עתירה מינהלית לאכיפת החלטת ועדה לתכנון ובנייה

אציין, כי בסופו של דבר, כעולה מהמסמכים יש היתר בניה, אלא שלפיהם הוא לא צורף ולא הוצג בשלב זה. לאחר מכן, ביום 28.1.19 פנה הנתבע לשמאי שחר מדינה על מנת שיבדוק בין היתר את "התאמת הייעוד למשרדי המוסד. ביום 10.2.19 ביקר בנכס השמאי שחר מדינה מטעם הנתבע, על מנת לבדוק את הנכס בשטח ואת ייעוד הנכס ומעמדו החוקי. לפי חוות דעתו מאותו יום, בתיק הבנין של הנכס נמצא היתר בניה מס' 20020156 מיום 30.10.03 לפיו ניתנה לגיטימציה לשימוש מסחרי ב- 340 מ"ר בקומת הקרקע ועוד 82 מ"ר שטח שירות, ובסה"כ 422 מ"ר. ואולם, השמאי פירט שלפי תוכנית בנין העיר החלה על הנכס, ג/6957, הקרקע היא ביעוד מגורים א, המאפשר שימוש גם למשרדים של בעלי מקצועות חופשיים והוועדה המקומית לתיכנון ולבניה רשאית להתיר גם הקמתן של חנויות מסחר. השמאי כתב בחוות דעתו, שהוצג בפניו מיסמך מטעם מהנדס העיר טמרה לפיו אין מניעה לאשר שימוש למשרדי המוסד לביטוח לאומי בנכס הנידון. הערכת דמי השכירות על ידו נערכה "בכפוף להנחת עבודה לפיה יוסדר הרשוי לרבות החלוקה הפנימית והשמוש למשרדים". ביום 27.2.19 הודיע הנתבע לתובע כי ועדת המכרזים החליטה לבחור בהצעתו כזוכה, לאחר ש"הצעתך עמדה בכל תנאי המיכרז".

הנתבע טען, שעל פי הדין (עע"מ 7401/14 קסם מילניום נ' רשות שדות התעופה (ניתן 9.9.15) (להלן: קסם מילניום) היה על התובע להקדים לתביעה זו עתירה מינהלית לאכיפת זכייתו במיכרז.

...

(1991) אני דוחה את התביעה לתשלום אובדן היתרון הכלכלי בהסכם השכירות בשל ההפרש בין הסכום שהנתבע היה מוכן לשלם לפי הסכם השכירות לבין דמי השכירות של 37 ₪ למ"ר, שכן האובדן לא הוכח כראוי.

אני דוחה את טענת הנתבע בדבר נזקים שכביכול נגרמו לו עקב הפרת ההסכם על ידי התובע.

הנתבע לא הגיש תביעה לפיצויים ולא הגיש תביעה שכנגד ולא טען לקיזוז ועל כן אין צורך לדון בנזקים שנגרמו לו. סיכום על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע 16,853 ₪.

בהמשך להחלטה זו הגישו המבקשים ביום 3.9.19 עתירה מינהלית נוספת לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד מועצת התיכנון העליונה והמועצה קדומים להורות למועצה לאכוף את ההחלטה בעצמה ולא להפנות את ביצוע האכיפה לועדת התיכנון והבניה בשל ניגוד עניינים.

...

לנוכח החלטתה של מועצת התכנון העליונה בהליך הערר וצו הביניים בעתירה המינהלית אני סבור כי עלה בידי המבקשים להרים את הנטל להוכיח את הטענה בדבר שימוש חורג במבנה הסמוך לביתם, ולפיכך, אפוא, עובר הנטל לכתפי המשיבים להפריך טענה זו. המשיבים נסמכים בטיעוניהם על שני אדנים עיקריים: אי מיצוי הליכי התכנון בפני המועצה העליונה והיותם של הסעדים המבוקשים תיאורטיים וכנגזרת מטענות אלו נטען לחזקת התקינות המינהלית שלא נסתרה ולהיעדר סמכות עניינית.

