עתירה מנהלית בדבר מועד תחילת מנין פסילת רישיון נהיגה

בגז"ד צוין :"הנני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים. מניין הפסילה יחל מהיום. לנאשם אין רישיון להפקדה", ובעקבות כך הופק לעותר אישור הפקדה מתאים ביום בו ניתן גז"ד. כנטען בעתירה בחודש 2/22 העותר פנה למשרד הרשוי ושם הופנה לבצע מבחן מעשי ומבחן עיוני בשל העובדה כי רישיונו פקע ביום 9.2.04.

מסיבה לא ברורה לא הוזן ככל הנראה למערכת המיחשוב של משרד הרשוי דבר פסילת רישיון הנהיגה שבהליך המוקדם.

עוד חשוב להזכיר, כי הפקדת רישיון הנהיגה או תחליף הפקדה בעקבות פסילה אחת, לא פוטרת מהפקדה חוזרת בשל פסילה שנקבעה בגזר דין בתיק אחר (ברע"פ 8317/10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לחו"ד כב' הנשיאה חיות( 8.2.11); ראו גם : רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (6.10.2005); זאת בשונה ממצב שבו רישיון הנהיגה נילקח בזמן החקירה בגין אותה העבירה (כמו למשל בעקבות פסילה מנהלית) ונותר בידי הרשות החוקרת, שאז :"האזרח רשאי להניח כי מילא אחר חובתו, ומכל מקום, אם יש צורך בהזנה הדדית של מידע בין הרשויות הללו, הדבר יעשה בלי צורך במעורבות מצידו." (בש"פ 9075/12 מוחמד ג'אבר נ' מדינת ישראל, פס' 20 (14/04/14)(להלן: עניין ג'אבר).

היה נכון לעשות חישוב רטרואקטיבי לפסילה מתיק חיפה, כאשר המועד ההוגן בעיניי לתחילת מניינה של פסילה זו הוא המועד בו נימסר לעותר כי בכפוף להצלחה במבחן העיוני והמעשי אין מניעה כי יקבל רישיון נהיגה, היינו חודש 2/22.

סוף דבר מקבל בזאת את העתירה, בכך שמניינה של הפסילה בפועל (למשך 24 חודשים) שהוטלה על רישיון נהיגתו של העותר בתיק חיפה יתחיל ביום 1.3.22.

...

במכתב התשובה מיום 9.5.22 המשיבה ציינה כי העותר לא הפקיד את רישיונו או תצהיר חלף רישיון בתיק חיפה, ולכן בקשתו לחישוב ימי הפסילה נדחית וזאת עד להצגת אישור הפקדה מאת מזכירות ביהמ"ש. בעקבות החלטת המשיבה מיום 9.5.22, הגיש העותר עתירה בתיק 25090-07-22 (להלן: העתירה הקודמת).

הווה אומר, דרישת סף להפעלת שיקול דעתה של המשיבה היא הצגת אישור הפקדה ממזכירות ביהמ"ש. עוד חשוב להפנות לדבריו של ביהמ"ש העליון בעניין אבו שריפה : " לאור המסקנה אליה הגענו על פי הלכת ג'אבר ועמדתה המוצהרת של המשיבה, ראוי כי המשיבה תחדד את נהליה, נוכח הטענה שהעלה ב"כ המערער ולפיה המשיבה עצמה מבחינה בין סוגים שונים של פסילות. בהקשר זה אפנה להחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ר' בן יוסף) בת"פ 40060-08 מיום 14.5.2015, שם נדונה בקשה ל"חישוב פסילה", ובמסגרתה צויין כי "ב"כ המבקש ער להוראות הדין והפסיקה אך טוען, תוך שהוא מציג בפניי מסמכים, שרשות הרישוי נוהגת על פי פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת ג'אבר רק כאשר עסקינן בחישוב מתמטי וטכני, חישובי פסילה, ולא כאשר עסקינן בשאלה עניינית או מהותית יותר. אין זו הפעם ראשונה שהנני שומע טענה מעין זו. אם כך המצב, אדם מסוגו של המבקש ונסיבותיו נופל בין הכיסאות בין המערכת המנהלית למערכת המשפטית, דבר שאיננו רצוי... (ההדגשה במקור – י"ע)". .

מטעמים אלה אני סבור כי בהחלטתה המשיבה לא נתנה משקל לעובדות ולנסיבות רלוונטיות ובכך החלטה זו אינה סבירה ומצדיקה התערבות.

סוף דבר מקבל בזאת את העתירה, בכך שמניינה של הפסילה בפועל (למשך 24 חודשים) שהוטלה על רישיון נהיגתו של העותר בתיק חיפה יתחיל ביום 1.3.22.

בהמשך לכך, בו ביום, נגזר דינו של המבקש תוך שנקבע, בין היתר, כי רישיון הנהיגה של המבקש ייפסל בפועל לתקופה של שלושה חודשים, בנכוי הפסילה המנהלית.

