עתירה מינהלית לביטול אפליה בארנונה ומתן מידע

המשפט שהיה בסיפה של סעיף 3.4.11, אשר בוטל, הועבר, באותו הנוסח, לסעיף ההגדרות בצו הארנונה באמצעות הוספת סעיף 1.3.1 י לצוו אשר קבע: "שטחים בחצר, במעברים וכדומה המשמשים את בית הקפה או המסעדה, יחויבו ב – 50% משטחם". ניתן לראות, אם כן, כי מטרת השינוי הייתה ביטול תעריף החיוב הנפרד של בתי קפה ומסעדות ואיחודו עם התעריף השיורי, הנמוך מעט יותר באזורים 2-1, תוך הקטנת חיוב בשיעור מצומצם עקב כך. כפי שעולה בבירור מדברי ההסבר לא הייתה כל כוונה או מטרה לערוך שינוי כלשהוא בתעריף החצרות ולקבוע להן תעריף שונה מתעריף המבנים עצמם.

עוד נאמר כי מתגובת משרד הפנים "עולה תמונה מדאיגה לפיה ייתכן ואישור השרים לצוו הארנונה לשנת 2008 ניתן על סמך מידע שגוי וחלקי בנוגע למטרות התיקון שנעשה במסגרת הצוו ולמשמעויותיו...הכרעה במחלוקת זו שהתגלעה בין הצדדים מחייבת בירור עובדתי מקיף לגבי המידע שהובא בפני השרים עובר לאישור שניתן על ידם לצוו הארנונה משנת 2008, בירור שאינו מתאים להליך שבפנינו...נוכח האמור לעיל, איננו יכולים לקבוע מסמרות בסוגיה זו, בודאי לא על סמך ה"השערות" שנכללו בעמדת משרד הפנים באשר לטעות שנפלה.

הטבה כפולה זו מפלה באופן קצוני את בתי הקפה והמסעדות לטובה לעומת עסקים אחרים, כאשר יש לזכור כי חצר בית הקפה או המסעדה היא חלק אינטגראלי ובלתי נפרד מהעסק ומשמשת את המסעדה ואת לקוחותיה לא פחות, ולפעמים אף יותר, ממבנה המסעדה.

בסיכום דבריו קובע בית המשפט העליון כי קיימת חזקה "לפיה עתירה מינהלית המכוונת לפגם משורשר שנפל בצו ארנונה המוגשת בחלוף שבע שנים ממועד התקנתו של הצוו הפגום לוקה בשיהוי אובייקטיבי המביא לדחיית את העתירה. חזקה זו ניתנת לסתירה במקרים מתאימים" (פסקה 50-49).

...

אף דין טענה זו להידחות.

דין טענה זו להידחות.

לאור כלל האמור הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחית.

זו הפעם טוענת העותרת, בעקרו של דבר, כי חיוב הארנונה שהוטל על הנכס נעשה בחוסר סמכות ובחוסר תום לב; הטלתו נבעה מפעולה אותה יזם אחד מעובדי העיריה שהיה שרוי בנגוד עניינים ופעל תוך שקילת שיקולים זרים ופסולים; הוא נעשה תוך הפלייה ברורה, מאחר שלטענתה העיריה לא הטילה חיוב ארנונה על נכסים דומים כלשהם; דרישת התשלום נשלחה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות; הדרישה היא בגדר חיוב רטרואקטיבי בארנונה שיש לפוסלו; רישום הנכס וסיווגו נעשו על ידי חברה חיצונית תוך אצילה שלא כדין של סמכויות העיריה; הופרה הבטחה שלטונית; ודרישת התשלום עצמה לא כללה פרטים שיש לכלול בה. העותרת סבורה כי ההחלטה פגומה על כל היבטיה, וכדברי בא-כוחה בדיון "אני לא חושב שיש עילת היתערבות במשפט המנהלי שלא נימצאת בתיק הזה" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 4-3).