טענה זו על פניה מקובלת עלי אך גם מבלי לקבוע מסמרות לגבי נכונותה, לא מצאתי מקום למתן פסק הדין ההצהרתי.

יחד עם זאת שוכנעתי כי יש מקום ליתן הצו העיקרי לו עותרים המבקשים בסעיף 1 בכותרת התובענה להורות על איסור שימוש חורג כלשהו במבנה שכן לא יכול להיות חולק כי במצב התכנוני והמשפטי כיום, כל שימוש כנטען ע"י המבקשים הינו חורג.

לאור האמור, אני מורה על איסור כל שימוש חורג במבנה נשוא התובענה שלא כדין.

הליכים קודמים בטרם אפנה לתאור ההליך בבית המשפט קמא, ולמען תהיה התמונה שלמה, אדרש בקצרה לאחדים מן ההליכים שהתקיימו לאורך השנים בישראל, ונוגעים לענייניה של החברה: (-) עת"מ (מחוזי ת"א) 2056/99 חב' קריית נווה יצחק בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז מרכז (14.10.1999) – באותו עניין נידונה עתירה מנהלית שהגישה חברת נווה יצחק ביחס להחלטת הועדה המחוזית לתיכנון ובניה, אשר סירבה להכיר בזכויותיה של המערערת בחלקות מקרקעין מסוימות.

בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין זה נדחתה, תוך שנקבע כי הואיל וישנו פסק דין חלוט שקבע כי החלטת בית המשפט האמריקאי המסמיכה את עו"ד רוס לשמש ככונס נכסים לצורך מכירת נכסי המקרקעין בישראל אינה אכיפה, ממילא אין כל בסיס לראות בעו"ד רוס כשלוח של החברה לבצוע עסקת המכר (בש"א 226/06 גן הדר קורפוריישן חבר זרה פעילה נ' הממונה על המירשם (6.6.2006), כב' הרשמת שושנה ליבוביץ (להלן: בש"א 226/06)).

...

אין לי אלא להצטרף למסקנה זו. אין חולק כי החברה התנהלה, הן בארצות הברית והן בארץ, באמצעות גורמים שהיו מוסמכים לנהל את ענייניה עד לשנות ה-50 של המאה העשרים.

מכאן, שמסקנת בית המשפט קמא לפיה יש לדחות את הבקשה לביטול צו הניהול, בדין יסודה.

לאור כל האמור, מסקנתי היא שדין הערעור שלפנינו להידחות, וכך אציע לחבריי להורות.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 29799-10-21 בדארנה ואח' נ' תיכנון ובניה ואח' לפני כבוד השופטת בטינה טאובר, סגנית נשיא העותרים .1 פרג' בדארנה, ת"ז 021057641 .2 חאמד בדארנה, ת"ז 058572736 3. חאתם בדארנה, ת"ז 059497412 4. שאכר בדארנה, ת"ז 029836129 5. סאלח בדארנה, ת"ז 034800698 6. עיד בדארנה, ת"ז 040943946 7. עמאד אל דין בדארנה, ת"ז 065916694 המשיבים .1 הוועדה הארצית לתיכנון ולבניה של מתחמים מועדפים 2. עו"ד חן עמידור, ת"ז 034402297 3. הועדה המקומית לתיכנון ובנייה "לב הגליל" 4. עומר נסאר, יו"ר עריית עארבה הנוכחי 5. עלי עאסלה, יו"ר עריית עראבה הקודם 6. עו"ד ג'אוד ח'טיב – יועמ"ש עריית עראבה 7. עריית עראבה 8. הרשות לאכיפה במקרקעין – משרד האוצר 9. עבד אל רחמאן יאסין, ת"ז 057008880 10. חוסאם יאסין, ת"ז 313572075 11. תמים יאסין, ת"ז 055791263 12. המשרד לבטחון פנים משטרת ישראל פסק דין

מבוא בפניי עתירה מנהלית שהוגשה על ידי העותרים נגד החלטת הועדה הארצית לתיכנון ובניה של מתחמים מועדפים לדיור (להלן: "הותמ"ל" או "הועדה") מיום 30/09/21, במסגרתה החליטה הועדה לאשר את תכנית תמ"ל 1043 – עראבה מיתחם צפוני (להלן: "התכנית" או "תמ"ל 1043").

