עתירה מנהלית בנושא רישום ילדים לגנים

לפניי עתירה מינהלית, המופנית כנגד העברת ילדי העותר ממוסדות חינוך בעיר קריית גת ורישומם במוסדות חינוך בעיר ערד, בטענה כי לא היתקיימו התנאים המאפשרים לרשויות לבצע העברה של הרישום.

הטענה היא כי עמדה לאב זכות לערער על ההעברה בפני מנהל המחוז במשרד החינוך, בתוך 7 ימים מקבלת ההודעה בדבר ההעברה, אולם זכות זו לא מוצתה על ידי האב בטרם הפנייה לבית משפט זה. עוד טוענת העיריה כי יש לדחות את העתירה מחמת מעשה עשוי, שכן שיבוץ הילדים במוסדות החינוך בעיר ערד, שנעשה ביום 3.9.17, מהוה מעשה עשוי ככל שהדבר נוגע לשנת הלימודים תשע"ח. בסיום טענה הערייה גם להעדר יריבות בינה לבין האב, שכן ההחלטה בדבר שיבוץ הילדים במוסדות חינוך בערד היא החלטה של אם הילדים ולא של עריית קרית גת או נושאי המשרה בה. בהחלטה מיום 13.2.18 הורתי לאב להגיש עמדתו ביחס לטענות הסף האמורות.

לטענה בדבר חוסר סמכות עניינית משיב האב כי מנהל אגף החינוך החרדי בעריית קרית גת לא החתים את ההורים על בקשת העברה, כפי שנידרש על פי הוראות הדין [תקנות חינוך ממלכתי (העברה), התשי"ט-1959 וחוברת הרישום לגני ילדים], ומכאן שהעתירה מוגשת נגד החלטה של בעל תפקיד ברשות מקומית.

...

יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי במקרה דנן, פגיעה הנטענת בשלטון החוק מצדיקה לשלול את יסודות השיהוי המתקיימים בענייננו.

נוסף לשיהוי בהגשת העתירה, אני סבורה כי מתקיים במקרה דנן גם כלל "המעשה העשוי". על פי כלל "המעשה העשוי", אין לקיים דיון שיפוטי או שאין ליתן סעד שיפוטי בעניין שאינו ניתן לשינוי או שקיים קושי מהותי לשנותו (שרגא ושחר, שם, עמ' 259; 8129/02 ארגיל שירותי הובלה (1993) בע"מ נ' הנאמן על חברת דן רולידר בע"מ, פ"ד נז(5) 481)).

במצב דברים זה, ומשחלפה לעת הזו למעלה ממחצית שנת הלימודים תשע"ח, אני סבורה כי גם אם טענות האב תתקבלנה, לא ניתן להגשים את המטרה האופרטיבית שביסוד העתירה, שהיא להביא לכך שהקטינים ילמדו בקריית גת בשנת הלימודים תשע"ח. סוף דבר – העתירה נדחית על הסף.

בקשה למתן צו ביניים לפיו תמנע הריסת גן הילדים "פט" ברחוב נהרדעא בתל אביב-יפו (להלן: "גן נהרדעא"), עד להכרעה בעתירה המנהלית שעניינה תקיפת החלטת המשיבה 1 (להלן: "הערייה") להרוס את מבנה גן נהרדעא לצורך הקמת אשכול גנים ובה מבוקש בנוסף למניעת הריסת מבנה הגן והשארתו במתכונתו עד היום, כסעד חלופי לחייב את הערייה לקיים את הפיתרון עליו התחייבה להקמת מבנים יבילים בסמיכות למיקום הגן ולחילופי חילופין להציע גן אחר תקני במיקום סמוך ככל הניתן לגן הקיים.

באתר הרישום לגנים במרשתת, דרכו רושמים ההורים את ילדיהם לגני הערייה השונים, צוין כי גן נהרדעא יפעל במבנים זמניים שיוקמו בסמוך למיקומו הנוכחי של הגן.

זאת, משום שהיקף ההתערבות של בית המשפט בנושאים מקצועיים מצומצמת ותעשה במקרים קצוניים בלבד.

