עתירה מנהלית לבטל החלטת ועדת האכלוס העליונה

במסגרת העתירה מבוקש לבטל את החלטת ועדת האיכלוס העליונה (להלן – "הועדה העליונה") ולהשיב את הדיון בעניינינו של העותר לועדה העליונה לבחינת בקשתו מחדש.

ביום 23.5.2018 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה העותר ימצה את ההליכים המינהליים האפשריים, על-ידי פנייה לועדה העליונה, ועל פי הצורך יפנה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

...

סבורה אני כי דין העתירה להידחות.

כמו כן, ממכלול הראיות שהציג, לא הצליח העותר להראות כי בידו ראיות הסותרות את אמינותם של דו"חות המעגל.

סוף דבר: כמפורט בפסק הדין, נראה כי אין לקבל את טענות העותר, ומשכך העתירה נדחית.

מבוא לפניי עתירה מנהלית בה מבוקש להורות על ביטול החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העותר לקבלת זכאות לדיור קבע בדיור הצבורי.

הוועדה סברה שהעותר אינו עומד בקריטריון בדבר "מספר הנפשות" המזכה בדירה בהתאם לנוהל 08/05 "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הצבורי". כמו כן, ציינה הועדה כי "ניתן לבדוק זכאות לקבלת יחידת דיור בהוסטל בהגמשת גיל ובתנאי התאמתו". בתאריך 03.05.16 הגיש העותר ערעור על החלטת הוועדה העליונה לוועדת האיכלוס הציבורית, אשר החליטה, בישיבתה מתאריך 26.07.16, לדחות את בקשתו מהטעם שהוא אינו עונה על דרישות נוהל הקצאת דירות בשכירות בדיור הצבורי – קרי, אינו עונה על הגדרת מספר הנפשות המזכה.

...

המשיבה טוענת כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי, שכן החלטת הועדה העליונה ניתנה ביום 26.07.16, והעתירה דנא הוגשה בתאריך 23.01.17, בחלוף כחצי שנה מהחלטת הועדה.

בבחינת למעלה מן הצורך, דין העתירה להדחות גם לגופה.

הדירות בדיור הציבורי הן משאב יקר של המדינה וקיים בהן מחסור תמידי, ולפיכך אין לאפשר מצב בו אדם שאינו עונה על דרישות הנוהל, ייהנה מזכאות לדירה בדיור הציבורי, בעוד שמשפחות רבות אשר זכאותן לפי הנוהל מוכחת, ממתינות זמן רב לקבלת דירה.

יפים לעניין זה דברי בית המשפט במסגרת עע"מ 1663/09 עזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (פורסם בנבו, 25.11.2010): "נסיים באשר פתחנו, הדיור הציבורי הוא משאב ציבורי, לא 'כל דכפין ייתי וייכול', אלא אך זכאים. בדו"ח מבקר המדינה מודגש המחסור החמור בדירות. כך, החל בשנים 2007-2002 ירד בהתמדה מספר הדירות הציבוריות שהוקצו לאכלוס הזכאים, וישנן אלפי משפחות - גם בלא שהדבר כולל עולים - הממתינות (מהן במשך שנים) לקבלת דיור ציבורי על אף ההבנה למצבו הבריאותי והכללי של המערער, כפי שמסר, אין בכך כדי להקנות לו זכאות לרכוש את הדירה. אכן, כפי שטוענים המערערים, אין עסקינן במאטריה חוזית רגילה, ויש להתחשב בהיבטים הציבוריים. אך בראיה זו עצמה מובן, שמתן אפשרות למערער - שלא הראה את זכאותו לדיור ציבורי - להיכנס בנעליה של המנוחה בנסיבות, יהא בהכרח על חשבונם של נזקקים אחרים הממתינים בתור, ופירושה, כפי שמצביע על כך המשיב 1, אפלייתם לרעה של זכאים לדיור ציבורי. אין עסקינן ב'משחק סכום אפס', אלא במה שאמור להיות מחולק בצדק, על פי אמות מידה וסדרי עדיפויות, לזכאים". אשר על כן, העתירה נדחית.