בהתאם להלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בבש"פ 9075/12 ג'אבר נ' מדינת ישראל (14.4.14) (להלן: "הילכת ג'אבר"), "אי-הפקדת הרישיון במזכירות בית המשפט היא ארוע או מחדל חדש, שמועדו הוא לאחר מתן גזר הדין, וכפועל יוצא ממנו – ולא מיגזר הדין – נוצרה המחלוקת בנושא חישוב מניין ימי הפסילה". לאור האמור, קובעת הילכת ג'אבר כי פרשנותו של גזר הדין מסורה לגורמים האמונים על ביצועו, ובעניינינו - לרשות הרשוי.

זאת, כאשר על החלטת רשות הרשוי ניתן להשיג באמצעות הגשת בעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים.

תקנה 556(א) לתקנות התעבורה קובעת כי: "נפסל בעל רשיון נהיגה על ידי בית משפט מהחזיק ברשיונו, ימציא בעל הרשיון את רשיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה; אם שוכנע בית המשפט שהרשיון אינו בידי בעלו אותה שעה ימציאו בעל הרשיון, תוך התקופה שקבע בית המשפט, לאחר שניתנה ערבות להמצאת הרשיון ובתנאים שקבע בית המשפט". כלומר, יש צורך במעשה אקטיבי-פורמאלי של הנהג לשם תחילת תקופת הפסילה, וזאת באמצעות הפקדת רישיון הנהיגה (ראו לדוגמה רע"פ 6928/18 כלפון נ' מדינת ישראל (7.10.18)).

כל זאת, כאשר ככל שיש למבקש אי אילו טענות לעניין אופן פירסום המכתב וההסדר שנקבע בו, הרי שעליו להפנותן לרשות הרשוי, ודבר זה אך מחזק את המסקנה לפיה רשות הרשוי היא הרשות המוסמכת בכל הנוגע למניין ימי פסילת רישיון נהיגה.

...

כל זאת, כאשר ככל שיש למבקש אי אילו טענות לעניין אופן פרסום המכתב וההסדר שנקבע בו, הרי שעליו להפנותן לרשות הרישוי, ודבר זה אך מחזק את המסקנה לפיה רשות הרישוי היא הרשות המוסמכת בכל הנוגע למניין ימי פסילת רישיון נהיגה.

עניין זה מחזק גם הוא את המסקנה כי אל לו לבית המשפט לדון בבקשה, בהיעדר סמכות עניינית, במקום רשות הרישוי האמונה על עניין זה, בפניה נדונות כלל הבקשות מסוג זה ולה מסור שיקול הדעת המקצועי.

לסיכום, כפי שנקבע לעיל, בית משפט זה מחוסר סמכות עניינית לדון בבקשה ולפיכך דינה להימחק.

בהמשך לכך, בו ביום, נגזר דינו של המבקש תוך שנקבע, בין היתר, כי רישיון הנהיגה של המבקש ייפסל בפועל לתקופה של שנים עשר חודשים, בנכוי הפסילה המנהלית שריצה המבקש.

עוד נקבע במסגרת גזר הדין כי פסילת רישיון הנהיגה תחל עד ולא יאוחר מיום 2.2.20 וכי על המבקש להפקיד את רישיון הנהיגה שלו במזכירות בית המשפט לתעבורה לא יאוחר מהשעה 12:00 באותו המועד.

כאמור בפתחה של ההחלטה, עניינה של הבקשה דנן הנו במניין ימי פסילת רישיון הנהיגה של המבקש על פי גזר דין על אף שרישיון הנהיגה לא הופקד במזכירות בית המשפט כנדרש (ואף לא הוגש על ידו תצהיר חלף הפקדה).

זאת, כאשר על החלטת רשות הרשוי ניתן להשיג באמצעות הגשת בעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים.

תקנה 556(א) לתקנות התעבורה קובעת כי: "נפסל בעל רשיון נהיגה על ידי בית משפט מהחזיק ברשיונו, ימציא בעל הרשיון את רשיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה; אם שוכנע בית המשפט שהרשיון אינו בידי בעלו אותה שעה ימציאו בעל הרשיון, תוך התקופה שקבע בית המשפט, לאחר שניתנה ערבות להמצאת הרשיון ובתנאים שקבע בית המשפט". כלומר, יש צורך במעשה אקטיבי-פורמאלי של הנהג לשם תחילת תקופת הפסילה, וזאת באמצעות הפקדת רישיון הנהיגה (ראו לדוגמה רע"פ 6928/18 כלפון נ' מדינת ישראל (7.10.18)).

זאת ועוד, הרי שבעניינינו, לא ניתן להיתעלם מכך שהנאשם נכח בדיון שהתקיים בעיניינו ביום 28.10.19, ואין אלא להפנות לסיפא של סעיף 2 לגזר הדין בו צוין ב"רחל בתך הקטנה" כי: "מוסבר לנאשם שהוא חייב להפקיד את רשיון הנהיגה במזכירות בית המשפט. לא יופקד הרשיון, הוא יחשב כפסול מלנהוג מיום 2/2/2020 אך הפסילה לא תימנה ולכן לא תסתיים". במצב דברים זה, אין אלא לתהות לעניין טענתו של המבקש בדבר חוסר הבנתו.