...

לטענת המשיבים דין הבקשה להידחות על הסף כמו גם לגופה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה למתן צו ביניים, בטענות הצדדים, כמו גם בעתירה עצמה, אני סבור כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות.

באשר למאזן הנוחות, סבור אני כי הוא נוטה לטובתם של המשיבים והציבור.

לאור כל האמור ונוכח העובדה שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המשיבים, ובהתחשב בכך שמאזן הנוחות מהווה את אבן הבוחן המרכזית בבקשה מסוג זה, הבקשה למתן צו הביניים נדחית.

]השופטת י' וילנר: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ת' בזק רפפורט) בעת"ם 22371-02-20 מיום 30.3.2020, בגדריו נדחתה עתירת המערערים נגד החלטתה של "ועדת טרום פירסום" בעריית ירושלים (המשיבה 2, להלן: הערייה), כפי שזו כונתה על-ידי הערייה (להלן: ועדת טרום פירסום), שלא לפרסם להקצאה נכס ערוני המצוי ברחוב שיריזלי 6 בירושלים (להלן: הנכס).

כן נטען כי הרישום בגן הילדים שהוקם בנכס לשנת הלימודים הקרובה מלא, ויש בכך כדי להעיד על נחיצותו של הנכס לצרכי הערייה, כמו גם על הנזק הצבורי שייגרם כתוצאה מקבלת העתירה.

אציין בנוסף כי בנסיבות המיוחדות שלפנינו אין יסוד להפרדה בין הליך קבלת ההחלטות בעיניין פינוי הנכס וטענת המערערים לשיקולים זרים בהקשר זה, לבין ההחלטה נושא העתירה; זאת, בשים לב לכך שההחלטה האחרונה היא פועל יוצא של הסכמה בעירעור האזרחי, שבאה חלף פסק דינו של בית משפט השלום, ובגדרה נשמרו לכל אחד מהצדדים טענותיו, שאותן – כך נקבע – יוכלו הצדדים להעלות במסגרת הבקשה להקצאת המקרקעין.

...

סיכומו של דבר, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור באופן חלקי במובן זה שהדיון בתיק יוחזר אל בית המשפט המחוזי, אשר יורה למשיבים להגיש כתב תשובה שייתמך בתצהיר, ואשר יכלול התייחסות מפורטת וממצה לעיקר טענות המערערים.

סוף דבר: נוכח המקובץ, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי כמבואר בפסקה 17.

אני סבור כי בחינה של השתלשלות העניינים (המתועדת) שעל עיקריה אעמוד להלן, מצביעה – למצער – על כך שהונחה על ידי המערערת תשתית ראשונית לטענותיה, במידה המצדיקה להורות על הגשת כתב תשובה, על מנת שגורמי הרשות הנוגעים בדבר, יוכלו להתייחס בתצהירים ובפירוט לטענה זו (מבלי שאני כמובן נוטע מסמרות בתוצאת הליך בחינה זה, שטרם נערך).

ביום 23.1.13 היתקבל מכתב סרוב של מש' החינוך ובו נכתב שהמועד האחרון להגשת בקשה לתקן לשנה"ל תשע"ג היה 15.7.12 ולכן נשלל מהתובעת תיקצוב לשני גנים אלו בשנה זו. עתירה מנהלית והסכם פשרה נוכח סרוב משרד החינוך לתקצב את פעילות שתי כיתות בשנת תשע"ג, הגישה העמותה עתירה מנהלית (עת"מ 11579-09-13), במסגרתה הועלו טענות שונות ע"י שני הצדדים.

· מכתב מיום 7.1.14 ממ"מ מנהל מח' החינוך הגב' דוריה אבו עיטה בו היא מאשרת "כי הילדים המופיעים ברשימת האוטומציה של העיריה המצ"ב שובצו ופקדו בתחילת שנת הלימודים תשע"ג את גן הילדים שבנידון לשנת הלימודים תשע"ג". · תדפיס ממע' האוטומציה של העיריה הנושא תאריך הדפסה – 27.1.13 ובו מופיעים שמונת התלמידים המופיעים גם בטופס איכלוס.

