בפניי עתירה מנהלית כנגד החלטת משיב 3 (להלן: "פקיד הרשוי"), לבטל את רישיונו של העותר לנשיאת כלי יריה (להלן: "ההחלטה"), ודחיית הערר עליה על ידי משיב 2 (להלן: "הממונה" ו"הערר" בהתאמה), מכח חוק כלי היריה, התש"ט-1949 (להלן: "החוק").
העובדות
העותר, בעלים של חברה לשירותי דרך, החזיק ברישיון כלי ירייה בתבחין "עיסוק ביישוב זכאי" בין השנים 2017 - 2021, במהלכן חידש את הרישיון והחליף את האקדח שהיה ברשותו.
בית המשפט המחוזי עמד על ההבדל בין סרוב ליתן רישיון מלכתחילה לבין ביטול רישיון שכבר ניתן, שאז מוטל על הרשות נטל מיוחד להצדיק את ההחלטה, ונדרשת בחינה זהירה של הסיכון הנשקף מבעל הרישיון, תוך התבססות על תשתית ראייתית מספקת ומעודכנת.
...
אילו היו המשיבים מפעילים שיקול דעת עצמאי, תוך ניתוח מלוא תשתית העובדות, במנותק מזה של המשטרה, היו מגיעים למסקנה כי העותר אינו מסוכן כלל.
אשר לתבחינים, נוכח החלטתי לדחות את העתירה על רקע המידע המודיעיני, אין מקום לעסוק בדיות החשבוניות שהציג העותר להוכחת טענותיו כי הוא עובד ביישוב זכאי.
על כן אני דוחה את העתירה, בכפוף להסתייגות לעיל.