כפי שהובהר בפתח הדברים, העותרת העלתה שורה ארוכה של טענות במישור המנהלי, וטענה כי ניתן להורות על ביטול ההחלטה מכוח כל טענה מינהלית הכתובה עלי ספר.

בתגובתה, עליה חזרה גם במסגרת כתב התשובה, הבהירה הערייה כי הנכס הראשון אליו הפניתה העותרת חוייב בפועל בארנונה גם בנוגע לשטח הגג; על הנכס השני לא הוטל חיוב בארנונה מאחר שמדובר היה בפעילות שנעשתה ברחוב ולא בגג; הפעילות שלישית לא חוייבה בארנונה מאחר ש"בעלי העסק רימו את הערייה ואת מחלקת רשוי עסקים במסירת מידע שגוי"; תאור הנכס הרביעי הביא לכך שלא ניתן היה לאתרו ברישומים בערייה; ואילו הנכס החמשי, שחוג'ה הפעיל בעצמו, לא חוייב בארנונה מהטעם הפשוט שקיומו של העסק לא דווח למחלקת הארנונה.

...

סוף דבר המורם מכל האמור לעיל הוא שדין העתירה להידחות הן מטעמים הנוגעים לחוסר ניקיון הכפיים של העותרת, הן לגופה.

לפיכך העתירה נדחית.

בנסיבות העניין אני מחייב את העותרת בהוצאות המשיבים 1 ו-2 בסכום של 20,000 ₪ ובהוצאות המשיב 3 בסכום של 20,000 ₪.

המשיבה הוסיפה כי קודם למשלוח דרישות התשלום, המשיבה בחנה את כל מקורות המידע שברשותה בתיק הבניין ובמחלקת הגבייה ולא איתרה תשלומי היטלים או דמי הישתתפות שיש לגרוע אותם על פי דין מהחיוב בהיטלי הפיתוח נשוא העתירה.

גם אם אניח כי נפל פגם בהתנהלות המשיבה בכך שלא רשמה את השומות בספריה, מדובר בפגם טכני, ודאי מן הסוג עליו מצביעה העותרת, אינו מצדיק ביטול של שומה, שמשמעו פגיעה בקופה הציבורית( ראו: עמ"נ (מנהלי חיפה) 281/05 מפעלי סאיקלון בע"מ נ' מנהל הארנונה (14.03.2006) .

אפשרות אחרת, בה תומכות המערערות, הוא ליתן "סעד שלילי", קרי, להקפיא ואף לבטל את החיוב שכבר הושת כפי שנעשה במקרים אחרים (לביטול חיוב בהיטל שצ"פ עקב טענת הפליה ראו עת"מ (מינהליים נצ') 38268-12-16 לובנוב נ' מועצה מקומית כפר תבור [פורסם בנבו] (27.4.2023)).

...

דין הטענה להידחות.

סיכום סיכומו של דבר – מצאתי כי התקיימו עילות החיוב לפי חוקי העזר הרלוונטיים ולפיכך, החלטת המשיבה לחייב העותרת בהיטל סלילה תיעול ושצ"פ נשוא דיוננו התקבלה כדין, על בסיס תשתית עובדתית המקימה חיוב כדין.

העתירה נדחית.

בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 18042-01-24 אר-שם תעשיות חצור בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופט אסף זגורי – רשם בית המשפט המחוזי העותרים / המבקשים 1. אר-שם תעשיות חצור בע"מ 2. דוד חננאל משיבים 1. מדינת ישראל 2. תמיר ברקין- מנכ"ל רמ"י 3. עו"ד אפרת בלום- היועצת המשפטית של מחוז הצפון ברשות מקרקעי ישראל החלטה

לימים ההסכם בוטל על ידי הרשות, בשל טענות להפרת תנאי ההקצאה.

לטענתו בשנים האחרונות נחל מפלה כלכלית קשה, ונקלע לחובות של 2.5 מיליון ₪ בגינם ניפתחו לו 64 תיקי הוצאה לפועל.