בעתירה המנהלית שלפני משיגה העותרת על החלטת ועדת האכלוס העליונה מיום 14.3.17 שדחתה את בקשתה לקבל זכויות בדירה בה התגוררה עם בן זוגה המנוח שהיה "דייר ממשיך" מכוח זכויות הוריו, בנימוק כי "בהתאם להוראות החוק לא ניתן לאשר דור שני כדייר ממשיך כמו כן העותרת כשלעצמה אינה זכאית לדיור צבורי "בהיותה יחידה". רקע עובדתי העותרת בת 37 התגוררה ברחוב אנילביץ 43/2 בראשון לציון (להלן: "הדירה") ביחד עם בן זוגה עד שהלך לעולמו.

ואשר לטענה העיקרית של העותרת לפיה יש לבטל את החלטת ועדת האיכלוס העליונה שלא הכירה בה כ'דייר ממשיך' לבן זוגה המנוח.

...

לכל האמור לעיל, אוסיף נדבך נוסף - הן הוראות נהלי משרד הבינוי והשיכון שהוצאו עוד בשנת 2002 ובהם מעוגן מוסד הדיור הציבורי, נהלים המחייבים את הועדות הדנות בזכויות הטוענים לדיור ציבורי, ובו נקבע במפורש בסעיף 4.3 לנוהל כי: "הדייר הממשיך אשר אושרה זכאותו לא יחשב דייר חוזי לעניין נוהל זה, דהיינו לא יאושר דור שני של דייר ממשיך" – ובתרגום ההוראה לענייננו, מר מוריס נדה ז"ל היה דייר ממשיך מכוח מגוריו עם הוריו בדירה, ואין הוא הדייר החוזי, ואשר לעותרת - כך מציין הנוהל באופן מפורש כי "לא יאושר דור שני של דייר ממשיך". לפני סיום, גם אם אין זה נדרש להכרעה, רציתי להעיר כי לא מצאתי רלוונטיות לפסק הדין עליו ביקשה העותרת לבסס את טענתה כי החוק אינו מגביל את הזכות להיות דייר ממשיך לדייר ממשיך אחד בלבד- (הכוונה לעת"מ 18516-06-09 כץ נ' עמידר); בצד העובדה כי אין החלטת בית משפט המנהלי בחיפה מחייבת את בית משפט זה, הרי מעיון בפסק הדין עולה במפורש כי קביעת בית המשפט שם כלל אינה מבטאת את שמבקשת העותרת ללמוד.

לאור כל האמור – מאחר ש"הזכאות לדיור ציבורי עשויה לצמוח משני מקורות.

אשר על כן, העתירה נדחית.

בעתירה המנהלית שלפני מבקש העותר להורות על ביטול החלטת ועדת האכלוס העליונה מיום 3.12.19 שקבלה את בקשת המשיבה 2 הגב' קלריס קריסמרו, ואישרה לה להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם בנותיה הקטינות, החלטה שנתבקשה לאור הליכי פירוד שהתנהלו בין העותר לבין המשיבה 2.

...

העותר לא הסכים לקבל את החלטת ועדת האיכלוס, לא נעתר לדרישת עמידר לפנות את הדירה הציבורית וממשיך להתגורר בדירה עד עתה בהתעלם מדרישת עמידר ואף בהתעלם מהחלטת בית המשפט מיום 3.3.20 בה נדחתה בקשתו לעכב ביצוע ההחלטה של ועדת האיכלוס, בקשה שהוגשה במקביל לעתירה דנא.

