מבוא ורקע עובדתי
לפני עתירה מנהלית המופנית כלפי החלטתו של המשיב, שר הפנים, לקבל את המלצת הועדה המקצועית המייעצת מטעמים הומנטריים מיוחדים, הפועלת לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן בהתאמה: הועדה המייעצת, חוק הוראת השעה).
הליכים אלה כללו פניות לועדת ההשגה לזרים ובהמשך לבית הדין לעררים.
ביום 11.6.2014 העותרים הגישו ערר כנגד ההחלטה זו. במסגרת הדיון בערר הגיעו הצדדים להסכמה לפיה עניינם של העותרים יובא לפני הועדה המייעצת, וזאת בהתאם לסעיף 3א1 לחוק הוראת השעה.
"
ההחלטה שניתנה על ידי שר הפנים היא באשר לקיומו או לאי קיומו של טעם הומניטארי מיוחד המצדיק מתן מעמד, ובעניין זה מסור לשר הפנים שיקול דעת רחב, בו בית המשפט אינו נוטה להתערב:
"שיקול הדעת המסור לשר הפנים הוא רחב במיוחד מקום בו מדובר במתן אשרה או רישיון מטעמים הומנטאריים חריגים... זאת, כנגזרת של העקרון המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות, לפיו למדינה שיקול דעת רחב בנושא כניסתם של זרים לתחומיה ואין לו לזר זכות להיכנס למדינה בה אין לו מעמד, אם כתייר ואם כתושב. בצד האמור יש לזכור, כי שיקול דעת זה נתון לביקורתו של בית המשפט כשיקול דעתה של כל רשות אחרת, במסגרת עילות הבקורת "הרגילות" שחלות על הפעלת כל שיקול דעת מינהלי .
...
לא מצאתי את מסקנתו של המשיב לפיה העותרים הינם בוגרים היום ובאמצעות ההיתר יכולים לעמוד בקשר עם אחותם, העותרת 1, ללמוד ולהשתכר בישראל כמסקנה שמקימה עילה להתערב בשיקול דעתו הרחב.
איני סבור כי זה מצב הדברים במקרה זה.
יובהר כי מסקנה זו יפה לשעתה ולמצב הדברים הידוע כעת.
סיכום
על יסוד כל האמור, אני דוחה את העתירה.