הוסיף וטען המבקש, כי יש לו מקרקעין באיזור התעשייה בחצור הגלילית, בגוש 13846, חלקה 284, מיגרש 64, עליהם רובצים חובות ארנונה לעירית חצור בסך 600,000 ₪, וכן כי מונה לאלה כונס נכסים.

די אם אציין את העובדה כי העותרים משרבבים להם בעתירה אחת טענות כנגד הכרעות חלוטות של בתי-משפט, אשר בחנו טענותיהם והכריעו בהן, וכן טענות עפ"י הוראות חוק חופש המידע, וללא שהוצגה משנה סדורה בהקשר זה כנדרש וכמקובל בעתירות מסוג זה. הסכויים הנמוכים של עתירה זו להיתקבל מטים את הכף כשלעצמם אל עבר דחיית הבקשה לפטור מתשלום האגרה.

העותר מנהל תיקים בהקף חריג ומיוחד בבתי המשפט השונים, ובלשכות ההוצאה לפועל, וספק אם מקרהו מתאים למתן פטור מאגרה, סעד אשר נועד למי שיש סכויים טובים להליך בו הוא נוקט, וידו אינה משגת, וזאת מן הטעם שמשמעותה של קבלת הבקשה הנה הטלת הנטל על כתפי הציבור בכללותו.

...

העותרים ערערו על קביעות אלו במסגרת ע"א 34288-10-14 וערעורם נדחה בפסק-דין מנומק ומפורט מיום 17.12.2015.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את הנתונים שהוצגו לפניי נחה דעתי כי יש לדחות בקשת העותרים לפטור מן האגרה, זאת בין היתר מנימוקי המדינה וכן נימוקים נוספים שאביא להלן.

אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל הבקשה נדחית.

הליך הביניים בעתירה כלפי עריית חיפה - בעתירה זו הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים, במסגרתה ביקשו העותרות להורות לעריית חיפה שלא לנקוט הליכי גבייה מינהליים לגבי חובות הארנונה ואף להורות על ביטול עיקולים שכבר הוטלו.

לגבי טענת ההפליה – נטען כי לא ניתן לבטל חיובי ארנונה מחמת טענה שכזו, כי לא הונח בסיס עובדתי לטענה, כי העותרת לא הציגה נתונים לגבי קבוצת השויון הרלבנטית הנטענת, וכי יש לדחות את הטענה מכל וכל.

" בנוסף, בעמ"נ (מנהליים חיפה) 19284-11-15 גימנסיה – בתי ספר תיכוניים ע"ש גולדנר בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעריית חדרה (11.9.2016), דחה בית המשפט ערעור שהגישה העותרת על החלטת ועדת הערר מיום 8.9.2015, המתייחסת לשנת המס 2014, וכך נקבע, בין היתר: "גם אם אקבל לצורך ערעור זה את טענת המערערת כי אין במקרה זה מעשה בית דין כקביעת הועדה וכי העובדה כי מדובר בחברה בע"מ אינה שוללת פעילות שלא למטרת רווח, אני סבור כי הבסיס המרכזי שהביא לדחיית הערר הוא הדרך הראייתית בה ניהלה המערערת את ענייניה, דרך של הסתרת מידע ואי הבאת ראיות מהותיות לתמיכה בטענותיה ראו לעניין זה ע"א 9656/05 שנידון עם ע"א 11189/05 שוורץ נגד רמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ (27.8.2008):

...

רוצה לומר, שהטענות שלהן "מערבבות" בין הטיעון לגבי הפטור המיוחל (שנדחו לעיל), לבין הטענת לגבי ההפליה (שנדחות) לבין הטענות לגבי הסיווג.

הציטוטים מדגימים את הקושי להפריד בין הרכיבים השונים של טיעוני העותרות, אך החשוב בשלב זה של הדיון הוא שלמעשה העותרות לא מצביעות על הפגם המינהלי המחייב התערבות של בית המשפט ולא שוכנעתי כי יש הכרח להוסיף סיווגים שלא קיימים או שהסיווגים הקיימים לא סבירים.

סיכום – אשר על כן, ולאור כל האמור מעלה במצטבר, אני דוחה את שתי העתירות.