...

במצב דברים זה, אין מנוס מן המסקנה לפיה בית משפט זה מחוסר סמכות עניינית לדון בבקשה והכתובת אליה צריך היה המבקש לפנות היא רשות הרישוי.

לפיכך, אף אם לבית משפט זה הייתה מסורה הסמכות העניינית לדון בבקשה, הרי שדינה היה להידחות לגופה.

לסיכום, כפי שנקבע לעיל, בית משפט זה מחוסר סמכות עניינית לדון בבקשה ולפיכך דינה להימחק.

כחלק מההסדר, נפסל רישיון נהיגתו של המבקש לתקופה של שלושה חודשים, בנכוי תקופת המסילה המנהלית אותה ריצה.

לגבי יתרת תקופת הפסילה בסך 60 יום, ניתן עיכוב ביצוע לתחילת ריצוי הפסילה בפועל עד ללא יאוחר מיום 15.2.23.

בהתאם לאמור בבקשה, סבר המבקש כי פסילת רישיון נהיגתו ממשיכה אוטומאטית לאחר הפקדת הרישיון במישטרה, לא עודכן בדבר הצורך לבצע הפקדה בבית המשפט בשל טעות אנוש במשרדו של בא כוחו ולא נהג בכל התקופה שממועד הפקדת הרישיון ועד לקבלתו ממשטרת ישראל.

15 אמור מעתה, כי הסמכות נתונה לרשות הרשוי, וכי נגד החלטתה ניתן להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, באשר הוא מוסמך לפי סעיף 14(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, לידון ב"החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה, לרבות החלטה בעניני רשוי.

פסק דין נוסף, אשר צוין אף הוא על ידי המשיבה ורלוונטי לענייננו ניתן בעפ 7323/19 ‏  ‏אחמד אבו שריפה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו ‏26.2.2020) , שדן בטענה לפיה קיים הבדל בין בקשות בעלות אופי טכני ובין בקשות בעלות אופי מהותי, בכל הקשור למניין תקופת פסילת רישיון נהיגה: "בהליך שלפנינו ביקש המערער להבחין בין בקשה ל"חישוב פסילה", שלטענתו עניינה בחישוב מתמטי וטכני של ימי הפסילה, לבין בקשה ל"הכרה בפסילה", שעניינה בהכרה בפסילה מבחינה "מהותית", כפי שהתבקש בעיניינו.

...

לאור כל האמור בבקשה, התבקש בית המשפט על חישוב הפסילה בת שלושת החודשים החל מיום 16.10.22.

משלא נמסרה התגובה, ביקש ב"כ המבקש ביום 16.3.22, ליתן החלטה ולהיעתר לבקשה.

" יודגש כי אין באמור בהחלטתי בכדי להטיל ספק בדבריו של המבקש באמצעות בא כוחו ובקשיים שיתכן ונגרמו לו. לאור כל האמור לעיל, נדחית הבקשה לחישוב ימי הפסילה.

בפניי בקשת הנאשם "למסירת תצהיר הפקדה והנפקת אישור הפקדה מיום 1.2.23". ביום 14.3.22 נגזר דינו של הנאשם והושת עליו, בין היתר, עונש פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 7 חודשים, בנכוי 60 ימי הפסילה המנהלית אותה ריצה.

על כך מוסיפה המאשימה וטוענת כי הסמכות לחשב את מניין ימי פסילת רישיון נהיגה על פי גזר דין מסורה לרשות הרשוי.

עיון בגזר הדין מלמד על כך כי קביעת בית המשפט בדבר חובת הפקדת הרישיון כתנאי לתחילת מניין ימי הפסילה אינה משתמעת לשני פנים.

לכל האמור מצטרפת גם הילכת בית המשפט העליון, כפי שנקבעה בבש"פ 9075/12 ג'אבר נ' מדינת ישראל (14.4.14) (להלן: "הילכת ג'אבר"), לפיה: "אי-הפקדת הרישיון במזכירות בית המשפט היא ארוע או מחדל חדש, שמועדו הוא לאחר מתן גזר הדין, וכפועל יוצא ממנו – ולא מיגזר הדין – נוצרה המחלוקת בנושא חישוב מניין ימי הפסילה". לפיכך, קובעת הילכת ג'אבר כי פרשנותו של גזר הדין מסורה לגורמים האמונים על ביצועו, ובעניינינו -  לרשות הרשוי.

זאת, כאשר על החלטת רשות הרשוי ניתן להשיג באמצעות הגשת בעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות.

לא זו אף זו, הרי שגם בעניין דשם ציין בית המשפט כי הבקשה מתקבלת "באופן חריג", בהיעדר עמדה עדכנית של המאשימה (ולאחר שזו חדלה גם מלהגיב לבקשה בטרם נקבע דיון) ולאחר שבית המשפט אף קיבל את הסברו של הנאשם בכל הנוגע לאי הפקדת הרישיון.

לאור כל האמור, הבקשה להנפקת אישור הפקדה מיום 1.2.23 נדחית.