...

לטענת המשיבים 9-11 יש לדחות את העתירה על הסף ככל שהיא נוגעת למשיבים 10 ו-11.

לאור האמור ולא בלי התלבטות סבורני כי אין מנוס מדחיית העתירה.

סוף דבר סיכומו של דבר – העתירה נדחית.

כמו כן, בהסכמת הצדדים נקבע כי עם מתן צו ההפסקה השפוטי, המאשימה תעתור לביטול צו ההריסה המינהלי שהוצא בהליך קודם, שהבקשה לביטולו נדחתה על ידי בית משפט השלום בכפר סבא (בצה"מ 63778-01-18 סולטאני נ' הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה – מחוז מרכז, החלטה מיום 21.6.18; וראה גם בקשת הנאשם לעיכוב ביצוע פסק הדין וצוים בעתפ"ב (מחוזי – מרכז) 51679-06-18 סולטאני נ' הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה – מחוז מרכז; עת"מ 53834-10-18 (מחוזי – מרכז) סולטאני נ' הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה ואח', שאוחד עם עת"מ (מחוזי – מרכז) 17270-10-18 מנסור נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה ואח' שנמחקו בהחלטה מיום 10.10.19; וכן עת"מ (מחוזי – מרכז) 37369-02-20 מנסור ואח' נ' הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה – מחוז מרכז ואח', שאוחד עם עת"מ 70443-01-20 סולטאני נ' הוועדה המחוזית לתיכנון ובנייה מחוז מרכז ואח', שעניינם עתירות מנהליות לביטול החלטות הועדה המחוזית בעיניין ביטול היתרי בנייה (ובהם היתר הבנייה שניתן לנאשם), אשר נדחו.

תקנה 5 לתקנות, שכותרתה "התראה", מחייבת את היחידה הארצית לאכיפה להמציא לנקנס התראה המכילה את התנאים הקבועים בסעיף 8(ב) לחוק העבירות המנהליות, שלפיה "אם לא יתקן את ההפרה או ישיב את המצב לקדמותו בתוך 30 ימים, יוטל על הנקנס קנס מנהלי בהתאם לתקנות אלה". זהו ה"גזר" שמציע מתקין התקנות למי שלכאורה ביצע עבירה מנהלית לפי חוק התיכנון והבניה, ויכול לקבל הגנה מלאה מפני אישום, הרשעה ועונש, אם יפעל כנדרש בתוך 30 יום.

...

כפי שציינתי לעיל, גם נגד הנאשם כאן נקטה המאשימה תחילה בהליך מנהלי, אך בסופו של דבר בוטל צו ההריסה המנהלי, בהסכמה, כך שכתב האישום שהוגש נגד הנאשם הוגש במסלול "רגיל", ולא כפועל יוצא של בקשת הנאשם להישפט בגין קנס מנהלי.

יתרה מזאת, הנאשם הורשע בעבירה לפי סעיף 243(א)(3) לחוק התכנון והבניה יחד עם סעיפים 245(ג) (1)-(5) לחוק זה. סעיף 243(א) לחוק קובע כי "המבצע עבודה אסורה במקרקעין המפורטים להלן, דינו – מאסר שנתיים או כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, וכן קנס לפי סעיף 245". סעיף 245(2) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי להטיל על נאשם קנס "בגובה כפל השווי שהיה לעבודת הבנייה ולמקרקעין שעליהם היא בנויה אילו היתה העבודה האסורה מותרת; בקביעת גובה הקנס לפי פסקה זו רשאי בית המשפט להתחשב בכך שהמורשע הרס את העבודה האסורה לפני מתן גזר הדין והשיב את המצב לקדמותו". ויש בדברים כדי להשליך על חומרת המקרה במקרה שלא מבוצעת הריסה או לא מופסק שימוש אסור.

סיכומו של דבר אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: קנס כספי בסך של 70,000 ₪ או 120 ימי מאסר בפועל תמורתו.