משנאמרו דברים אלה אומר כי קראתי את החלטת הועדה בעיון, ראיתי את החומר שצורף לעיונה בטרם מתן ההחלטה, בין שמדובר בדוחות סוציאליים, בתסקיר הרווחה, בהחלטות בית המשפט לענייני משפחה, כן נתנה הועדה את דעתה לפניות העותר באמצעות ב"כ בהן שטח את נסיבותיו, את נכותו ואת יחסיו עם המשיבה 2 ועם בנותיהם, ולאחר ששקלה את אלה הגיעה הועדה למסקנה כי יש לאפשר למשיבה 2 המחזיקה במשמורתה את שלושת הבנות על פי החלטת בית המשפט, להמשיך להתגורר בדירה הציבורית כפי שנקבע בתקנה 2(א) לתקנות הזכות למגורים בעת פירוד, החלטה המבוססת על הנסיבות ולא מצאתי כי היא נגועה בטעות כלשהי המחייבת התערבות שיפוטית.

לאור האמור אני סבורה כי בדין קבעה הועדה כי זכות השכירות לדירה הציבורית היא לבן הזוג שבהחזקתו נמצאים הקטינות, בענייננו המשיבה 2, ההחלטה סבירה ולא ראיתי להתערב בה. העתירה נדחית אפוא.

ואולם נתתי דעתי למצבו הכלכלי, כפי שהעיד על עצמו כי מחמת מצבו זה אינו משלם מזונות לקטינות, ובנסיבות העניין החלטתי שלא לחייבו בהוצאות – אך אומר כי ראוי לעותר שיכבד את דרישת עמידר ויפנה את הדירה כמתחייב ולא יאלץ אותה לנקוט בהליכי פינוי, ולו כדי לאפשר לשלושת הבנות הקטינות שזקוקות למקום מגורים יציב ומוכר ויאפשר חזרתן לדירה בה התגוררו.

העותר מבקש מבית המשפט להורות על ביטול החלטת הועדה העליונה ולהורות למשיב להכיר בו כדייר ממשיך, לפי חוק זכויות הדייר, בדירת אמו המנוחה ברחוב האשל 11/16 בעכו (להלן: "הדירה").

בקשת העותר הובאה לדיון בועדת האיכלוס העליונה, אשר בהחלטתה מיום 29/12/20 דחתה את בקשת העותר מהטעם שעל פי דוחות ביקורי המעגל, העותר לא התגורר בדירה הציבורית עם הדיירת החוזית ברציפות החל מהמועד הקובע 08/09, ועד למועד פטירת הדיירת החוזית.

לשיטתו החלטת הועדה העליונה היא החלטה סבירה ומאוזנת, תואמת את נהלי וכללי המשרד ומבוססת על הראיות המנהליות שהונחו בפניה אשר יש בהן כדי להוכיח, כי העותר לא התגורר בדירה הציבורית במועדים הקבועים בדין לצורך הכרה בו כ"דייר ממשיך".

...

יחד עם זאת, סבורני כי אין בכך כדי להצדיק את שלילת זכויותיו של העותר אשר עומד בתנאים שנקבעו בדין לעניין "דייר ממשיך", שכן כעולה מהראיות שהובאו בפניי הוא התגורר עם אמו המנוחה, בתאריך הקובע, 01/08/2009, ומאז ברציפות עד למועד פטירתה בחודש 10/2020, ומשכך הוא זכאי להמשיך ולהתגורר בדירת אמו המנוחה.

סוף דבר: סיכומו של דבר – לאור אי הסבירות הקיצונית שנפלה בהחלטת הוועדה בנסיבות ענייננו, שכאמור בחרה לתת משקל מכריע לביקורי המעגל תוך התעלמות מיתר הראיות המצביעות על כך שהעותר גר עם המנוחה משך כל השנים ובאופן שמזכה אותו להיות דייר ממשיך בדירה, ולאחר שהמשיב בחר לעמוד על דעתו, גם לאחר שהעניין הוחזר אליו לדיון חוזר יותר מפעם אחת בעתירות קודמות, אין מנוס מלהתערב בהחלטתו של המשיב.

לפיכך, אני קובעת כי לאור מכלול הראיות שהוצגו כמפורט לעיל, יש להכיר בעותר כדייר ממשיךבדירה נשוא העתירה, בהתאם להוראות חוק זכויות הדייר ונהלי המשיב.