האם חששה מייצוג נאות של ההורים?, והרי בסופו של יום התלמידים הרלוואנטיים הושמו כדין בגן התובעת, וכך גם הוסכם ונרשם בהסכם הפשרה בעתירה של התובעת: "מוסכם כי כל הילדים שלמדו בשנת תשע"ג בשתי כיתות...עברו ועדת השמה שקבעה את זכאותם לחינוך מיוחד", אז מדוע היה צורך לפרוש על פני מספר עמודים בתצהירה בהליך הנוכחי את כל תהליך ההשמה שהיה לקוי בעיניה, מדוע הייתה צריכה לפרוש חשדותיה שלא הוכחו, שהתובעת פעלה "ככל הנראה" באיתור ילדים הזכאים לחינוך מיוחד, כשבדרך כלל ההורים יוזמים זאת (ס' 11 לתצהיר), כאילו שפעילות העמותה פסולה, כאילו שאין הבדל בין המגזרים, ושכל הורה יכול להבחין בקלות בעיכוב שפתי בהתפתחות ילדו, כאשר בעדותה לפניי הסכימה שהמוסד החינוכי מפנה אף הוא (פרו' עמ' 29 ש' 21).

...

מר נשאת חשב השיב כי הגן בבעלות העיריה היה מלא, והמסקנה מכך היא שהיה הכרח למצוא לתלמידי החינוך המיוחד מקום אחר, במקרה זה אצל התובעת.

הכרעה בחינת הראיות והעדויות שהוצגו בפניי הביאה אותי למסקנה כי התובעת הוכיחה כי פעלה כדין, בהתאם להנחיות העירייה, ולא החלה פעילות הגן אלא לאחר אישורן של העיריות.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 594,750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד בלבד.

העותרת הוסיפה כי השלכות הקזוז ובייחוד לנוכח העובדה שנעשה באופן מידי, קודם שהספיקה להביא את החלטת הקזוז לבחינת בית המשפט במסגרת עתירה מינהלית, כוללות פגיעה חמורה ומשמעותית בגנים.

שנית, על-פי טענת העותרת, אשר לא נסתרה, במשך שנים רבות היא פעלה לפי אותה שיטת רישום, אשר לא כללה הקפדה על התאמה בין רישום הילדים לבין שיוכם לכל אחד מארבעת הגנים, כך שקשה להניח כי אילו היה הדבר נוגד את מדיניות המשיב היא לא הייתה יודעת על כך. שלישית, ספק אם אמנם המשיב יכול היה לפעול באופן שאינו תואם את לשון התקנות.

כאמור שם (פסקות 10-9): "מושכלות יסוד הן כי על רשויות ציבוריות מוטלת החובה לנהל רישום תקין בכל נושא בו מנוהל רישום. רישום אמת של זהות הילדים הלומדים בגנים המצויים בתחום הרשות, אינו יוצא מגדר כלל זה.

...

המשיב הוסיף כי תקצוב הגנים נעשה מכספי ציבור, ולכן אין לאפשר מצב של חוסר סדר ושל רישום בניגוד לנהלים, מאחר שהדבר יפגע בניהול התקצוב, בפיקוח ובבקרה הנעשים על כלל מוסדות החינוך.

לאחר עיון בכלל המסמכים הרבים שהוגשו מטעם הצדדים ולאחר שמיעתם באריכות בשני הדיונים שהתקיימו, נמצא כי יש לקבל את העתירה משלושה טעמים: הטעם הראשון עניינו בהימנעות המשיב להעמיד את העותרת על האפשרות לתיקון הרישום; הטעם השני נובע מכך שהתקנה שעליה סומך המשיב את טענותיו, טרם הותקנה במועד הרלוונטי; הטעם השלישי נעוץ בכך שהגריעה מתקצוב העותרת בנסיבות הנדונות לא הייתה סבירה ואף לא מידתית.

מכל הטעמים האמורים, העתירה מתקבלת.