדרשים לצורך קבלת רישיון נהיגה חדש".
סעיף 6:
"לאור עמדת משרד התחבורה והבטיחות בדרכים ולסילוק מלא ומוחלט של כל טענותיו בקשר עם האירועים נשוא הבקשה דנא, מוסכם כי תקופת הפסילה בתיק התעבורה תמנה מיום 10.1.16, בחופף לפסילה עד תום ההליכים שנגזרה על המבקש בתיק תעבורה 8165-03-15 ובכך סיים המבקש את מלוא תקופת הפסילות שהושתו עליו".
תמצית טענות העותר
העותר נסמך על סעיף 2 להסדר, בו צוינו מבחנים עיוני ומעשי, כתנאי לקבלת הרישיון, אך לא צוינה בדיקה במרב"ד. עוד טוען הוא, כי הוא ובא כוחו הגיעו מספר פעמים למשרד הרשוי לשם השלמת מסמכים והנפקת אישורים לבצוע מבחנים עיוני ומעשי, אך מעולם הוא לא נידרש לעבור בדיקה במרב"ד.
כן טוען העותר לשהוי מטעם הרשות, באשר מאז גזר הדין שניתן בשנת 2005, הוא לא נידרש לעבור בדיקה במרב"ד, כך שלשיטתו, מדובר בשיהוי בן 11 שנים לערך.
טענה לפיה הדרך היחידה העומדת בפני העותר היא לעמוד בבדיקה במרב"ד ולמצות, רק לאחר מכן, את הליך הערר ואת זכות העירעור לביהמ"ש (כמובן - ככל שהתוצאות לא יישאו חן בעיניו) שוללת מהעותר, למעשה ובפועל, את זכותו לטעון נגד עצם ההחלטה להפנותו לבדיקה במרב"ד.
לא ניתן לשלול זכות זו ורשאי העותר להגיש עתירה על עצם ההחלטה הנ"ל.
מאחר שעסקינן בעתירה מנהלית, יש לבחון האם הרשות הייתה מוסמכת לקבל את ההחלטה וככל שהייתה מוסמכת - יש לבחון את שיקול הדעת המינהלי - האם ההחלטה "התקבלה בהתאם לכללי המשפט המנהלי. במסגרת זו יש לבחון האם ההחלטה התקבלה בעקבות הליך ראוי והוגן, ועל בסיס תשתית ראייתית מספקת. בנוסף, יש לבדוק האם ההחלטה סבירה והוגנת והאם התקבלה על יסוד שיקולים עינייניים ולא על יסוד שיקולים זרים או שרירותיים [....] כידוע, במסגרת בחינה זו יימנע בית משפט זה בדרך כלל מלהתערב בהחלטות המתקבלות על ידי הרשות המנהלית המוסמכת, אשר בידיה מכלול הנתונים המקצועיים הרלוואנטיים, ולא ישים עצמו בנעליה שלה. כידוע, בחינת סבירותה של ההחלטה המנהלית תלויה בגבולותיו של מיתחם הסבירות, שכן זו תיחשב כלא סבירה רק אם היא חורגת ממיתחם זה באופן קצוני (ראו למשל: בג"ץ 2533/97 התנועה למען איכות השילטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 46, 58-57 (1997)). כאשר מדובר בעיניין הדורש מקצועיות והמערב שיקולים של מדיניות כלכלית מיתחם שיקול הדעת השלטוני הוא רחב. זאת, שכן "נושאי מדיניות הם מטבעם נושאים המסורים לאחריותן של הרשות המבצעת ושל הרשות המחוקקת ונתונים לשיקול דעתן הרחב". ראו: בג"צ 10541/09 יובלים ש.ד.י. בע"מ ו-16 אח' נ' ממשלת ישראל (מיום 5.1.2012) והפסיקה הנזכרת שם.
הסמכות
הסמכות להורות לאדם להבדק על ידי המרב"ד מעוגנת בפרק הששי לפקודת התעבורה, בסעיף 51 לפקודה, המקנה לרשות הרשוי סמכות לפסול אדם מלנהוג, כאשר היא "משוכנעת שבעל הרישיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי". הרשות מוסמכת לפסול אדם מלנהוג, בהחלטה מנומקת "לצמיתות, לתקופה מסוימת, או עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטה". תנאי לפסילה כזו היא קבלת חוות דעת מטעם ועדה רפואית (המרב"ד).
...
בסופו של דבר, בעקבות בקשות שהגיש העותר לחישוב תקופת הפסילה, הגיעו העותר והמדינה להסדר פשרה בנוגע לתקופת הפסילה (להלן: "ההסדר").
תמצית טענות המשיב בתשובתו לעתירה
המשיב טוען, כי יש לדחות את העתירה עקב אי מיצוי ההליכים המנהליים, מאחר שהעותר מסרב לעמוד לבדיקה במרב"ד והוא מנצל לרעה את הליכי בית המשפט, על מנת להימנע מבדיקה זו.
לגופה של העתירה נטען, כי העותר נבדק במרב"ד ביום 14.12.98, לאחר תאונת דרכים ונדרש לעבור בדיקה נוספת, אליה לא התייצב.
עוד נטען, כי העותר הועמד לדין מספר פעמים בגין עבירות תעבורה, הורשע ורישיונו נפסל מספר פעמים לתקופות שונות (כמפורט בעמ' 2-3 לתגובת המשיב ובנספחיה) וכי דרישת המשיב לפיה על העותר לעבור מבחנים במרב"ד, לאחר שהיה פסול מלנהוג במשך 11 שנים ולאחר שהושתו עליו עונש פסילה חמור בן 8 שנים ועונשי פסילה נוספים, היא דרישה סבירה שאין להתערב בה.
דיון:
אני דוחה את טענת הרשות בדבר אי מיצוי הליכים.
נוכח כל האמור לעיל, אין לומר שהחלטת הרשות לזמן את העותר, כעת לבדיקה במרב"ד - לאחר שהסתיימה התקופה הארוכה בה היה פסול מלנהוג, איננה סבירה ואיננה מאזנת כראוי בין הזכויות והאינטרסים השונים.
לעניין גדר התערבותו של ביהמ"ש בהחלטות מנהליות ראו דברים שנאמרו על ידי כבוד הנשיאה בייניש בבר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור (10.5.2004):
"בית-המשפט המינהלי יבחן בהליך המתקיים בפניו את החלטת הרשות על-פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו (ראו למשל: בג"ץ 194/93 שגב נ' שר החוץ [8]; בג"ץ 7279/95 ועד מקומי כרמי יוסף נ' שר החינוך, התרבות והספורט [9]; בג"ץ 4537/96 שושן נ' ראש המטה הכללי [10]; ע"א 1805/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' משרד התשתיות [11]). כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממיתחם הסבירות, כלומר כל עוד מדובר בהחלטה שרשות מינהלית סבירה הייתה יכולה לקבל, לא יתערב בית-המשפט בהחלטה (ראו: בג"ץ 492/79 חברה פלונית נ' משרד הבטחון, מדינת ישראל [12]; בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור [13]; בג"ץ 197/83 סיטאר אופנה בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר [14]; בג"ץ 389/87 סלומון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, אזור המרכז [15])".
בהביאי בחשבון את כל הנתונים והשיקולים, לא מצאתי כי החלטת הרשות חורגת ממתחם הסבירות ולא מצאתי עילה להתערב בה.
סופו של דבר, אני דוחה את העתירה, אולם אמליץ לרשות לזמן את העותר לבדיקה במרב"ד, בהקדם האפשרי.
